שיפוט מהיר / צור ארליך

אנה פרנק הקשישה

תקווה (טרגדיה), מאת שלום אוסלנדר, מאנגלית: יעל סלע-שפירו, כנרת זמורה-ביתן, 302 עמ'

פרופ' יופיטר, הפסיכולוג המייעץ לסולומון קוגל, חושב שהתקווה היא שורש כל רע; שהיטלר וסטלין עשו מה שעשו כי קיוו, כלומר האמינו שבידם לשנות את העולם; שמוטב לא לחפש הרפתקאות ולא לבדוק מה יש מעבר לכביש הסואן; ובעצם, שטוב לו לאדם שלא נולד משנולד. הסופר שלום אוסלנדר, כך עולה במשתמע מספרו ובמפורש מהראיונות איתו, מסכים עם מה שיופיטר חושב על העתיד, וחושב כך גם על העבר. מוטב לא לתת לעבר להשתלט עלינו. מוטב לחיות את ההווה, בלי חובות לעבר ובלי ציפיות מהעתיד.

קוגל, גיבור הספר, יהודי אמריקני, נלפת בצבת פרברטית של מורשת השואה. למטה, בקומת הקרקע של הבית הכפרי שקנה, גרה אמו. אף שנולדה באמריקה אחרי המלחמה ונהנתה כל ימיה מחיי נוחות, היא שכנעה את עצמה שהיא ניצולת השואה ושכל בני משפחתה נספו, ועתה היא מתמסרת לרעיון זה ולהפצתו במידה גוברת והולכת של טירוף. ולמעלה, בעליית הגג, קוגל מוצא קשישה מפלצתית, נצלנית וצינית: אנה פרנק. מתברר שהנערה-והסמל ניצלה ממוות במחנה ברגן-בלזן, התחבאה שוב ויצאה מהמחבוא, אבל המו"ל הנדהם של יומניה הסביר לה שצריכים אותה מתה. מאז, היא מסתתרת בעליות גג בחסות רגשי אשמה של בעלי בתים גרמנים ויהודים. הצְבָת הזו מוחצת את קוגל. וזו רק אחת מדרכיו של הסֵפר להיות טרגדיה.

'תקווה (טרגדיה)' הוא ספר מצחיק מאוד מאוד. מצחיק ובוטה ומעורר מחשבה ובנוי לתלפיות, ונוסף על כל הצרות גם מתורגם ברוב חן. הוא פרוע ושובר טאבואים רגישים, אבל מקפיד על גבולות: לצחוק על אובססיית זיכרון השואה כן, להמעיט בערכה ובאימתה של השואה ממש לא. הבעיה של הספר היא באידיאולוגיה שלו. אידיאולוגיה לגיטימית לגמרי, מפתה, ואפילו מוצדקת ככל שהיא מבקרת את נטייתה של יהדות ארצות הברית להעמיד את זהותה היהודית על זיכרון השואה בלבד. אבל אוסלנדר צועד הרבה מעבר לכך, ומציב חלופה ערכית, ובמפתיע חלופה שמרנית דווקא, לערכים המקובלים על רובנו כגון מחויבות בין-דורית, המשכיות, תקווה ותיקון עולם. הצורך להכיר חלופה זו ולהתמודד איתה ביושר הוא עוד סיבה לקרוא את הספר הפרובוקטיבי והמהנה.

פרוע אבל עם גבולות. שלום אוסלנדר צילום: יח"צ

פרוע אבל עם גבולות. שלום אוסלנדר צילום: יח"צ

 ——–

חולאים וירטואליים

חולאי החברה המערבית בפרוס המאה ה-21. הרשימה הידועה. התערערות התא המשפחתי, אובדן תחושת ההמשכיות והאחדות בחייו של היחיד, חורבן הסמכות ההורית, אובדן הילדות, השתלטות העולם הווירטואלי על החיים האמיתיים, התמכרויות, סמים, אנורקסיה, גז מזגנים.

דניאל, גיבור הספר, מוקף ומותקף בכל אלה, אף שהוא מנסה להתמקד בדאגה לחולאים קרדינליים יותר של התקופה, כגון התמוססות הקרחונים שבקוטב, לא הקרחונים האנושיים המטפוריים, או התחזקות האסלאם הרדיקלי, או זיהום האוויר. אבל אשתו ובנו והחיים שואבים אותו אל החולאים מהרשימה הראשונה. הרומן 'קצב התמוססות הקרחונים' עוסק בכולם, בלי לפספס אפילו אחד.

והוא כידוע כלל אינו בודד. נושאים אלה, או בדרך כלל חלקם, מככבים ביצירות רבות בנות זמננו, בספרות ובקולנוע ובתיאטרון. אם שׂבַעתֶם מהעיסוק בהם, אל תכריחו את עצמכם לקרוא גם את 'קצב התמוססות הקרחונים'. התנחמו בחסרונותיו: העלילה קצרת יריעה, ובעיקר מתקשה לחרוג ממהלכים צפויים. בסוף מגיעה הפתעה השופכת אור חדש על הרובד ההגותי של הספר – אך היא באה באיחור ואינה זוכה לפיתוח הראוי לה.

לעומת זאת, אם אתם עדיין מחפשים הזדמנות להתוודע לסחרור שהחברה העכשווית נקלעה אליו, לעמוד על עומק נשיכתה של המהפכה הווירטואלית, ובעיקר להבין את ילדיכם – לכו על הספר הזה. יזהר הר-לב הוא מורה דרך מצוין ומבדר לטיול היכרות בתופת הפסיכדלית שלנו. ולא פחות מכך, הוא אמן ההתבוננות בנפש, הרפליקות השנונות, הדימויים החדשניים ("הרחובות הראשיים מלאי אנשים. קיום עשיר, מגוון, ססגוני כמו דלקת") וההפתעות הקטנות. הוא מוותר על גלימת נביא הזעם שכותבים אחרים על הנושא נוטים לעטות, ובמקומה נותן לנו גיבור מיוחד במינו, סוכן הביטוח המפוטר דניאל, המדמיין שיחה בין שתי בובות של חלון ראווה על "הרַכִּים", כלומר בני האדם, ומסַמֵּס לאשתו מסרים בדמות שירי הייקו. כך שרק הנושא והעלילה נשארים נדושים.

 ————

ביקורת עצמית

זה שדה מוקשים של עלבונות. טרם שככו הדי הלינץ' התורן על מי שהעז לזלזל בפופ הים-תיכוני, וכבר צצה המהומה הבאה, הפעם בגיגית השירה ממש: סדרת שטרות הכסף החדשה ובה גדולי השירה העברית המודרנית בתקופתה המעצבת אינה כוללת "מזרחים". היעדר מועמדים מתאימים בני התקופה המדוברת אינו תירוץ: ראש הממשלה כבר מציע משורר ספרדי טהור בן אלף, ר' יהודה הלוי. באווירה המחניקה הזו, הערכה ביקורתית של שירת המשוררים הישראלים ה"מזרחים" אינה אפשרית. פרופ' יוחאי אופנהיימר נשמר אפוא בספרו העוסק בהם מכל שיפוט אסתטי, ומתמקד במיפוי ובפרשנות.

כלים תיאורטיים רבים משמשים אותו, אבל המִנסרה העיקרית שהוא מתבונן דרכה היא מושג ה"גלותיות". המשורר המזרחי הוא, מתוך כך, זה החווה את חייו בישראל כעקור ממקום אחר, וחלק מהותי מזהותו נמצא מחוץ לישראל, בארץ המוצא שלו או של אבותיו. מתוך כך, אלה הם גם גבולות הדיון בספר: הוא דן בשירה מזרחית כל עוד היא "שירת מיעוט" המציגה חלופה לשירה ההגמונית-ציונית. המחבר מוצא בעצם החלופה הזאת, ולא דווקא בצבע המזרחי הספציפי שלה, את הבשורה הגדולה של השירה המזרחית. משוררים רדיקלים כגון מואיז בן-הראש וסמי שלום שטרית זוכים מתוך כך להבלטה יתרה.

בכל זאת הדיון מאלף, וכך גם התשתית המאפשרת אותו: מעשה הבחירה והמיון. מבחינה זו, לפנינו אנתולוגיה מרהיבה ממחוז שירִי תוסס ומַפעים ולא תמיד מוכר (ורק חבל שאיש לא בדק את הניקוד האוטומטי, שגרם למילים רבות בשירים להיות מנוקדות כמילים אחרות. "משתנה", למשל). בייחוד מַחְכִּימה הבחירה בנושאי החתך. יש לנו למשל פרק על שירים המתארים מבט מהשוליים לתל-אביב, פרק על האב (למשוררים המזרחים נטייה משונה להזדהות עם אבותיהם), ופרקים על מוזיקה, על פמיניזם (שלהבדיל מהפמיניזם האשכנזי הוא מעוגן-חברתית), ועל היחס לביאליק כדמות אב של השירה העברית ההגמונית (כן, עדיין יש משוררים מזרחים העושים הון מהאגדה השקרית ההיא על גזענותו של המשורר. אבל יש גם כאלה המעשירים את כולנו בהתמודדות מורכבת יותר).

המשוררים המזרחים מתגלים בספר כאנשים ביקורתיים. הממסד, הציונות, האשכנזים, הגברים, מורות לא רגישות, ישראלים נגועי סטריאוטיפים – את כולם הם מלקים, לעתים קרובות בצדק. רק ביקורת אחת נעדרת לחלוטין, למרות שכיחותה בספרויות מיעוטים אחרות: ביקורת פנימית. האם אין בקרב שום חלק מיוצאי ארצות האסלאם תופעות הראויות לתיקון? האם התמודדותם עם קשיי הקליטה תמיד יעילה? האם אפשר לפטור ולפתור הכול באכלו-לי-שתו-לי? נראה שלא אופנהיימר אשם בהיעדר ביקורת כזו מן הספר, אלא המצאי שעמד בפניו. הספרות היהודית באירופה, בזמנו, הצטיינה בביקורת עצמית, מיל"ג והלאה, וכך גם הספרות היהודית אמריקנית כיום, עיין ערך אוסלנדר לעיל, ואפילו בסיפורת הישראלית המזרחית. רק השירה המזרחית עדיין מחכה כנראה ליל"ג שלה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג אייר תשע"ג, 3.5.2013

פורסם ב-3 במאי 2013,ב-ביקורת ספרים, גיליון בהר בחוקותי תשע"ג - 821, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: