תורה במחיר גאולה / ראובן הכהן אוריה

תרבות המחלוקת בעולם התורה, שפסלה והדירה דעות אחרות, שמרה על גחלת התורה 
בגלות אך הייתה גם הסיבה לחורבן. הרהורים בעקבות מותם של תלמידי רבי עקיבא

 אם מעמידים את משפטו הידוע של הראי"ה קוק "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו ייבנה על ידי אהבת חינם" (אורות הקודש ג, שכד) כתנאי הכרחי לגאולה, תמה אני אם לא הורחקה גאולתנו לעולם.

ציפייה לא נגמרת

היה הייתי נער תמים בישיבת מרכז הרב, ו'העמק דבר' לנצי"ב מוולוז'ין קידמני בשעריה בברכה. הקדמתו לתורה הייתה בעיני רבותיי ואף בעיניי מפתח לחידת גלותנו ומינה ובה לסוד גאולתנו. הנצי"ב, שעוד ארחיב בו, לימדני כי החכמים, נושאי התורה בבית שני, היו האחראים העקיפים לחורבן התורה שהביא לחורבן הבית ולגלותנו: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך, ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עברות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" (בבלי יומא ט, ב(. אמרתו הנ"ל של הרב קוק הייתה אך הערת שוליים לדברי מורו ורבו הנצי"ב.

פקחתי את עיניי וראיתי כי גם אחרי אלפיים שנה ובעצם ימי הגאולה הציוניים, כאן על פני אדמת ארץ ישראל, איש את אחיו יתקוטטו. הימים היו אז ימי הרב שך זצ"ל והרבי מלובביץ' זצ"ל, הרב גורן זצ"ל והרב עובדיה יוסף ייבל"א והרב אליהו מרדכי זצ"ל, ועם מות מו"ר הרצי"ה הפרץ הראשון של רבני הר המור והרב אברהם שפירא זצ"ל, בד"ץ העדה החרדית מול בד"ץ קהל מחזיקי הדת בעלזא ועוד ועוד. והייתי תמה והולך – היאך אני מתפלל בכל יום "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" ואין הדברים נראים?

אזרתי עוז ועשיתי מעשה. יצאתי למסע רבנים – לשאול, להקשות ושמא לאחות. וכך, מצויד בנצי"ב, התייצבתי מול ה"גדול" הראשון, מנהיג קהילה גדולה, שהיה באותה עת בעיצומה של מחלוקת נוראה. הבאתי בפניו את תחושותיי ושאלותיי: מפני מה נראה כי תלמידי חכמים מקיימים מחלוקת בעולם? הלא כך מתעכבים המשיח, המקדש, הגאולה וקיבוץ הגלויות?

לאחר דקת שתיקה ארוכה ומהורהרת הרב נענה לי בעיניו הגדולות: "אכן חרב המקדש, ואכן גלה עמנו מארצו וסבל בשנות גלותו. אבל מרכיב אחד שרד, נשאר ועודנו זהה ויותר מכול שמר על עם ישראל: התורה. התורה הזו שניתנה במדבר ושאינה תלויה בארץ גלתה עמנו בכל ההיסטוריה שלנו והיא עימנו גם כאן. למה? למה גם בלי ארץ ומקדש, ולמרות פזורינו ושפותינו השונות, יש לנו תורה אחת?". שתקתי. לאחר התבוננות ממושכת בעיניי, כמבקש לחלץ ממני את התשובה, ענה הוא: "בגלל הקנאות המחלוקתית הזו! אותה אכפתיות שהביאה למאבק על דבר ה' ועל האמת, ושאכן גרמה למחלוקת, ולכל מה שאמר הנצי"ב – זה עצמו גרם שנשמור את התורה יותר מכול. היא החזירה לנו בכך ששמרה עלינו".

דבריו הכו אותי בתדהמה. אכן נודע הדבר. הוא לא ניסה להצטדק אלא אישר את הדברים. כאן לפתע התנוצצה בי המחשבה שעם ישראל מלכד את עצמו. שמא תמורת התורה לא די שהחריב את מקדשו אלא גם ויתר על גאולתו. יותר נכון – הפך את הגאולה, האחווה והשלום לציפייה שלא תתממש לעולם. איכשהו הסתיים מסע הרבנים שלי כשאלה חוזרים ומאשרים בצורות שונות את שהביע בחדות, בישירות ובכנות הרב האדמו"ר הראשון.

בעולם נטול בית דין נמצא הא־לוהים בריבוי הדעות. מחלוקת בפני הסנהדרין, אנג'ליקו, 1850

בעולם נטול בית דין נמצא הא־לוהים בריבוי הדעות. מחלוקת בפני הסנהדרין, אנג'ליקו, 1850

דרך ההדרה

דברי הנצי"ב הידועים בהקדמתו לספר בראשית מסבירים מדוע נקרא ספר זה 'ספר הישר':

והעניין שנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פועלו … צדיק וישר הוא", ששבח 'ישר' הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עיקש ופתלתל. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק הדין, שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות אף על גב שהוא לשם שמים שזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ.

הנצי"ב מתאר באופן ייחודי את תרבות המחלוקת בימי בית שני. בשונה מהסברים פופוליסטיים הוא מתארה ככזו שאינה נשענת על מאוויים אישיים, שיקולי כוח, כבוד והתנשאות ואף לא על השחתת המידות. הגורם הוא המנגנון של הדיאלוג הדתי, המביא למחלוקת מדירה ולא מכילה. בזה מקופל המובן של "שנאת חינם".

במפתיע, במנגנון זה התשתית החינוכית־דתית היא הענווה, ההתבטלות והמסירות לשם שמים: "צדיקים, חסידים ועמלי תורה". דווקא משעה שהתודעה מתמלאת כביכול ממלוא הנוכחות הא־לוהית ומקבלת עול ללא סייג להיות כלי לדברו, הסיכון לפתח רובץ. דווקא ההתמסרות הטוטלית הופכת לרועץ. שכן במיצוי הדתי נעשים האדם, דעתו ותודעתו מזוהים עם הא־ל עצמו. דבר הא־ל שבהתגלות זוכה לתוקף מוחלט ומכוחה מוכרע האדם לפעול על פי הרצון ה'אובייקטיבי' העליון.

אך המחלוקת מאיימת על ההתגלות, תקפותה ואפשרותה. המחלוקת מפנה את מודעות החכם הדתי להיותו קורא שלא באופן תמים את הטקסט. היא מציגה אותו בעיני עצמו כפרשן, כבעל מסורת קריאה חלקית בתוך מגוון צורות קריאה שונות ואפשריות. עד שלא באה המחלוקת אל קריאתו, בטל הוא כביכול אל הכתוב ומקבלו כהתגלות עצמה, כדבר הא־ל כשלעצמו ממש. אך משעה שהוא נעשה ער למחלוקת לא די שניטשטש הכתוב בעיניו ואין הוא יודע מהו הכתוב ומהו דבר הא־ל, עוד נכח הוא בתהום שנפערה בינו כאדם לבין הא־ל. המחלוקת מציגה את הסובייקטיביזציה בפעילותו של האדם מול הא־ל ואת המוגבלות האנושית למול המוחלט.

בראשונה לא היו מחלוקות בישראל. מלשכת הגזית יצאה תורה אחת לכל ישראל. אבל משבטל הסנהדרין, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכם הרבו מחלוקות בישראל (תוספתא סנהדרין ח, א)

ונעשתה תורה כשתי תורות

(תוספתא סוטה יד, ט).

מה יעשה אם כן החכם הדתי המבקש להכחיש את המוגבלות האנושית על ידי זכייה בחותם הסמכותי והמוחץ של הטרנסצנדנטי, הנצחי והמוחלט? עבורו לא קיימת האפשרות להכרזה "אלו ואלו דברי א־לוהים חיים". באין מוצא חכם זה יישא מחלוקות בגבולות הנסבל, ומשם והלאה יהיה בעל מחלוקת מדירה. בכך יישמר דימוי תורתו 'מן השמים' ותורת המודרים מן ההדיוט. כך גם החולק על קריאתו "הבלעדית" לא יפתח יריבות בין־אישית איתו, שכן קריאתו הוא הופכת לקריאת תיגר על הא־לוהות וההתגלות עצמה. בין אדם למקום.

דמוקרטיה של הידע

מרגלא בפומא דליצני הדור: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכל מחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים". פירוש: איזו היא מחלוקת ההולכת ומתעצמת, מגבהת מחיצות, מדירה ומנציחה עצמה עד לשמים? הווה אומר: זו שנעשית בשם שמים ולשם שמים. כי כשהמאבק הוא על דברו וזהותו של 'מקום' הריהו טוטלי עד כדי הדרה של החולק והיריב. אין הוא מאנ"ש ולא יחולו עליו כללי מוסר ומצווה, שהרי אין הוא חולק עליי אלא על "קודשא בריך הוא" בכבודו ובעצמו. ומכאן שמצווה לרדפו כ"צדוקי ואפיקורוס" ו"לשפוך דמיו בדרך הפלגה".

במחלוקת שאינה לשם שמים, לעומת זאת, היריבים לא מתיימרים ששמים דוברים מגרונם. אדרבה, מכירים הם בחלקיותם, במוגבלותם וביחסיותם האנושית. ממילא הדעות המתחלפות נתונות ברובד של דיאלוג בין־אישי העורג אל הנצח. מחלוקת שכזו ככל הנראה אין סופה להתמיד, לקטב ולשסע כדי שנאה והדרה חמורה.

אפשר שהדימוי על דבר מחשבת הא־לוהים כ"דעת עליון" מלהיטה את נחרצות העמדה הדתית דווקא בשל האנתרופומורפיות שבה. העובדה שא־לוהים כביכול "חושב־פוסק" כדעה האחת שהיא דעתי מציגה אותו כבבואתי. היותי בצלמו הופכתו לצל שלי. ובכך מולהטת, מועצמת ומותססת אמונתי ועמדתי לכדי מחויבות ומסירות עמוקה.

מאידך, הדימוי הדמוקרטי של הידע שאין לו התביעה לבעלות על מצב הדברים הא־לוהיים משקף ענווה מסדר שני. מתוך הכרה בחלקיות האנושית אין בו הגבלה של האינסופיות. אדרבה, הריבוי הוא תיאור הולם יותר שלו.

בעולם שאין בו מנגנון הכרעה כמו בית דין ו"אחרי רבים להטות" קרוב יותר שהא־לוהים נמצא בריבוי. "אמר ר' ינאי: תורה שנתן הקב"ה למשה ניתנה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא" (פסיקתא רבתי כא, ד). גם בחז"ל ובראשונים יש הסוברים שאף במצבי הכרעה (סנהדרין) א־לוהים נמצא בריבוי – ההכרעה על פי רצון הרוב היא מינה ובה רצון ה'. "אמר לפניו [משה רבנו], ריבונו של עולם הודיענו היאך היא הלכה? אמר לו: אחרי רבים להטות!" (ירושלמי סנהדרין ד, ב).

תפיסה כזו לעת עתה היא כנראה המבוא היחיד להפגשה ולהאחדה של בני הפלוגתא. היא גם כנראה התנאי הארצי לאפשרות יצירת מנגנון הכרעה בין הדעות, השיטות והמחלוקות להלכה המתבקשת למעשה.

אך לוויתור זה קיים מחיר. שכן הוא יוצר מתינות, קרירות, ריבוי קולות וסובלנות הנמתחת ללא גבולות, ואם כן תוקפה של תורה מה יהא עליו? חכמי בית שני, תלמידי רבי עקיבא וממשיכיהם שהרבו מחלוקת, זה החילם לעשות. דווקא מתוך הרצון להגן על התורה מפני המחלוקת העמיקוה. אפילו במחיר גאולתנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז אייר תשע"ג, 26.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באפריל 2013, ב-גיליון אמור תשע"ג - 820 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. סיבת חורבן בית שני:
    תגובה למאמרו של ראובן הכהן אוריה:
    תורה במחיר גאולה.

    אומרים שחורבן
    בית שני נבע משום שנאת
    אחים,אבל אני בעצמי
    מוצא בתלמוד הירושלמי
    שאותו חורבן היה
    בגלל שנאת
    בית המקדש ועבודתו.

    צריך לחקור:
    מי הוא המקור
    לנתינת
    הסיבה המוטעת?

    כנראה הצנזורים,-
    כי הנוצרים
    אומרים שמאס
    אלקים את עבודת הקורבן
    ומצווה רק על עבודת הלב.
    ולשיטתם צריך להחרים
    את מידות הכעס והשנאה
    כי הכועס דינו
    כעובד עבודה זרה.
    וזה משתלב לדעתם
    כי על חטא הכעס והשנאה
    חרה אלקים
    וירושלים חרבה.

    ברם, לנו זה מאד חשוב
    כי אנו כעט צריכים לשוב בתשובה בהכרה מלאה,
    מפני שכל דור שהמקדש
    לא נבנה בזמנו
    כאילו הוא חרב בזמנו
    ( יומא ירושלמי פרק א הלכה א).
    כעט נמנה את המקורות
    העיקריים לסוגיה הזאת :

    חורבן משום שנאת חינם
    כתוב במסכת יומא(דף ט עמוד א)
    שהסיבה לחורבן ירושלים
    היא שנאת חינם.
    לפי דעתי שנאת חינם
    היא קבוצה האוגדת
    מינים שונים.

    ולפי הכתבים
    ארבעת החשובים הם:
    שנאת חינם ל:
    אחים, תככים,
    בית מדרש
    ובית מקדש.

    בגלל שנאת אחים
    רומא נצחה במלחמה
    את יהודה המורדת,
    ודכאה את המרידה
    מידה כנגד מידה :
    אתה שונא את חברך
    ומאחל לו מוות,
    הקב"ה ימלא את מבוקשך.

    בגלל שנאת בית המקדש
    נחרבה ירושלים לאמור :
    אתה שונא את המקדש
    הקב"ה ימלא במהרה
    את מבוקשך
    מידה כנגד מידה:
    הוא יחריבו במארה.

    בהמשך נראה
    שבגלל שנאת
    בית המדרש
    העמידו דבריהם
    על דין תורה ,
    ובגלל שנאת תככים
    השאירו מלשין בחיים.

    קמצא ובר קמצא
    כתוב במסכת
    גיטין(דף נ"ו עמוד א)
    שעל קורות שני השונאים קמצא ובר קמצא נחרבה ירושלים:
    הזמינו את קמצא למסיבה והגיע בטעות בר קמצא וסולק בבושת אחרי תחנונים רבים.
    במסיבה נכחו הרבנים הגדולים ולא מחו, נעלב בר קמצא והלשין לרומאים שמרדו היהודים.

    אמרו לו הרומאים :
    מדוע אנו צריכים
    להיות בטוחים
    שהם מורדים ?
    אמר להם הם לא מקריבים קורבנות של מלכות הרומאים.

    שלחו דרכו קורבן להקרבה.
    פצע אותו באמצע השפתיים
    או אולי בקצה העיניים,
    כך שהקרבן יפסל כקרבן
    לשמיים, אבל הוא
    לא פסול לפי הרומאים.

    רצו להקריבו בבית במקדש
    בגלל התנאים של פיקוח הנפש החמור.
    הורה להם רבי זכריה
    שזה איסור הוספה
    על התורה.
    כי מעתה יגידו
    שיש התרה להקריב
    קורבנות הפסולים בשפה.

    רצה הקהל לחסל
    את בר קמצא הארור
    כדי שלא ילשין לרומאים.
    פסק להם רבי זכריה
    שזה איסור ברור
    כי התורה תורת אמת
    לא תלויה במציאות,
    מעתה יגידו
    בר קמצא מת
    על דבר פעוט
    .
    עתה נחשוף
    מה שיצא לבסוף:
    הרומאים השתכנעו
    במרידה והחריבו
    את בית המקדש
    ואת יהודה.
    ואמר רבי יוחנן
    "ענוותנותו
    של רבי זכריה
    בן אבקולס
    החריבה את ביתנו
    ושרפה את היכלנו
    והגלתנו מארצנו".

    מינים משונים
    כדי להבין את הפסיקה
    המוזרה של רבי זכריה
    צריך הקדמה בהיסטוריה:
    היו מספר כתות חשובות
    של היהודים באותה תקופה : הצדוקים המאמינים
    רק בתורה שבכתב
    והפרושים המאמינים
    גם בתורה שבעלפה.
    האיסיים המתבודדים,
    המחמירים בהלכות,
    המרבים בטבילות,
    האוסרים בשבת
    טלטולים של כלים.
    ועוד כל מיני כיתות
    של מינים משונים.

    מאתיים שנה לפני חורבן
    המלך החשמונאי
    יוחנן הורקנוס הפרושי
    כבש את ממלכת אדומייה,
    וגייר את האדומים בכפייה
    וגם את אלה שפלשו ליהודה.
    כנראה הכריחם לקיים
    רק את התורה שבכתב.
    הוא הפך בזקנותו
    לצדוקי(בבלי ברכות כ"ט
    עמוד א), ובנו
    אלכסנדר ינאי
    היה צדוקי קנאי
    ולא אנושי.
    כי הוא
    מלך תחתיו
    נלחם בפרושים
    והשכיח את התורה שבעלפה.
    עד שבא הלל מבבל
    אחרי כמאה שנה
    והחזיר עטרה ליושנה
    ולימד את
    התורה שבעלפה
    התושב"ע))
    לישראל.

    מקור הפסיקה של רבי זכריה
    כנראה רבי זכריה
    בן אבקילוס
    היה מאחד הכתות
    כי פסיקתו המוזרה
    מוזכרת בתוספתא
    על משנה מסכת שבת
    (פרק י"ז),

    וגם שם הוא לא
    מקבל קילוס
    על פסיקתו המשונה .
    כלומר לא מהללים
    את אישיותו,
    רק מפלפלים בתורתו,
    ומזלזלים בפסיקתו.

    אבל לפני לימוד
    המשנה ,
    אקדים וארצה
    על איסור המוקצה:

    עצם או חייה
    שאין ליהודי
    מה לעשות
    איתו בשבת
    הוא מוקצה
    ואסור לטלטלו.

    כי היהודי
    רוצה שהוא
    יצא ממחשבתו
    ולא יטריד
    את מנוחתו,
    לכן הוא
    מקצה אותו
    החוצה מדעתו.

    אומרת המשנה
    במסכת שבת
    סוף פרק עשרים ואחד :
    "בית הלל אומרים
    מגביהין (בשבת) מעל
    השולחן עצמות וקליפים".
    בית שמאי חולקים ואומרים:
    "מסלק את הטבלא
    כולה ומנערה".
    ולפי הרמב"ם פירוש
    המשנה: הייתי רוצה
    לאסור טלטול של עצמות
    וקליפין מסיבת המוקצה:
    בכל זאת יוצא
    שמותר להרים
    אותם כי הם ראויים
    למאכל בהמות.
    עד כאן אותה משנה
    ההוספה בתוספתא:
    "זכריה בן אבקילוס
    לא היה נוהג לא
    כדברי בית שמאי
    ולא כדברי בית הלל,
    אלא נוטל ומשליך
    לאחר המטה.
    אמר רבי יוסי:
    ענוותנותו של
    רבי זכריה
    בן אבקילוס
    שרפה את ההכל".

    המניע של בר קמצא
    צריך להבין מהוא
    המניע למעשה
    של בר קמצא :
    אולי הוא
    היה פרושי קנאי
    ורצה להלחם
    בכתות האחרות,
    אולי הוא סתם שנא
    קורבנות,
    ואולי הוא רצה
    להחריב הכול
    מפני שהוא הושפל בגדול,
    ואולי כל הסיבות נכונות.

    בכל זאת מכאן אי אפשר
    להוכיח אם המקדש
    חרב בגלל שנאת אחים
    או בגלל שנאת עבודת
    המקדש ,את זה נראה
    בהמשך מהמדרש.

    סיבות נוספות
    אז למה לומדים
    שירושלים חרבה
    על שהעמידו דבריהם
    על דין תורה
    ולא פסקו לפנים משורת הדין (בבא מציעא דף ל
    עמוד ב)?

    -כי פסקו רק לפי
    דין תורה כמו רבי
    זכריה ולא זכרו
    את התורה שבעלפה
    שממנה לומדים ללכת
    לפנים משורת הדין.

    -ולמה זה קרה?
    כי שנאו סתם
    את מה שנדרש
    על פי פְּסק
    בית המדרש.

    בגמרא (גיטין נ"ז עמוד א) מסופר על צדקת
    אנשי כפר סכניא.
    אילו התאבלו
    על חורבן המקדש
    ועבודת הקרבן,
    חורבן כפרם
    היה נמנע.

    יהודי ביתר והחורבן
    וכתוב במדרש איכה רבה
    שיהודי ביתר התפללו לקב"ה
    שירושלים תחרב
    ותפילתם התקיימה
    כמו שכתוב באיכה :
    צדו צעדנו
    (צדו מלשון שממה)
    מלכת ברחבתנו
    קרב קצנו,
    מלאו ימינו
    כי בא קצנו.

    והם מוזכרים בשנית
    בתלמוד הירושלמי
    בתחילת מסכת תענית:
    מוזכר שהם עשו מסיבה
    והדליקו נרות מהסיבה
    שהם שמחו על חורבן
    ירושלים, לאמור, מעתה יש לנו פטור מעבודת הקרבן.

    אני מעריך שהמזמור
    הזה נקבע כחלק מהמסיבה:
    "ליבי נפעם קולי נרגש
    ,הא, נחרב בית המקדש.
    הומה נפשי לקראת מפגש
    ,הא, נחרב בית המקדש".

    פטורים מעבודת המקדש
    ולא רק אנשי ביתר קצה
    נפשם בעבודת המקדש
    גם שאר העם באופן כללי היו תרים בלי גבול,
    ללא הרגשת קלון, אחר פטורים או הנחות, כדי לנסות לא לשאת
    בנטל הכלכלי,
    כאילו עבודת בית המקדש
    מאליו היא נעשת:

    הרי יבול שמעבירים
    הביתה דרך החלון
    לא חייב במעשרות.
    וכתוב שבדורות האחרונים
    היו מערימים ומנצלים
    את הפרצות בהלכות,
    ובמקום להעביר את היבול
    דרך שער הבית היו מעבירים אותו דרך החלון (ברכות ל"ה ב).

    ועתה בא לי לספר
    על שטות המוזנת
    בשו"ת האינטרנט.
    היא נודעה לי
    בשיטוט בעולם
    הווירטואלי
    עולם האינטרנט
    ברשותכם אקרא לו:
    ה"עולן".

    השטות מתקבלת
    בעקבות שאלה הנשאלת:
    האם מותר להעביר
    את היבול
    דרך החלון כדי להפטר
    ממעשרות ?
    האם מטרת השאלה
    להביע את הרעיון
    המטופש שאין כל חדש,
    ולהסיק שדורנו
    שונא ביותר
    את המצוות
    הקשורות במקדש,
    והוא לא שונה
    מדור חורבן המקדש
    על פי המדרש?

    מעציב לחלוק על הנציב
    ומי הוא הדרשן
    הראשון שקבע
    ששנאת חינם
    המוזכרת במדרש
    היא שנאת אחים
    ממנה נבע
    חורבן בית המקדש?

    הוא כנראה
    הנצי"ב מוולוזין
    חי בסוף המאה
    התשע עשרה
    (בהקדמתו לספר
    בראשית בפירוש העמק דבר)והוא מורה :

    "בית שני שהיה דור עיקש
    ופתלתל. ופירשנו שהיו
    צדיקים וחסידים ועמלי
    תורה, אך לא היו ישרים
    בהלכות עולמים. על כן,
    מפני ששנאת חינם שבליבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם
    ביראת ה' שהוא צדוקי
    ואפיקורס, ובאו על ידי זה לשפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם,
    עד שחרב הבית".

    אבל מי שיגע
    בפרושו המושלם
    הבין שפנימיותו
    הוא כחידה,
    כי מעולם
    לא הבנתי
    את הגיונו הנעלם,
    כי היכן טמונה כאן
    המידה: מידה כנגד מידה?

    תדע כשאחים שונאים
    באים בתלונה לאלקים,
    ה' שומע תפילתם
    ישמע לטיפלותם,
    יענה להם ויענה אותם
    מידה כנגד מידה,
    באותם עינויים
    על פי בקשתם.

    אבל למה שנאתם
    היא ממש
    איום על קיום
    בית המקדש ?

    ולמה בכל הספרים
    חוזרים ומזכירים
    את פירוש הנצ"יב מוולזין,
    ולא רואים
    פירושים דומים לשלי ?
    -כנראה כל הכְּתבים
    האחרים מצונזרים.

  2. שנאת עבודת המקדש- סיבה מוטעת? ראה מה כותב הרמב"ם במורה נבוכים על הקרבנות?הם היו יפים לשעתם לדור יוצאי מצריים. אבל כנראה לא לדורות.
    את החורבן וסיבתו ראה כבר 40 שנה קודם רבי צדוק, כשהבין כשטומאת כלים ועמידה על דברי תורה. חשובים יותר מדיני נפשות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: