צייר לי בירה / הילה מלמד

מימי האבות ועד לרכבת הקלה – הספר "רחוב בירושלים" מצייר את סיפורה של העיר, וחושף חמשת אלפים שנים של יומיום מפתיע בעיר רב־תרבותית. מסע בזמן, לא לילדים בלבד

מלכים מוכתרים ונופלים, דתות קמות, מתחלפות ונעלמות, ערים נבנות ונחרבות, אש בוערת בלב מקדשים ואחר כך מכלה אותם, אלים ניצבים ממעל – אלו התמונות שעולות לרוב בראשנו למול המילה היוונית העתיקה: היסטוריה. התמונות הסוערות רק מתחדדות כשמדובר בהיסטוריה של אותה עיר המכונה אור־העולם, משאת נפשם של יהודים בכל התפוצות ובכל הדורות וגם של לא מעט בני דתות ולאומים שונים: ירושלים.

אך יש להודות שתפיסת ההיסטוריה של רבים, בעיקר בני הדור הצעיר, אינה מסתכמת בכך. תמונה נוספת הנקשרת במילה היסטוריה היא קצת פחות עתיקה, כזו השייכת לתקופת בית הספר היסודי והתיכון. כן, תקופה זו שבה נדרשים הילדים והנערים לשנן תאריכים, לשבור שיניים בגריסת שמות מלכים, לשייך פוליטיקאים לתקופות והסכמים. אצל רבים מהללו מעוררת המילה היסטוריה רגשות קשים ולאו דווקא בגלל המלחמות. אבל יש תקווה. הרי מהמילה היוונית "היסטוריה" נגזרה המילה האנגלית המוכרת, האהובה על ילדים ומבוגרים כאחד: story, סיפור.

את סיפורה של עיר הקודש, המתפרש על פני חמשת אלפים שנה, גולל הספר החדש “רחוב בירושלים“ – החל מתקופת האבות ועד לרכבת הקלה. שני ילדים, אורי ונדב (“שניים מתוך אחד עשר הנכדים“, מסבירה חנה העורכת, “וכן, האחרים מקנאים“), נשלחים בספר למסע בין התקופות. המסע מספק משחקים מהנים, החל ממשחקי מחבואים על גגות הבתים או בין ההמון בסגנון “איפה אפי“ ועד חידות דידקטיות יותר או פחות המחכות בשולי הדפים. לצד החידות ישנם גם הסברים קצרים וברורים על פרטים בעיר (שלעתים, יש לציין, פוסקים גם בנושאים שנויים במחלוקת, נושאים כאובים לכל ירושלמי בימינו, כגון הקביעה החד משמעית: “הרכבת הקלה מקִלה על התנועה“…).

הספר אמנם מיועד לילדים, אבל בדיקה אמפירית בסלון הבית העלתה כי גם מבוגרים נהנים ממנו, והוא אף טומן בחובו פוטנציאל לחוויה מתקנת לאלו מאיתנו שההיסטוריה מעוררת בהם היסטריה. למרות המלל שכאמור מקיף את הציורים, הספר מוסר את סיפורה של ירושלים באופן ויזואלי כמעט לחלוטין. בכל כפולה מופיעה הקדמה קצרצרה המתארת את הרקע לתקופה, ופרט לכך – הציור מספק פרטים רבים, צבעוניים ומפתיעים. הצייר הוותיק יבגני ברשקוב, חתן פרס התרבות בברית המועצות, צייר את הציורים בצבעי מים. טכניקה זו דורשת השקעה רבה, בוודאי ביחס לאיור הממוחשב הנפוץ כיום, והתוצאה אכן שובת לב.

איך זה עובד? הרחוב המצויר נשאר זהה בבסיסו בכל כפולה וכפולה, ובין הבתים משתנים האנשים, החיות, הבגדים ושאר פרטים. התפאורה בעיר דינמית ומשקפת את התמורות הרבות שחלו בה לאורך השנים, החל מנשים השואבות מים בבאר, ועד לשוטר מודרני התופס גנב. הבניינים נותרים קבועים, אך חזותם ופנימיותם משתנות בהתאם לתקופה ובהתאם למידע המחקרי הקיים. כמובן, לאור השינויים הרבים שהתרחשו בפני השטח של העיר רחוב כזה לא יכול היה להתקיים במציאות – אך הפרטים בתוכו שואפים לדיוק. בחזית הדפים מצוירים בצבעוניות חיי היומיום, וברקע ניצב תדיר הר הבית שפניו משתנות מתקופה לתקופה.

חוויה מתקנת לאלו מאיתנו שההיסטוריה מעוררת בהם היסטריה. מתוך הספר

חוויה מתקנת לאלו מאיתנו שההיסטוריה מעוררת בהם היסטריה. מתוך הספר

זכות גדולה

סיפורו של הספר הוא גם סיפורם של בני הזוג דוד וחנה עמית, שניהלו את הפרויקט יחדיו. את צאתו של הספר לאור ליוותה בשורה קשה וכאובה: בערב פסח האחרון נפטר דוד ממחלה קשה. הוא הותיר אחריו ילדים ונכדים, שניים מתוכם הם כאמור נדב ואורי הנוסעים בזמן בין דפי הספר – ספר שהיה ליצירתו האחרונה של החוקר.

"דוד היה דוקטור לארכיאולוגיה, ועסק בעיקר בתקופות הקלאסיות. הוא חקר בתי כנסת בדרום הר חברון ובין היתר חפר בעיר העתיקה. הפרויקט הזה היה זכות גדולה בשבילנו, לנהל את העבודה עליו ולאחר חמש שנים להחזיק את הספר ביד", מספרת חנה (62). "דוד מאוד רצה להספיק לראות את הספר, וגם אני רציתי בשבילו, והוא באמת הספיק. למרות שהספר הוא מעין משחק ילדים, הוא היה מאוד חשוב עבורו כי זו יצירה ייחודית. שנינו כל הזמן היינו לומדים את העיר, נושמים אותה וחיים אותה".

איך החל הפרויקט?

"אני ערכתי את עיתון 'עתמול' של יד בן צבי שעוסק בארץ ישראל ועם ישראל, ודוד היה עורך וארכיאולוג במקצועו. הרעיון של הספר כבר היה קיים בארצות אחרות, וההוצאה פנתה אלינו ביוזמה ליצור ספר כזה בארץ. היה ברור לנו שנבחר בירושלים שיש לה היסטוריה של כחמשת אלפים שנה. ההיסטוריה בדרך כלל מתעדת מלחמות, מספרת על מה שקרה למלכים, ופה הרעיון הוא לעסוק בחיי היומיום עד לרמה של משחקי הילדים.

"כשגיבשנו את הקונספט של הספר חיפשנו זווית שמראה את ירושלים כשברקע מופיעה ההתרחשות בעיר העתיקה, ובקדמת התמונה מופיע רחוב קבוע. כמו שכתוב ב'אחרית דבר', כאילו הצבנו מצלמה לאורך חמשת אלפים שנה ובשתים־עשרה נקודות עשינו 'קליק'.

"לבסוף בחרנו צייר שמצייר ביד ולא במחשב. יש לכך יתרונות וחסרונות, בעיקר העובדה שקשה לעשות שינויים. הוא התחיל לצייר את התקופה החדשה ביותר, התקופה שלנו, והלך אחורה, קילף עוד שכבה ועוד שכבה. לאורך כל הדרך אנחנו תיקנו ודייקנו, ולבסוף הוא צבע".

איך את מסבירה את העובדה שהספר מדבר גם למבוגרים?

"הספר מיועד לילדים, אבל בעצם הוא רב שנתי. הוא פשוט נותן תמונה מאוד ברורה של הרצף ההיסטורי בעיר, ופותח פתח לחיי היומיום. בהתחלה יש טיים־ליין של ירושלים והוא פרוש לכל אורך הספר, והמידע עובר בדרך מהנה. אמנם יש קצת מילים, יש הקדמה לכל תקופה, למרות שעבדנו קשה כדי לצמצם אותן. הוא מסדר את ההיסטוריה של ירושלים בצורה מאוד מובנית, והפורמט של הספר מזמין כמה דורות. יש כל כך הרבה פרטים חדשים שמתגלים, והתערבות של מבוגר תעזור – כשסבא וילד קוראים יחד אפשר לפתוח ספר על משהו שמוזכר, לספר ולפתח".

האטרקטיביות של הספר בקרב ילדים ומבוגרים מעלה את השאלהמדוע ההיסטוריה נחשבת למשעממת, בעיקר בקרב הדור הצעיר?

"פשוט לא היו כלים ללמד בצורה מעניינת. אנחנו למדנו היסטוריה לפי תאריכים. באמת היסטוריה היא דבר מרתק. כשלעצמי למדתי גם את תולדות האמנות, כי בעיניי היא משקפת את התמונה ההיסטורית אבל בדרך שעוברת דרך עיני האנשים, דרך האמנים".

האטרקטיביות לא באה על חשבון האמינות והדיוק המחקרי?

"הכול נעשה לפי מחקרים, כתבים או ציורים שנשארו וממצאים ארכיאולוגיים. ההתרחשות של הר הבית ממש מקבילה לספרים ומראה במאקרו את ההתפתחות של ירושלים, ובקדמה רואים את חיי האנשים במיקרו. ההתרחשות מאוד מעודכנת מדעית, למשל מקדש יופיטר בתקופה הרומית, שזו ממש סברה אחרונה מבחינה מחקרית. בתקופה זו קיים גם אמפי־תיאטרון בירושלים. למרות שעד היום לא נמצאו עדויות לקיומו, החוקרים בטוחים בקיומו. ישנה גם אמת מים, אקוודוקט, שהיא ממש המחקר של דוד".

ירושלים במנדט

ירושלים במנדט

עפיפונים בעתיקה

בבואנו ללמוד היסטוריה אין ביכולתנו לעסוק בכל הסיפור האנושי מבראשית – עלינו להתמקד. דרישה זו מתחדדת עוד יותר כשמדובר בכתיבת היסטוריה ובהוראתה – על ההיסטוריון לבחור מה מהידע הקיים יתועד ויימסר מדור לדור, ומה יאבד בתהום הנשייה. התנ"ך, לדוגמה, בוחר בספרי דברי הימים לתעד את שושלות המלוכה, ובדומה לכך גם בימי הביניים נהגו לשנן רשימות אינסופיות של שמות מלכים. בעת החדשה כבר חלה תפנית והסיפור האנושי נבחן מזוויות נוספות.

בתקופה זו הגיעו לקדמת הבמה תהליכי רוחב סוציולוגיים, סיפור חיי היומיום של המון העם, בחינת תהליכים היסטוריוסופיים (הגל), הכוחות הכלכליים המניעים את ההתפתחות האנושית (מרקס), ועוד. הספר "רחוב בירושלים" מוסיף תפנית מעניינת, השייכת גם לרקע ההשכלתי של חנה, המספרת כי למדה את ההיסטוריה דרך עיני האמנים. משם סלולה הדרך לבחירה הלא שגרתית שבפרויקט: לספר את ההיסטוריה של ירושלים דרך איורים לילדים.

אמנם קשה לחמוק ממלתעות הפוליטיקה כשמדברים על ירושלים – עיר שידעה לא מעט כיבושים ומלחמות דת, חומות בלִבה, מקדשים בהריה וצבאות בשעריה – אך הספר "רחוב בירושלים" מנסה לעשות זאת. אם תשאלו את חנה עמית, סיפורה של ירושלים הוא בעיקר סיפור של בועות סבון, אוהדים צהובים ושירי יהודה עמיחי – אם כי גם דרכם לעתים הפוליטיקה זוקפת את ראשה.

אחד המוטיבים החוזרים בספר הוא העפיפונים המרקדים בשמי העיר הקדושה, וזאת בעקבות שירו של יהודה עמיחי, "ירושלים" (מתוך הספר "שירים 1962־1948"). עמיחי מתאר את הנוף המציץ אליו מעבר לחומה הבצורה – כביסה התלויה על גג, גבוה מעל היומיום, מתנופפת ברוח: "סדין לבן של אויבת, מגבת של אויב". לכך מוסיף המשורר:

וּבִשְׁמֵי הָעִיר הָעַתִּיקָה

 עֲפִיפוֹן.

 וּבִקְצֵה הַחוּט –

 יֶלֶד,

 שֶׁלֹּא רָאִיתִי אוֹתוֹ,

 בִּגְלַל הַחוֹמָה.

"הספר מכיל המון פרטים אך לא את כולם. לא הכנסנו הפגנה של הפנתרים למרות שזה נורא ירושלמי. אני התעסקתי בפרטים מאוד קטנים – שיחי בוגנוויליות שהם מאוד ים תיכוניים וירושלמיים, או עפיפונים שהתעקשתי שיופיעו כמה פעמים, כי אלו יכולים להיות ילדים יהודים או ערבים", עונה חנה כשאני שואלת אם בכוונה הושמטו פרטים פוליטיים מדי או מעוררי מחלוקת. היא מוסיפה בהחלטיות: "בכלל, אני מתה על בועות סבון ועל עפיפונים – אלו דברים שמוציאים אותך מפה למקום מרחף וצבעוני, וזה חלק מירושלים בעיניי".

הספר אוטופי למדי, בעיר שידעה ויודעת פרעות, הפגנות, אלימות.

"דווקא יש בתקופה הממלוכית והצלבנית צבאות בעיר, במאה ה־19 יש חולדות ולכלוך ברחובות, אבל באמת לא התכוונו להראות זוועות. יש כאלו שדווקא התלוננו שהספר לא מספיק יהודי, אבל אלו היו התקופות".

עד כמה באמת הצגתם את ירושלים כיהודית?

"ניסינו לשקף באופן אובייקטיבי את ההיסטוריה. אתה יכול להגיד שלא היו פה נוצרים, אבל היו והם חלק מירושלים שהיא עיר רב־תרבותית. אנשים התעניינו ומתעניינים בירושלים בכל העולם, ולספר יש פוטנציאל גם להיות מתורגם בארצות אחרות".

במבט היסטורי, איך נראים מבחינתך ויכוחים אקטואליים־ירושלמיים, למשל על פתיחה של מרחבי בילויים בשבת?

"בסך הכול אני חושבת שהעיר הפכה להיות הרבה יותר סובלנית ממה שהיא הייתה. גם הוויכוח הזה יסתיים ומהבחינה הזו העיר מאוד דינמית. מי היה מאמין שחנויות יהיו פתוחות 24 שעות. אנחנו אנשים דתיים, אבל מהבחינה הזו יש שינוי לטובה בעיניי בכך שאיש לא כופה את דעתו. בעבר החרדים משלו בכיפה ולא נתנו למה שלא תואם את השקפתם לקרות, וזה השתנה ומשמח“.

"שנינו היינו לומדים את העיר, חיים ונושמים אותה". בני הזוג חנה ודוד עמית

"שנינו היינו לומדים את העיר, חיים ונושמים אותה". בני הזוג חנה ודוד עמית

ירושלים של גן חיות

אחרי מסע היסטורי בין הדפים, היית רוצה לחזור לאחת התקופות?

"אני שמחה להיות פה, בתקופה שלנו. אבל תקופה שמאוד אהבתי זו דווקא המאה ה־19. אז התחיל הצילום ויש לנו דברים מתועדים כמו צועני שמאלף דוב ברחוב, גלב באמצע תספורת או רועה של תרנגולי הודו.

"הייתה אז כניסה של נציגויות זרות רבות לירושלים וזה מה שמייחד כל כך את התקופה הזו. זו מאה מאוד חשובה. לפני כן ארץ ישראל היתה פרובינציה בממלכה העות'מאנית. במאה ה־19 החלה התעניינות אוניברסלית בעיר, גם מדעית. נפוליאון הגיע לירושלים, התחיל להתעניין בה והביא משלחות שחקרו אותה. נפוליאון בישר את העידן החדש של ירושלים ובעקבות כך מדינות רבות קנו פה מקומות, כמו מגרש הרוסים. זה קרה גם מפני שירושלים חשובה לשלוש הדתות המונותאיסטיות, והן קבעו פה יתד. זו הסיבה לכך שיש כאן מבנים רבים ששייכים לכנסיות או לעמים אחרים".

יש משהו שחסר לך בספר?

"אני רוצה שכל אחד יגיד מה חסר לו עצמו, כי מה שאין בספר הוא חלק ממנו. אני עצמי הייתי רוצה לראות קצת צהוב בכפולה האחרונה, צהוב של בית"ר שהיא נורא ירושלמית".

יש דברים שאת מקווה לא למצוא בכפולה הבאה, העתידית? או דברים שאת מקווה כן למצוא?

"אני לא יודעת. ג'קי לוי ואברי גלעד דיברו על הספר, והם אמרו שהוא מעורר גם חרדות ביחס לעתיד, כי מתרחשים פה המון שינויים. ערים עתיקות ברחבי העולם מתקיימות המון שנים – ופה אצלנו דברים נהרסים ונבנים כל הזמן".

אז מי אומר שנשרוד את המבול הבא?

"אני לא יודעת להגיד על העתיד, את זה נשאיר להיסטוריה לספר. יש הרבה דברים קבועים וגם באמת הרבה שמשתנה ומתכלה, הרבה מאוד. אבל השינויים האלו לא מדאיגים אותי, אנחנו חלק מהם".

לסיכום, מה סוד הקסם של ירושלים עבורך?

"בשבילי זה המגוון של האנשים. ירושלים זה המקום הכי מגוון מבחינת העדות הנוצריות, ואלו עדות מקומיות, לא משהו שהכרנו באירופה. אנשים יכולים לנסוע לחו"ל או לגליל, לנצרת, ואני תוך עשר דקות נמצאת בעיר העתיקה, במוזיאון פתוח ומדהים, עם האתרים שלה, הבניינים וכמובן האנשים – למרות שלרבים מאיתנו יש התנגדות פנימית לנצרות בגלל המקומות שמהם באנו".

בדומה למיקוד המיוחד של הספר סביב הציורים, גם הדימוי של חנה לאוטופיה של ירושלים הוא ססגוני ומפתיע. "החזון שלי לירושלים היא שתהיה כמו גן החיות", היא אומרת. "שם פוגשים חרדים, חילונים, ערבים, זהו מיקס מקסים שבו כל אחד חי ליד השני וכולם נהנים ביחד".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג אייר תשע"ג, 3.5.2013

פורסמה ב-3 במאי 2013, ב-גיליון בהר בחוקותי תשע"ג - 821 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יש כאלו שהתלוננו שירושלים היא לא מספיק יהודית.
    אני אחד מאלה.
    ירושלים אינה עיר קוסמופוליטית בינלאומית. ירושלים היא העיר הקדושה ליהדות ובירת עם ישראל.
    קדושתה לאיסלם לנצרות ולדתות אחרות נגזרת מקדושתה ליהדות, יונקת ממנה, ואינה באה במקומה או שווה לה.
    http://www.xn—-1hckc6ddr6ab.co.il/2013/03/%d7%a8%d7%97%d7%95%d7%91-%d7%91%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%9d/

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: