כשהאמת והבדיה מתערבבות / יהודית שלוסברג יוגב

מהי נקודת הקצה שבה קורסת ההיסטוריה אל תוך הגיאוגרפיה והופכת לפנטזיה? תערוכה חדשה מבקשת לבחון את היווצרותם של מיתוסים ואתוסים לאומיים

 כאן, בטרם כוסתה עצים, עמדה פעם עיר. כאן, בינות לסלעים מכוסי טחב, כרי דשא ויערות אפלים, עומדים שרידי מבנים עתיקי יומין. אותה קרקע שבימים עברו פרנסה דורות מוצפת עתה ביצות טובעניות. באמצע היער, בין כרי דשא מוריקים ועצי אלמון נוטפים אגלי טל, עומדת תצורת סלעים ייחודית. המקומיים מאמינים כי היא מהווה שיקוף ייחודי של ההרמוניה הקוסמית, הרמוניה שמימית.

בתיאור מסתורי זה נפתח סרטה של קרן רוסו "אקסטרנשטיינה" (וידאו, 2012, 43:27 דק'), שצולם במהלך חגיגות "ליל המכשפות" (טקס פגאני) ובמהלך היום הארוך בשנה וכולל תמהיל של חומרים תיעודיים ושל סדרת קטעים מבוימים. הסרט מוקרן בתערוכה "מיתוגרפיות" שמוצגת כעת בגלריה יפו 23 בירושלים, ומציג אתר עתיק ומסתורי בצפון גרמניה שבו מזדקרת מן ההר תצורת סלעים ייחודית שבראשה מקדש עתיק. תצורת הנוף יוצאת הדופן מהווה מוקד משיכה לניאו פגאנים, ניאו נאצים ושוחרי העידן החדש. כל אחת מן הקבוצות מקיימת במקום טקסים ופולחנים, מנכסת לעצמה את הנוף המכושף ומטמיעה אותו במיתולוגיה פרטית משלה.

קבוצות פגאניות מנכסות לעצמן את הנוף המכושף. מתוך הסרט "אקסטרנשטיינה"  צילומים: יעל סלומה

קבוצות פגאניות מנכסות לעצמן את הנוף המכושף. מתוך הסרט "אקסטרנשטיינה"
צילומים: יעל סלומה

להוכיח את ה"אריות"

לאתר היסטוריה ארוכה, ומאז ומעולם נחשב למקום קדוש. אחת הסברות גורסת כי היה זה מקדש פגאני ששימש כתות גרמאניות מאות אחדות לאחר הספירה. לאחר מכן, במהלך ימי הביניים, שימש נזירים ומתבודדים נוצרים, ועם תחילת מלחמת העולם השנייה התעורר בו עניין מחודש: משבר הזהות שנגרם כתוצאה מההפסד הצורב במלחמת העולם הראשונה גרם לגרמנים לחפש אחר "מורשת גרמנית" – תרבות אבות עתיקה. למעשה אין איזכור בכתובים לגרמאניות שורשית שכזו, אך הגרמנים היו נחושים למצוא אותה בכל זאת.

כך, עם עליית השלטון הנאצי החל הרייך השלישי בפרויקט רב תחומי להוכחת ה"אריות". את תורת הגזע ביקש לבסס כתיאוריה מדעית, והחפירות הארכיאולוגיות התקיימו באקסטרנשטיינה בחסות היינריך הימלר. אלה היו אמורות לספק את אחת "ההוכחות המדעיות" לקיומו של גזע זה. החפירות אמנם לא הניבו ממצאים ששפכו אור על עברו של המקום, אך עובדה זו לא הפריעה לנאצים לטעון שאכן מדובר באתר פולחן עתיק, טרום נוצרי, ואף לזייף כתובת באותיות רוניות – האלפבית העתיק של השפות הגרמאניות.

סרטה של קרן רוסו מתקיים על הגבול החמקמק שבין תיעוד היסטורי־אנתרופולוגי למדע בדיוני. יש בו ראיונות בעלי אופי תיעודי עם ארכיאולגים, אנתרופולוגים והסטוריונים, עם עובדי המקום המנטרים עדויות לפעילות ניאו נאצית, ועם מאמינים שונים בני כתות הזויות. אלו מופיעים לצד סצנות מומצאות בעלות אופי פואטי, המביימות באמצעות משחק, מוסיקה וצילום דרמטי את שלל האמונות האופפות את המקום.

הסרט עשוי באופן השואב את הצופה לתוך מסתורין חלומי של עולם אקספרסיוניסטי, ובו בזמן לתוך עוצמתו הרגשית והסמלית של הטבע, כשהאתר עצמו מעורר מחדש את העבר הגרמני. ממצאים בשטח מלמדים כי המקום מהווה כיום מעין בסיס לפעולות של קבוצות ניאו נאציות, והללו אף ניסו בשנה שעברה לאסור כניסת זרים למקום. "ממש הלך הרוח שהוביל ל־1933", אומרת החוקרת בסרט, המציפה את האימה הגרמנית מפני הנפילה לברבריות שנייה, כמו גם רגשות אחריות ואשמה על העבר הגרמני הנורא. הסרט מצייר תמונה מורכבת, שצצה ועולה מתוך כוחו המכשף של הטבע כמכונן מיסטיקה, אידיאולוגיה ופוליטיקה. הוא ממקד את הנקודה שבה המיסטיקה פוגשת את האידיאולוגיה והמיתוס פוגש את ההיסטוריה; המקום שבו האמת והבדיה מתערבבות והמשיכה העמוקה של התרבות למסתורי, לאפל ולאי־רציונלי מתעוררת. הסרט הוא אבן היסוד של התערוכה "מיתוגרפיות".

המילה "מיתוגרפיות" היא חידוש לשוני המפגיש בין המילים מיתוס וגיאוגרפיה, ומסמן את הקשר בין השתיים. המושג, לדברי אוצרי התערוכה רועי ברנד ושגית מזמר, מתאר את אותם מקרים מיוחדים שבהם ממד מיתי מוטמע בתוך מרחב גיאוגרפי מסוים; אותם מקרים שבהם מקום גיאוגרפי פונה לרגשות העמוקים ביותר בנפש האדם ומייצר היסטוריה פנטסטית – מיתוס. התערוכה עוסקת אם כן בשאלה מהי הנקודה שבה ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והפנטזיה מצטלבות, ובוחנת זיקות שונות בין נוף, זיכרון קולקטיבי, אנשים ואומה.

בתערוכה מוצגות עבודות של שנים עשר אמנים, חלקם ישראלים וחלקם לא. באמצעות העבודות במדיומים השונים – וידאו, פיסול, רישום, צילום ומיצב – היא מבקשת לפרק למרכיביהם ולבחון את היווצרותם של מיתוסים ואתוסים לאומיים. אלו, כך נראה, עשויים מחומרי החיים – אנשים, סיפורים, נופים, אמונות, חפצים. התערוכה נושאת שם גדול ומבקשת לכונן מושג חדש. למרות שרק עבודות מעטות בה מצליחות לשפוך אור ולהבהיר את תוכנו, מתגבשת כאן בכל זאת תערוכה יפהפייה, מרתקת ומעוררת למחשבה.

חומרים פשוטים ויומיומיים הופכים לסמל גדול. ללא כותרת (דגל), 2009

חומרים פשוטים ויומיומיים הופכים לסמל גדול. ללא כותרת (דגל), 2009

ארץ אוכלת יושביה

חתיכת בד לבנה מחוברת למקל, מאוורר ומקרן שקופיות יוצרים מחזה מפתיע על הקיר שמנגד: דימוי הרואי של דגל מתנפנף. העבודה של אריאל רייכמן (ללא כותרת (דגל), 2009) מקסימה ומינורית. היא חושפת את הדימוי, מפשיטה אותו ממדיו המחויטים, התפורים לפי מידה, ומציגה את תהליך היווצרותו של מיתוס: חומרים פשוטים ויומיומיים הופכים לסמל גדול.

על הרצפה, בחלקה הימני של הגלריה, סדרת הפסלים של יונתן אופק (זוגות, 2005, חומר שרוף), זוגות זוגות של בני אדם שעיניהם בולטות וידיהם עצומות ביחס לגופם. כל זוג עסוק בביטוי אחר של קשר: האחד מברך את האחר, אחד שולף קוץ מרגלו של בן זוגו, אחד מנסה לחנוק את יריבו. המחוות אנושיות ומוכרות, אך שפת הפיסול מזכירה מעין שריד ארכיאולוגי עתיק, מזרח תיכוני. שני המרכיבים יחד יוצרים מעין אזכור לתרבות שחלפה מן העולם – תרבות בעלת חוקים פרטיים משל עצמה. העמדת הזוגות זה לצד זה מייצרת תחושה של מקום ספציפי ואוטונומי, אך בד בבד מעין סמל לחברה אנושית באשר היא. הפיסול של יונתן אופק חושני, כמעט גולמי, ועשוי מחומרי החיים הבסיסיים שמהם עשוי גם המיתוס עצמו: אהבות, קנאות, יצרים ופחדים, שמושאם הוא בני אנוש באשר הם.

עבודה נוספת של אינגו ווטר (On/Island, 2012, מיצב 4 מוניטורים) מספרת סיפור מרתק של מקום שבו האדם ושאיפתו לעושר חותרים תחת הגיאוגרפיה. בעבודה נראית חפירה תעשייתית במכרות עופרת המאיצה באופן הרסני היווצרות של פני שטח חדשים. המיצב חוקר את הקשר בין העיר קירונהת בצפון שוודיה למכרות העופרת שבשוליה. החפירות, המגיעות כיום לעומק של 1,364 מטר מתחת לפני הקרקע, מייצרות על פני השטח עיוותים וסדקים המביאים לקריסתו. הסדקים מתקדמים לעיר בקצב של 7 ס"מ ביום, ויאלצו בשנים הקרובות את מחצית מתושבי העיר לעזוב את בתיהם. סביב המקום רוחשים סיפורים רבים. מיתוס, גיאוגרפיה ואפוקליפסה מתערבבים כאן זה בזה ומייצרים מעין יציר כלאיים של ארץ אוכלת יושביה מעשה ידי אדם.

התערוכה מציגה אסופת עבודות המתייחסת למקומות גיאוגרפיים רבים בעולם: ארה"ב, קנדה, שוודיה, גרמניה ואנגליה. הדבר המוזר הוא שדווקא ירושלים – עיר שהיוותה מאז ומעולם מעבדה רוחשת ליצירת אינסוף מיתוסים – כמעט איננה נוכחת. שתי העבודות שכן מתייחסות לירושלים אינן מצביעות ישירות על הקשר שבין גיאוגרפיה למיתוס.

את ה"מיתוגרפיה" של ירושלים ציירו במילים כבר לפני אלפי שנים חכמי המשנה והתלמוד. מסורות, אגדות ומדרשים תיארו את ירושלים כטבורו של עולם – נקודת ראשית תשתיתית שממנה החל העולם להיברא – וכצינור המחבר בין העולם הרוחני העליון לעולם החומרי התחתון. תיאור מדרשי למרכזיותה של ירושלים, המדמה אותה לחלק הפנימי של גלגל העין, מובא בשם התנא שמואל הקטן:

העולם הזה דומה לגלגל עינו של אדם: לבן שבו – זה ים אוקיינוס, שמקיף את כל העולם כולו. שחור שבו – זה יישוב, קמט שבו – זה ירושלים, פרצוף שבקמט – זה בית המקדש שייבנה במהרה בימינו (מסכת דרך ארץ, פ"ז ה"ח).

המעניין הוא שעם הזמן תיאורה של ירושלים כלב העולם חרג הרחק מעבר לגבולות הרעיוניים־רוחניים. כך נתפסה ירושלים כערש העולם גם מבחינה גיאולוגית וכמרכז העולם מבחינה גיאוגרפית. רעיון זה בא לידי ביטוי קרטוגרפי באיורים של מפות העולם מימי־הביניים, המתארים את ירושלים כעיר הממוקמת במרכזו של העולם.

תפיסה גיאוגרפית זו נבעה בין היתר מחשיבותן הגיאופוליטית של ארץ ישראל וירושלים בירתה, בהיותן נתונות בנקודת מפגש של ארצות ותרבויות חשובות בעולם הקדום – מצרים ומסופוטמיה. אך זו הייתה ככל הנראה סיבה שולית יותר. נראה כי הקדמונים, שתפסו את העולם באופן רוחני והוליסטי, ראו בגיאוגרפיה היטל של עולם הרוח. כך, מרכזיותה הגיאוגרפית של ירושלים בעיני התנאים והאמוראים נגזרה מתוך מרכזיותה הרוחנית.

מרכזיות רוחנית־גיאוגרפית. ירושלים כמרכז העולם, היינריך בונטינג, 1594

מרכזיות רוחנית־גיאוגרפית. ירושלים כמרכז העולם, היינריך בונטינג, 1594

סינדרום ירושלים

היבט מעניין נוסף של הקשר בין עולם הרוח לגיאוגרפיה הירושלמית, שדרכו משתקפת העיר כמרחב פיזי החורג מעבר לעצמו ונוגע עמוקות בנפש האדם, הוא "סינדרום ירושלים". זהו סוג נדיר יחסית של הפרעה נפשית, שבשל תסמינים ייחודיים לו נקבע כמחלה העומדת בזכות עצמה.

תיאורים ראשונים של הסינדרום אפשר למצוא בספרות עולי הרגל (צליינים ברובם) מימי הביניים. בשנת 1937 פרסם הפסיכיאטר ד“ר היינץ הרמן סדרה של מאמרים על אודותיה, שנקראה “משיחים מאושפזים“. הלוקים בסינדרום (יהודים או נוצרים בלבד) מגיעים לירושלים לרוב מרחוק, כתיירים או כצליינים. המפגש המיוחל עם המקומות הקדושים מן התנ“ך גורם להתפתחות מערכת מחשבות שווא שתכניה משיחיים.

החולים מתחילים להאמין שקיבלו כוחות משיחיים או אפילו אלוהיים, וירושלים הופכת לבמה למימוש החיזיון המשיחי שנגלה אליהם. הם עשויים לעמוד בכיכרות העיר ולשאת את דבר הבשורה, להטריד עוברי אורח, ובמקרים מסוימים אפילו לנקוט פעולות קיצוניות שלתפיסתם יקרבו את הגאולה (בשנת 1969 תייר אוסטרלי שלקה בסינדרום ניסה להצית את מסגד אל אקצה כמו מתוך שליחות אלוהית).

דווקא בשל העומק ההיסטורי שהייתה יכולה להעניק ירושלים לתערוכה זו, חשתי בתום ביקורי בה תחושת החמצה. התערוכה בעצמה כמעט איננה מתייחסת למרחב הגיאוגרפי הספציפי שבו היא מתקיימת. בכך הוחמצה בעיניי האפשרות לחוות לעומק את "המיתוגרפיה שלנו", אותו תמהיל ייחודי ומוזר של מקום וסיפור שבתוכו אנו חיים כמעט בלא הפרד. לדברי שגית מזמר, אוצרת התערוכה, הייתה זו בחירה מודעת.

"הבחירה לא להציג את ירושלים באופן ישיר בתערוכה נעשתה במודעות מלאה ומתוך הרצון להדגיש מקרים אחרים ומשמעותיים של קשר בין סיפורים למקומות. רצינו להרחיב את הדיון על אודות סוג הקשר בין מקום גיאוגרפי לסיפורים שמושלכים עליו ולהראות שהמקרה 'שלנו' מהדהד צורך אנושי בסיסי.

"חשוב היה לנו שחווית הצפייה בתערוכה תצטבר לחוויה כללית, שביציאה מן הגלריה הישר לרחוב יפו הירושלמי הצופה ישאל את עצמו שאלות ויבין שירושלים היא חלק ממארג כללי של מקומות 'ממגנטים', המושכים אליהם תלים ושכבות של נרטיבים ותחושות. לתחושתנו, המיקום של התערוכה בדיוק על קו התפר מכריח אותנו לראות מעבר לכאן ולעכשיו של המקומי. לא התעלמנו מירושלים", היא מוסיפה. "מיד לאחר פתיחת התערוכה בחרנו לקיים כנס מיתוגרפיות על מקומות ומיתוסים. מושב הפתיחה יצא מירושלים ויצר את הקשר שבין המושג למקום".

ביציאה מן התערוכה אל רחוב יפו ההומה דרך בניין הדואר המרכזי של ירושלים, בניין מנדטורי מרתק כשלעצמו, הצצתי אל אולם חלוקת הדואר. מעל אשנבי החלוקה מרחף ציור הקיר הארוך (27 מטרים) של הצייר אברהם אופק. הירידה אל תוך שכבות הזמן של הבניין עצמו מזמינה לחשוב על סוגי הקשרים השונים שנוצרים בין אדם למקום. סיפורים רבים נולדים ברווח שבין החי לדומם. הסיפורים מקבלים חיים משל עצמם ושואבים את האדם חזרה אל אותו מקום שבו נולדו. המושג שטבעה התערוכה אכן מעורר שאלות רבות, אותן שאלות שצצות בעוצמה בעיקר בסרט "אקסטרנשטיינה", אך ממשיכות להדהד גם לאחריו:

באיזו מידה מעצבת הגיאוגרפיה תודעה של חברה? האם ערכו הרגשי של אתר מסוים עשוי להיות בעל משקל רב יותר מערכו ההיסטורי? באיזה רגע עשויה עוצמתו של מקום להכות את החברה החיה בו בעיוורון מוסרי וערכי? ואולי השאלה המרתקת מכולן – מהי נקודת הקצה שבה קורסת ההיסטוריה אל תוך הגיאוגרפיה והופכת לפנטזיה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג אייר תשע"ג, 3.5.2013

פורסמה ב-3 במאי 2013, ב-גיליון בהר בחוקותי תשע"ג - 821 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: