גֵּרים בארץ / מירי כהנא

עיון במצוות הפרשה מגלה כי לא הדאגה לצדק החברתי היא מטרתן, אלא ההכרה בבעלותו של הקב"ה על הארץ ונכסיה

פרשת בהר פותחת במצוות שמיטה ויובל, באיסור ריבית ובדיני העבד. נראה שהמכנה המשותף למצוות הללו הוא הדאגה לצדק חברתי – מתן עזרה לחלשים כלכלית וריסון כוחם של בעלי ההון. אלא שעיון בפרטי המצוות עשוי לעורר שאלות על הנחה זו.

בשנת השמיטה נאסרה כל עבודה בארץ, ויחד עם זה נאמר: "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים… וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה… תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל" (ויקרא כה, ו־ז). אם אכן מטרת השמיטה היא לאפשר לכל יושבי הארץ לאכול מהתבואה, מדוע אסור לעבוד את האדמה? והרי אדמה זרועה ומעובדת תוכל לספק מאכל רב יותר לכל המעוניין?

גם ביחס ליובל ניתן להעלות שאלה דומה. כחלק מדיני שנת היובל אוסרת התורה על מכירת הארץ לצמיתות, ומצווה שביובל ישוב כל אחד לנחלתו. לכאורה נראה שהמצווה הזאת שייכת לתחום הסוציאלי ודואגת לצדק חלוקתי של משאב הקרקע – משאב הייצור הבסיסי והמשמעותי ביותר בחברה החקלאית.

אלא שמבט נוסף מעלה שאלה על הנחה זו: הנחלות חולקו לנכנסים לארץ לפי השבטים והמשפחות, כשהחלוקה התחשבה בגודל המשפחה ונעשתה על ידי גורל (במדבר כו, יהושע יג־יט). אין ספק שהחלוקה הראשונית הזאת אכן מבוססת על צדק חלוקתי של המשאבים. אלא שלאורך השנים עשויה החלוקה להפוך שוויונית פחות ופחות.

משפחות שילדו בנים רבים יותר חילקו את נחלתן למספר הולך וגדל של חלקות משפחתיות קטנות, ומשפחות שזכו לפחות בנים נשארו עם חלקות גדולות יותר לכל אחד מהבנים. החובה לחזור מדי יובל לנחלות הראשוניות לא מביאה בחשבון התפתחויות דמוגרפיות ואחרות שעשויות להתרחש עם השנים.

לפי ההלכה שלימדו אותנו חז"ל שאלת הצדק עולה גם בנוגע לדיני העבד: אם עבד שנמכר בגניבתו יוצא ביובל, יש כאן עונש שונה לפושעים שפשעו באותה עבֵרה בהתאם למועד ביצוע העברה ביחס ליובל. האם יש בכך צדק?

במידה מסוימת ניתן לשאול שאלה דומה גם על איסור ריבית: בהלוואה ארוכת טווח ברור שערך הכסף נשחק עם הזמן, וכדי לשמור על הערך הריאלי שלו ולפצות על הפסד היכולת להמשיך להשקיע אותו ולקצור פירות יש צורך בהצמדה למדד כלשהו שיבטיח צדק לשני הצדדים, למלווה וללווה כאחד. איסור מוחלט על כל חריגה מערך הכסף המספרי עשוי לפגוע במלווה, אדם טוב שרצונו לעזור לחברו ככל יכולתו.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

ארעיות של קבע

אם נעיין בנימוק שנותנת התורה ליובל נראה שיש בו מענה מסוים לשאלותינו. התורה אומרת שהארץ לא תימכר לצמיתות: "…כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (כה, כג). כלומר, הנימוק מתייחס פחות לצדק החלוקתי, ויותר למסר שהארץ שייכת לה' והאדם הוא גר ותושב בלבד. היובל לא נועד לתת לכל אחד נחלה שווה, אלא להבהיר שהאדם אינו בעל השליטה על הקרקע, ואין בסמכותו למכור או לקנות אותה כרצונו.

באופן דומה ניתן להסביר גם את מצוות השמיטה: העניין בשמיטה אינו רק לאפשר לכל מי שמעוניין ונזקק לאכול מפרי הארץ, אלא גם לחנך את בעל האדמה בעצם המניעה לעבוד את אדמתו לכפיפות לצו ה' גם כשהדבר נוגע למטה לחמו היחיד.

בשתי המצוות חוזרת המגמה לעצור את האדם מהמרוץ להגדלת הונו ושליטתו, והעברת המסר שהתקדמותו של האדם אינה תלויה רק בפעולותיו, ושהמחשבה שאם יטרח וישקיע הוא ילך ויתעצם עוד ועוד היא שגויה. האדם הוא גר על אדמת הקב"ה וכפוף למצוותיו.

התפיסה של האדם כגר ותושב בארצו של ה' בכל הנוגע לנכסיו מתעצמת עוד יותר כשמדובר ביחסיו עם הזולת. מול העבד, על האדם לזכור את נקודת המוצא: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם…" (כה, נה). כל קיומה של עבדות מותנה בהבנה שהאדם הוא קודם כול עבד ה‘ – הן האדון והן עבדו.

לוח הזמנים לשחרור העבד נקבע לפי לוח הזמנים של היובל שמבוסס על הקביעה הא־לוהית שבאה לידי ביטוי במספר שבע – מספר שרירותי שאין לו בסיס בעולם הטבע אלא בקביעה הא־לוהית בלבד (בכך מתקשרת לכאן גם השבת, שגם היא משלבת בסיס של אמונה בה‘ כבורא, עצירה של היצירה האנושית ומטרה סוציאלית של מנוחה לכול).

איסור ריבית מתחבר לאותה מגמה. התורה אינה מודדת את הצדק בהתאם לנכסים, לרווחים או לכושר הייצור של האדם. מטרתה היא לצוות על רכושו של האדם מתוך הבנה שהוא אינו בעל השליטה הבלעדי עליו. הנימוק לציווי הוא: “וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ“ (כה, לו). כלומר, הבסיס לכל מערכת האשראי בעם ישראל הוא האחווה והצבתה במקום גבוה יותר ממקומו של ההיגיון הכלכלי.

*

ההבנה שמה שיקבע את מקומו של האדם בעולם אינו יכולת הייצור או היקף הנכסים שלו אלא ההכרה בשייכותם של כל אלו לה‘ מתחדדת בפרשת בחוקותי – פרשת הברכות והקללות. הברכות והקללות מתייחסות למצבו החומרי, המדיני והביטחוני של העם, ומה שיקבע אותם הוא העולם הרוחני ושמירת התורה. הליכה בדרכי ה‘ תבטיח שהארץ תיתן את יבולה ויהיה שלום בארץ. לעומת זאת, אי שמירת המצוות תגרור מחלות, רעב, מלחמות ואף גלות.

התורה קושרת את הגלות בפירוש לאי השמירה של השמיטה וחוזרת מספר פעמים (בניסוחים שונים) על האמירה: "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם" (כו, מג). כלומר, כשהעם יֵצא לגלות בעוונותיו תוכל הארץ לשבות ברצף את כל השבתות שלא שמר עליהן העם, ורק אחר כך יוכל העם לשוב לארצו. ֿ

אם נמשיך בכיוון שבו הלכנו בביאור מצוות השמיטה, הרי שהזיקה מובנת: המטרה של מצוות השמיטה היא ההבנה שהארץ של ה' ומתוך כך נובע הצורך להפסיק את המלאכה שכביכול מביאה לשליטה בכמות התוצרת, להניח את היבול לכל מי שיחפוץ לאוכלו, ולסמוך על ברכת ה' שתיתן תבואה בשפע, עד כדי כך שתפצה על תקופת השמיטה.

אם עם ישראל לא יפנים את המסר ויחשוב שהארץ שלו והוא השולט על קיומו, הרי שהתוצאה תהיה גלות שתרחיק אותו מאדמתו ומעבודתה בעל כורחו, ותעביר את אותו המסר על דרך השלילה. רק ההבנה שהאדם הוא גר בארצו של הקב"ה היא המאפשרת לו לשבת קבע על אדמתו ולאכול מפירותיה.

——————————————————

תודתנו לד"ר מירי (לאור) כהנא, מרצה במכללת אפרתה ומורה ב"פלך", שהוליכה אותנו בניתוחיה החדים בפרשיות הכהונה והמשכן שבספר ויקרא. אנו מקדמים בברכה את אורי וייל, רכז התחדשות יהודית בצפון תל אביב ומוזיקאי (בקרוב ייצא אלבומו הראשון "החצר הפנימית"), שיכתוב על פרשיות חומש הפקודים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג אייר תשע"ג, 3.5.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 במאי 2013, ב-גיליון בהר בחוקותי תשע"ג - 821 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: