רוח חיים בשכונת בירקנאו / ירון אביטוב

דבורי גדלה בבית אפוף סיוטי־שואה שלתוכו חודרת רוח משובה ועליצות שמביאה עמה הדודה. צלילה לעומק הכאב ברגישות ובהומור ברומן חדש ומצוין

אנשי פינות

אסתי ג' חיים

כנרת, זמורה־ביתן, 2013, 286 עמ'

אפריל 1969. אחת בלילה. שתי נקישות נשמעות על הדלת של משפחת שטרן בחיפה, משפחה שכל המבוגרים בה מסויטים בלילה מזוועות השואה. "אולי הנאצים הגיעו" (עמ' 17), נבהלת הילדה דבורי. לתומה האמינה שכל הנאצים כבר מתו, אבל אולי נשארו עוד כמה ועכשיו הם באו לחפש אותה.

לא הנאצים באו לחפש את דבורי ואת בני משפחתה, אלא אסתר־נייני, אחותה הצעירה והיפהפייה של סבתה, שהגיעה לגמרי במפתיע באישון לילה מהונגריה. לאחר שהצליחה להינצל בדרך מפוקפקת משהו מהנאצים הצליחה להימלט גם מהקומוניסטים, אולם מהעבר – לא היא וגם לא בני משפחתה האחרים אינם יכולים לברוח.

"נדמה שנמאס מאיתנו, הדור השני. נמאס משואה־שואה־שואה… גם לי נמאס. אבל אין לאן לברוח. השואה בתוכי" (11), כותבת דבורי בבגרותה, כשהיא מדפיסה בלילות ב"אוליבטי" הישנה שקיבלה במתנה לבת המצווה שלה מאסתר־נייני את הסיפור הטרגי־קומי של משפחתה ("התנהגנו כאילו ניצבנו על במה, ושיחקנו את חיינו בהגזמה של קומדיה דל־ארטה, או בעצם טרגדיה דל־ארטה". 46), וכל זאת על מנת להעניק שמות לאנשי הפינות, אלה שסיפורם טרם סופר. "מבקר מחמיר עלול לומר, שוב סיפור על משפחת שואה מטורללת" (284), מפקפקת דבורי באיכות כתב היד שהיא כותבת, וכמדומה שהפקפוק הזה התגנב הפעם, ושלא בצדק, גם ללבה של אסתי ג' חיים, מהבכירות שבסופרות הדור השני ואחת מהכותבות הנשיות האיכותיות בארץ. אפשר להרגיע את שתיהן: הרומן שחיים יצרה הפעם הוא ברובו מצוין, אולי הטוב שבספריה.

שלוש אסתריות

"אנשי פינות" מכיל לא מעט חומרים אוטוביוגרפיים המעובדים היטב לתוך העלילה: אמה של הסופרת הייתה אסירה במחנה מאוטהאוזן יחד עם סבתה; אביה רעב בשואה והצליח לשרוד אחרי שרוב משפחתו נספתה שם; חיים עצמה גדלה בחיפה כמו דבורי בסיפור, למדה בתחילה בבית ספר דתי ונמשכה לעולם הריקוד והכתיבה. אינני יודע אם הדודה הגדולה, אסתר־נייני, שהיא למעשה הדמות המרכזית בגלריית הדמויות המטורללות של המשפחה, התקיימה במציאות או שהיא מומצאת, אולם כך או כך זוהי אחת הדמויות הספרותיות המהדהדות ביותר שקראתי בספרות העברית העוסקת בשואה.

הרומן נכתב בשני מישורי זמן ועלילה – עבר והווה, ילדות ובגרות – המשתרגים ביניהם ויוצרים משחק זהות משולש של דמויות נשיות העונות לשם אסתר. הגיבורה שבראה הסופרת אסתי ג' חיים, דבורי שמה, היא מורה מחליפה בבית ספר, שחיה בבדידות. דבורי, שהתחפשה בילדותה למלכת אסתר בשמלה בלויה, נתקעת בכתיבת התזה לתואר השני על אסתר המלכה, וכתחליף היא כותבת רומן שהגיבורה שלו היא אסתר־נייני, שכמו אסתר המלכה ניסתה להציל בימי מצוקה את בני עמה. שלוש אסתריות מככבות אפוא בסיפור: סופרת־מספרת־מסופרת, והמשולש שווה הצלעות הזה יוצר זיקות מעניינות ומפתיעות.

נגזרת עליה בדידות ובריחה לעולם הדמיונות  צילום: thinkstock

נגזרת עליה בדידות ובריחה לעולם הדמיונות
צילום: thinkstock

דבורי הבוגרת מגוללת את סיפור החניכה של דבורי הילדה ואת סיפורם של בני משפחתה, שבהווה כולם כבר מתים או מתים־חיים כמו האם המאושפזת, שאשפוזה, לצד אימי השואה, הם טראומות הילדות המעצבות של דבורי (דמות של אם ניצולת שואה המאושפזת בגלל מוראות העבר חוזרת בכמה מיצירותיה של חיים). שתי הטראומות נרקחות יחד בתודעת הילדה, המציירת מספר על הזרוע של הבובה שלה בובצ'י, וכשמכניסים אותה בכוח למקלחת היא צורחת שלא יהרגו אותה בגז צקלון בי.

בביתה של דבורי כולם ניצולי שואה ופגועי נפש ברמה זו או אחרת. הסבא הוא הלום קרב מימי מלחמות העולם הראשונה והשנייה, שלבסוף מטביע את עצמו בים כפי שחלם תמיד, ואילו האם מאשימה את בתה הקטנטונת במחלתה, ובאחת מהתקפותיה הפסיכוטיות מאיימת שתחתוך את עצמה ואותה בסכין מטבח. לאחר אשפוז האם מדמיינת דבורי את בית החולים כ"מחנה ריכוז קטן. גדרות תיל, אולם אפור וצר שבו מצטופפים האסירים" (49). לימים תשמע דבורי מבן כיתתה לשעבר שאמהות נוספות בשכונה היו כאלו. "כולם הסתירו את האמהות המטורללות שלהם… שכונת אושוויץ פינת בירקנאו" (213).

דבורי היא ילדה "שקופה", הגדלה עם דמויות הוריות נוכחות־נפקדות: האם אנה היא למעשה זומבית למחצה בגלל מחלתה; האב לצי, "שכעסיו התאמצו להסתיר את כאביו" (203), בורח מהמועקות המשפחתיות אל עבודתו ואל הנשים האחרות בחייו ומגיע הביתה רק בשעת לילה מאוחרת. וכל זאת על מנת להתקוטט עם כולם, ובמיוחד עם הסבתא הפרוסית הקשוחה, אילדיקו, הנראית לילדה כמו מכשפה מאגדות גרים. על אופן חינוכה של דבורי ניטשת מלחמת עולם ממש בין האב לסבתא הדתייה למחצה, הדורשת שהילדה תלמד בבית ספר דתי. האב רושם אותה לבית ספר חילוני, תוך שהוא מכריז שהוא לא יכול להאמין באלוהים אחרי טרגדיית השואה.

דור שני לטירוף

עם הגעתה של הדודה המסתורית, אסתר־נייני, שמחה דבורי לגלות שבמשפחתה יש גם מישהי שקורצה מחומר אחר. הילדה מוצאת בה משען רב ואף דמות לחיקוי. כמוה היא רוצה להיות יפה עם שובל של מחזרים, כמוה היא רוצה לעשן, כמוה היא רוצה לכתוב. אסתר נייני, האקסצנטרית והפרועה – שאיש לא מדבר על עברה המפוקפק ואולי אף האפל בימי השואה, עבר שנשמר בסוד מפני הילדים – חולמת להיות סופרת. בימים היא צוחקת ובלילות היא פורקת את כאביה בהקשת סיפורה של פרוליין בל, הזהות שכנראה אימצה בימי השואה ושממנה היא נמלטת בבעתה בכל פעם שמזכירים לה אותה.

סימני שאלה רבים פזורים סביב עברה וסיפור חייה של האישה התמירה, היפה והצחקנית לכאורה, וסודה נשאר למעשה בלתי מפוענח עד לסיום, כיוון שדור המבוגרים לוקח אותו אל הקבר. האם "פרוליין" אסתר הייתה מרגלת כמו מאטה הארי, מאהבת של קצין נאצי או סתם זונה של נאצים ושל יהודים, כפי שמטיחים בה פעם, ומשום כך תמיד כיסיה היו מלאים בכסף.

על אף שהפקפוקים על אודות דודתה אסתר־נייני מתגנבים בהדרגה ללבה של דבורי, היא מצטיירת בעיניה כמלכת אסתר האמיתית כל ימות השנה, לא כמוה המתחפשת בפורים וגם אז בתחפושת סמרטוטית עלובה. אסתר־נייני מנפצת את כל האיסורים והטאבואים במשפחה, מכניסה לבית רוח חיים ועליזות ואט־אט אף מצליחה לפרק את הסבתא אילדיקו מכלי נשקה.

אילדיקו לא מדברת על העבר, כאילו השואה לא קיימת, ובמיוחד לא לפני הילדים. היא לא מרשה לילדה לצאת לשחק וגוזרת עליה בדידות ובריחה אל עולם הדמיונות. עם המלכה אסתר־נייני הכול משתנה לטובה ורוח משובה קופצת על הבית. הם הולכים לים, מלקקים גלידה, מטיילים, צוחקים, ולרגע, רק לרגע, הם נדמים שוב למשפחה נורמלית שאינה מסתגרת בקונכיית השיגעון שלה.

אבל נורמליות אמיתית אינה קיימת ברומן של חיים, ומראש היא מעצבת את דמותה של דבורי לא רק כדור שני לשואה אלא גם כדור שני לשיגעון. "כל חיי פחדתי להידבק במחלה הארורה של אמא" (179), היא כותבת. בניגוד לאחיה הקטן שנמלט הכי רחוק שאפשר, דבורי בוחרת להישאר לגור בבית ילדותה וגוזרת על עצמה סוג של כאב ושיגעון, שמהם היא מנסה להימלט בעזרת שתיית עראק.

דבורי היא דמות אניגמטית שלא מצליחה בחייה, לא בלימודים, לא בעבודה וגם לא באהבה, וכמדומה שהדבר היחיד שמחזיק אותה על גבול השפיות הוא הכתיבה. דבורי, שבילדותה פחדה פחד מוות מהתנים המייללים בוואדי בלילות, חוברת בבגרותה לתנים ומעניקה להם מזון ומקלט. דמויות התנים המככבות ברומן מזכירות את אחד מספריו המוקדמים של עמוס עוז, "ארצות התן", ובגרסה של אסתי חיים הן מקבלות משמעויות אלגוריות.

גולש ופפריקה

חיים מספרת כאן את סיפורם של שני דורות, של ניצולי השואה ושל ממשיכיהם המרגישים אף הם כמו ניצולים מספינה טרופה. לצד העומק והרגישות הרומן זרוע בהומור המקל על הכאב, אך לא מאיין אותו. זהו רומן עם הרבה פפריקה וגולש הונגרי, המיטיב לתאר לא רק את עולמם הטרוף של ניצולי השואה וילדיהם אלא גם את ההווי של העולים מהונגריה, את שפת האיגן־מיגן והמאכלים ההונגריים. באמינות רבה מתוארת גם חיפה של שנות השישים והשנים שלאחר מכן, ומשולבים היטב בעלילה גם אירועי התקופה (מהיעלמה של הצוללת דקר, הנחיתה על הירח ועד מלחמת יום כיפור).

"אנשי פינות" אינו נקי לגמרי מפגמים קטנים, שהם עניין של טעם אישי: הדמות של דבורי הילדה מעניינת ומעוררת אמפתיה יותר מזו של דבורי הבוגרת; השתיינות של דבורי בבגרותה נראית מעט מוקצנת וסיום הרומן טוב פחות לטעמי ממהלכו. אבל הסך הכולל שלו כולל דמויות מאופיינות היטב, בעלות עומק ואותנטיות, המציעות צלילה לעומקים של טאבו וכאב. גם מי שהלעיט את עצמו, כמוני, בכמויות גדולות של ספרות שואה בשנים האחרונות, ימצא בספר זה שעדיין אפשר לחדש דבר על הדור השני ולספר סיפור איכותי ומושך בעת ובעונה אחת. מועמד ודאי בעיניי לרשימה הסופית של מועמדי פרס ספיר לשנה זו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג אייר תשע"ג, 3.5.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 במאי 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון בהר בחוקותי תשע"ג - 821, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: