"אייכמן היה ציוני" / שלום רוזנברג

הבעיה העיקרית ביחסה של חנה ארנדט למשפט אייכמן הייתה הסטת הדיון מהרוצח לקרבן. ייתכן שהיו יהודים שמכרו את נפשם לשטן, אולם במשפט אייכמן עמד לדין השטן

 ברשימתי זאת מבקש אני להתייחס לדמותה של חנה ארנדט (1906-75). כתביה ודעותיה היהודיים העסיקו את האינטלקטואליות היהודית והישראלית פעמים לא מועטות. הפרק הראשון התעורר בעקבות רשימותיה על "אייכמן בירושלים" שנכתבו לכתב־העת "ניו יורקר", כתגובה למשפט אייכמן שבו נכחה. הוויכוח התעורר שוב ושוב עם פרסום הספר שבו נאספו הכתבות, עם תרגום הספר לעברית, ושוב בעקבות מאה שנה להולדתה.

והנה עתה אנו עדים לשובה של ארנדט, בעקבות הסרט המחמיא שהוקדש לחייה. הוויכוח הפך מסובך מפעם לפעם. הוא לא מוגבל לתזות שהיא העלתה, אלא מתייחס יותר ויותר ל"חוצפה" של אלה ששללו אותן. או אז התגובות "נגד" היו צפויות. הם נגעו למניעים האישיים והאישיותיים של ארנדט. לדעתי זה צעד לא רלוונטי, אבל הוא הוא התבקש בעקבות הערותיה הקשות – הפומביות והפרטיות – נגד המעורבים בחטיפה ובמשפט. האם יש זכות לישראל לשפוט את אייכמן? ארנדט נאבקה נגד "הבימוי הציוני" של המשפט על ידי בן גוריון, שהיה מיועד, לדבריה, להוכיח שהאלטרנטיבה היחידה העומדת בפני העם היהודי הוא הקיום הפוליטי הריבוני.

"ציוני"? הסקנדל שהספר עורר לא פסח על יהדות הגולה, ובתקופה הראשונה הוא היה שם חריף הרבה יותר והתפשט בחוגים אינטלקטואליים רבים. גם ההערות שלה על טיב האוכלוסייה המזרחית "שלא יודעת שפות זרות" מלמדות הרבה על הרגשותיה. זו אסיה, ובקצה השני? ראביי ליאו בק, המנהיג הרפורמי הגרמני שבחר לא להימלט ולא לעזוב, זוכה ברשימותיה העיתונאיות לתואר כבוד: הפיהרר היהודי ("תואר" זה הושמט בספר), כי הוא היה דמות חשובה בטרזינשטט. אוסיף רק שהיא לא התחילה להבין את הרגישות של הקרבנות. בסרט הדבר בא לידי ביטוי בצחוק "שלה" ובחיוך מבטל, בספר בטענה האירונית שלפיה "אייכמן היה ציוני". בכל מה שנוגע לשואה, האירוניה והצחוק אינם יכולים להתקבל, אפילו אחרי שהיא הסבירה אותם.

מניעים אישיים. חנה ארנדט

מניעים אישיים. חנה ארנדט

אשמתם של היהודים

שתי התזות העיקריות של הספר הן לדעתי: [א] התנהגותה של המנהיגות היהודית בשואה. ו־[ב] אייכמן והבנאליות של הרוע. כאן אנסה לנגוע בתזה הראשונה, השייכת לממד הקרבנות. לשנייה – בממד הרוצחים – נחכה אי"ה עד אחרי שבועות.

התנהגותה של המנהיגות היהודית מחייבת דיון כואב, ענייני ולגיטימי. אולם, לפעמים מבלי להבין למה, הרגישו רבים בעוול שהיה כרוך בדיונה של ארנדט. הכאב לא היה תוצאה של עצם העלאת השאלה אלא של הקשרו. שאלת היודנראטים התעוררה בארץ בשנות החמישים ונידונה במלוא חריפותה במשפט קסטנר. עתה, בשנות השישים, הסיטואציה השתנתה. משל למה הדבר דומה? לאישה שנאנסה בצורה אכזרית ואיומה. היא ייסרה את עצמה בחיפוש הטעויות שאולי אפשרו את האסון, ומשפחתה עזרה לה בכך. והנה נתפס האנס, אך משפטו הופך לדיון על הפרובוקציות שהקרבן (לכאורה או לא) אחראי להן, התנהגותה של האישה, מלבושיה, המקומות שבהם טיילה וכדומה. אולם, מה בכך שהטענות נכונות? עתה עלינו לשפוט את האנס. מי שיעלה את סוגיית התנגדותה או "שיתוף הפעולה" פוצע עכשיו מחדש את הקרבן.

ייתכן שהיו יהודים שמכרו את נפשם לשטן. הם חייבים להיענש. אולם במשפט אייכמן עמד לדין השטן (לדעת ארנדט – הפקיד הבנאלי) עצמו ולא מי שמכר את נפשו לו. לדעתי, לעוול הזה התכוון גרשם שלום באיגרת ששלח לארנדט, ובה טען שחסרה לה 'אהבת ישראל'. יש כאן לא פטריוטיזם או מיסטיקה יהודית, אלא דרישה לאמפתיה עם הקרבן, במשפט האמור לעשות צדק איתו. הדברים שנאמרו על תשובתה "הגאה וההומניסטית" של ארנדט, האוהבת את חבריה ואולי את כל האנושות, הם דברי הבל. שלושת ההומניסטים הגדולים של התקופה, מרטין בובר, ארנסט עקיבא סימון וגרשם שלום, היו תמימי דעים בביקורתם. בתהודה עולמית שאין כמוה, הסיטה ארנדט את הדיון מאשמתם של הנאצים לאשמתם של היהודים, או למצער לשיתוף הפעולה עם השטן.

אמנם כן, ייתכן שבמידת מה צדקה ארנדט, אולי במקרה קסטנר, אך במקרים אחרים ודאי לא! ואגב, תהום אינסופית פעורה בין קסטנר לבין ארנדט. על שניהם בבת אחת לא מסוגלים להגן אפילו האינטלקטואלים שעליהם אמרה ארנדט ("כתבים יהודיים", 332) שבכוחם "להסביר ולתרץ כל דבר".

*

לגופו של עניין, מה אומרים אנו על היודנראטים? כדי לענות על כך מבקש אני מכם שתתלוו אליי לשיר שכתבה חנה ארנדט ב־1943. השיר "מה רצונכם, המתים?" תורגם מגרמנית על ידי יאיר אור, ונגיש לכול באינטרנט. לא כל שורה בו מובנת לי, אך שתי שורות מדברות אליי: “מה רצונכם, המתים? האינכם מוצאים בשאול מולדת ובית – סוף סוף את שלום המעמקים?“

ארנדט לא קיבלה מהמתים תשובה. גם אנו לא, ואף על פי כן נראה לי שאנו מסוגלים לשמוע בת קול מהמעמקים, בת קול האומרת: “אומרים לכם ‘הכוח משחית‘, ואנו שחיינו ונרצחנו בשעות הטרגיות הרבות של השואה עונים ואומרים: חוסר הכוח עלול להשחית יותר, וחוסר הכוח המוחלט, פירושו השחתה מוחלטת“. עדים לכך המתוקנים שב“מנהיגי“ זמן השואה. בדילמות המחרידות והנואשות שעמדו בפניהן, כל הכרעה חייבת הייתה להיות איומה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג אייר תשע"ג, 3.5.2013

פורסמה ב-3 במאי 2013, ב-גיליון בהר בחוקותי תשע"ג - 821, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: