תגובה ל'חידוש ברית הציונות'

בתגובה ל'חידוש ברית הציונות' מאת אריק כרמון, גיליון פרשת תזריע־מצורע

 

זהירות מפאשיזם

הציונות הדתית היא האחרונה שיש ללמדה מהי דמוקרטיה. דווקא 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' כשל כשאישר ועודד את דריסת כללי המשחק הדמוקרטיים והמוסריים בפינוי גוש קטיף

ד"ר אריק כרמון פונה לקוראי 'מקור ראשון' ומפציר בהם להיות יותר "דמוקרטיים". הוא פונה דרך 'בני עקיבא' ודרך הציונות הדתית, ובשתי הפניות הוא מחטיא את המטרה. הוא מלין על 'בני עקיבא' בשל הפגיעה בדמוקרטיה, כביכול, ובשל "הדרת נשים" בסוגיית "קול באישה".

נכון, אני לא אוהב את מה שקרה בנדון; הרי התנ"ך מספר בגלוי על שירת נשים, כמו דבורה, השופטת־הנביאה, ששרה בפומבי, וגם עולי הרגל ועולות הרגל מבבל שרו. וכי לא נכתבו הדברים במקרא כדי להדריכנו בדרך הישר? את דברי שמואל בגמרא על "קול באישה", הסותרים מקרא מלא, היה צריך להשאיר בהלכה כפי שנאמרו, בהקשר של 'קריאת שמע' בלבד, ולא להפוך את קול האישה למפלצתי, והדבר צריך תיקון. אבל מה לכל זה ולדמוקרטיה?

לו השתתף כרמון בוועידת 'בני עקיבא' האחרונה, היה רואה את העוצמה שיש דווקא לַבָּנוֹת ב'בני עקיבא'. הוא היה רואה את זקן השבט, הרב חיים דרוקמן, נכנס לאולם, ומאות בנים ובנות שרים (כן, יחד) לכבודו, ועוטפים אותו באהבה, אם לא בהערצה. אבל כשהתחילו הדיונים הרציניים, כללי הדמוקרטיה בתנועת הנוער נשתמרו להפליא.

לרב דרוקמן יש בדיון אצבע אחת, וגם לנערה בת 16 מבת־ים יש אצבע אחת, ושתי האצבעות שוות. שוות לגמרי. לפעמים אפילו אצבעה שלה גוברת על כבוד הרב. כך קרה שהוועדה המתמדת, שבראשה ישב הרב חיים דרוקמן, ולידו צוות כבד, ניסחה החלטה מסוימת (כזאת שהציגה, לדעת חלק מהצירים, קול חד־ממדי), והבנות שחפצו ביתר פלורליזם חלקו, וניצחו בהצבעה. גם כשהוועדה המתמדת החזירה למליאה את ההצעה, כשהיא מתוקנת ומרוככת, אותן בנות צעירות ואסרטיביות, ששלטו בדיונים לכל אורכם, דחו אותה בתרועת ניצחון, הפעם – סופית. לראות ולא להאמין: דמוקרטיה בהתגלמותה. אבל מה יודע עליה כרמון?

מעידה נוספת שלו הייתה בקריאתו לציונות הדתית לקבל אולטימטיבית כל החלטה שתקבל המדינה. והתפלאתי על שלא הבחין, שהוא, ד"ר כרמון, נשיא 'המכון הישראלי לדמוקרטיה', מנהל תעמולה גלויה, ובזויה, למען האלהת המדינה; ובכך, למען פאשיזם בישראל.

שנים מחיי הקדשתי להטמעה של ערכים דמוקרטיים בחיינו. בין השאר, בכתיבת הספר 'שורשים דמוקרטיים במקרא', בהנחה שערכי היסוד של הדמוקרטיה המערבית, החל בכבוד האדם, חירותו ושוויונו, וכלה בהפרדת הרשויות ובתרבות הביקורת, מקורם בתורה, והם תרומתה של הדת היהודית לציביליזציה המערבית. אז שכרמון ילמד אותנו על דמוקרטיה? האם שכח כרמון שהעמדת המדינה כערך־על היא הפאשיזם במיטבו?

כרמון שתק כשפרופ' אהרון ברק (שנבחר על יד אליטות, ולא על ידי הציבור) לקח לעצמו סמכויות־על כדי לדרוס את הרוב הציוני במדינת ישראל. אין בישראל עוד איש שגרם נזק גדול כל כך, ובמשך זמן ממושך כל כך, למדינת ישראל ולעם היהודי, כמו אהרון ברק, כשקבע שמדינת ישראל היא מדינה "כובשת" והכפיש את שמה בעולם. נעלם ממנו שאין "עם כובש" במולדתו, וקל וחומר שאין עם כובש טריטוריה שמעולם לא הייתה ל"עם" שנלחם מולו ריבונות עליה. כרמון גם שתק כשברק נעל בפני רות גביזון את הדלת לביהמ"ש העליון בטענה הפנטסטית ש"יש לה אג'נדה", כיוון שלדעתו לאדם אחד בלבד בבית המשפט ראוי שתהיה "אג'נדה", וכל השאר צריכים להתכופף. פאשיזם שיפוטי במיטבו. וכבר חלקו עליו משפטנים בכירים מכל העולם, וטענו שהסמכויות שנטל לעצמו אין להן תקדים בעולם הנאור. ב'עשרת הדיברות' (Decalogue) של הפאשיזם (האיטלקי, 1938), נכתב כך ב“דיבר“ העשירי: Mussolini is always right. ואני נחרד מן ההשוואה לישראל; השוואה שאיננה נטולת־יסוד. וכרמון שתק.

מחיר השתיקה

‘המכון הישראלי לדמוקרטיה‘ שותק תמיד כשאנשי רוח עוצרים את הדמוקרטיה, וזאת אם הם שייכים לשמאל. כשיוסי שריד ועמוס עוז אמרו בפה מלא שאם המדינה תקבל החלטות לא מוסריות הם יסרבו לקבלן, “אפילו אם נצטרך לפלג את המדינה ואת הצבא… אפילו אם נצטרך לפוצץ את הגשרים", כרמון שתק. כרמון שתק כשיוסי ביילין הפר באוסלו את החוק המוסרי והדמוקרטי שאסר מפגשים עם אש"ף, וכרמון שתק כשאריאל שרון שבר בברוטליות את כללי המשחק הדמוקרטיים והמוסריים (החל בפיטורי שרים שלא קיבלו את דרישתו לרסק את גוש קטיף, וכלה בסירובו לקבל הסכמה פוליטית־ציבורית של תנועתו, שמכוחה, ורק מכוחה, הוא מורשה לפעול כראש ממשלה, למרות התחייבותו מראש ובפומבי לקבל החלטה זו). יש פקודות שדגל שחור מתנוסס עליהן, כך למדנו בתורת ישראל, אבל בגוש קטיף התנוססו 8,000 דגלים שחורים על השלטון הסמי־פאשיסטי, ועל המוסר, ועל העיתונות שמעדה ו"איתרגה", ועל הדמוקרטיה.

'המכון הישראלי לדמוקרטיה' לא זו בלבד שלא שתק הפעם, אלא גם עשה פרסום רב למען הרעיון שהעקירה מגוש קטיף היא מעשה דמוקרטי לעילא. כרמון גם התנגד נחרצות להכנסת "מגילת העצמאות" לתוך ה"חוקה לישראל" שהוא מכין, וסימן בזה את אופייה האנטי־ציוני במובהק של דרכו הציבורית.

ועכשיו, את מי הוא מוכיח? את הציונות הדתית? אלה שברוב אהבתם את המדינה וצייתנותם אליה, התבלבלו לשעה וקיבלו את עצת אחיתופל של רבותיהם, שטעו הפעם, הוי כמה טעו, כשאמרו להם לקבל את הדין (ה"דמוקרטי", בלשון הזהב של כרמון) ולנטוש ב"אהבה", וללא מאבק. אילו באמת שמעו לַקול הדמוקרטי, המוסרי והשפוי, היו פועלים אחרת. למשל, כפי שנאמר לחברי 'בני־עקיבא' בעת הפינוי מימית: שלעולם, ובשום תנאי, לא ירימו יד על אדם, על שום אדם. יהודי כנוכרי, אזרח כחייל. אך מצד אחר, שֶׁימחו בכל העוצמה, ושיסרבו בכל כוחם להתפנות.

אריק כרמון, הסכנה לדמוקרטיה לא חבויה ב'בני עקיבא' ובציונות הדתית, מפני שערכי הדמוקרטיה, בתבנית־עומק נפשית, מוסרית ומשפטית, טבועים עמוק בתרבות היהודית. הסכנה לדמוקרטיה טמונה בך ובחבריך מעיתון 'הארץ', שבו מתפרסמת בגלוי הסכמה לרצח נשים וילדים בזריקה מכוונת של אבנים על מכוניות חולפות (כאותם בדואים מוסלמים שסקלו למוות שני נערים יהודים במערה ליד תקוע). קבוצה זו, המבקשת להשתלט על הרוב השפוי והציוני, היא הסכנה האמיתית לדמוקרטיה.

אבל אתה לא באמת רוצה דמוקרטיה במדינה. אתה תובע משהו אחר לגמרי. אתה תובע כניעה ללא תנאי למדינה (וכפי שאמרת בפירוש לרב יעקב מדן, בוויכוח איתו), כניעה שהיא שם אחר לפאשיזם. והפאשיזם לא יעבור. לא בבית ספרנו. בהזדמנות אחרת יהיה אפשר להראות לך שגדולי הרבנים של הציונות הדתית התנגדו נחרצות לפאשיזציה של המדינה: החל בראי"ה קוק וכלה ברב אביגדור עמיאל (הרב פרופ' י"ד סולובייצ'יק אף לא נרתע מלטעון ש"גם השעבוד למדינה יכול ליהפך לעבודה־זרה". ואפשר להוכיח את דבריו מתולדות ישראל ומתולדות העמים כאחד). אז אם יש לך רעיונות על דמוקרטיה, אנא בטובך הפנה אותן אל חבריך, הזקוקים להם, לא אל קוראי 'מקור ראשון'. 0


אמנון שפירא

פרופ' אמנון שפירא הוא מרצה לתנ"ך באוניברסיטת אריאל

כיסוי לגאוות השמאל

מאמרו של ד“ר כרמון זר ותמוה, והוא לוקה בכשלים שדומה שהם מעידים על בעיות קשות של השמאל ‘הדמוקרטי‘.

המאמר פותח בתמונה מלבלבת של ריקודים מעורבים של בנים ובנות, דתיים וחילונים בשנות החמישים, ממשיך בציטוטים של מנהיגי השמאל הדתי – איילת וידר כהן, יוסקה אחיטוב ואליעזר גולדמן – ומסיים במשפט: “מערכת החוקים היהודיים חייבת למזער את משקל הדתיות בהכרעות פוליטיות. זוהי המטלה שלכם“. לשון אחר, המאמר הוא קריאה לציונים הדתיים: אנא שנו את דתיותכם בהתאמה לדתיותם של יוסקה אחיטוב ואליעזר גולדמן. ואם משמעות הדמוקרטיה היא קריאה לשינוי הדתיות הרי הדמוקרטיה סכנה ליהדות, ועוד רגע נכריז שאנו במלחמת ייהרג ואל יעבור נגד הדמוקרטיה שבאה לשנות את יהדותנו. והמסקנה הבלתי נמנעת היא שהיהדות נוגדת את הדמוקרטיה, ואנה אנו באים?!

נדמה לי שהקריאה הפשוטה היא אחרת. בנינו ביחד בית יהודי בארץ ישראל, והדרך היחידה – היהודית והמוסרית־אנושית – היא להגיע להכרעות ברוב דעות, כי אין דרך אחרת. דומה שהדברים פשוטים כל כך, שהרי כל בית משותף מתנהל על פי דעת רוב השכנים, וכיצד ננהל את מדינתנו אם לא על פי רוב? מאמרו של כרמון מייצג כיוונים רוחניים שגורמים לגידולים אנטי דמוקרטיים לצמוח בערוגות הציבור הדתי (כמובן לא רק ‘הם‘ אשמים…).

דומה שהציבור הדתי לאומי חייב חשבון נפש נוקב על יחסו לדמוקרטיה (ראה הסכמת הרב ליאור לספר ‘תורת המלך‘), אך גם השמאל צריך לערוך חשבון נפש. יש במאמרו של כרמון יותר מנימה פטרונית והמאמר מסמל את תרבות הגאווה של השמאל ‘הדמוקרטי‘. הדמוקרטיה כוללת איזונים שונים שבהם לתקשורת מקום מרכזי, אך התקשורת לא יצאה נגד הסכמי אוסלו ב‘ שעברו על ידי שוחד כספי לשגב ולגולדפרב, ונדמה לי שאנשי המכון לדמוקרטיה שתקו בעניין. בימי ההתנתקות הייתה החלטה חברתית שהתקשורת תציג אמפתיה למפונים, שלא הייתה אלא מסע של סתימת פיות. האם טענות הימין ששדרות תופגז זכו להד תקשורתי כמו זה שלו זכו אנשי המחאה החברתית או אותו ארגון קטן שנקרא ‘ארבע אמהות‘?

התחושה שהדמוקרטיה היא שם כיסוי של חוגים מסוימים על מנת להשליט את דעותיהם היא סכנה לדמוקרטיה, ומאמרו של כרמון הוא דוגמה לכך.


אביה הכהן

הרב אביה הכהן הוא ר"מ בישיבת ההסדר בתקוע

————

צלבן של הדמוקרטיה

ברצוני להסב את תשומת לבו של ד“ר כרמון לכך שדרישתו אינה נאה, במיוחד כשאין הוא מקיימה בעצמו. לו יהי שמקור הסמכות המדינית בדמוקרטיה הוא העולם והעם, ולא הא־ל. גם במקורותינו ניתן למצוא הדים לכך שהתורה מחייבת רק בגלל קבלת האומה, וללא רצון העם לקבל את התורה באהבה בימי אחשוורוש לא הייתה חובה לקיים את התורה (מודעה רבא לאורייתא, בלשון חז“ל). אבל דווקא המכון הישראלי לדמוקרטיה, על שלל דובריו המוכשרים, נאבק מעל כל במה אפשרית ברעיון זה.

ב־6.9.2008, לאחר שממשלת ישראל, נציגת אותו עם, מקור הסמכות המדינית שעליו מדבר כרמון, אישרה הצעת חוק שתאפשר לכנסת, אף היא נציגת הסקולום שאין להכפיפו לכל מקור סמכות חיצוני, להתגבר ברוב מיוחד על החלטת בית המשפט העליון המבטלת חוק, פרסם ד“ר כרמון מאמר שכינה את המהלך “יום שחור לדמוקרטיה הישראלית“. את המאמר גיבה מחקר של פרופ‘ קרמניצר, אף הוא מראשי המכון הישראלי לדמוקרטיה. בכל כנס שעוסק בנושא המשפט החוקתי מתגייסים נציגי המכון הישראלי לדמוקרטיה למאבק נגד “פסקת ההתגברות“, אותו מנגנון שיאפשר לעם לומר לעצמו ולבית המשפט העליון מהם הערכים היסודיים והבסיסיים של חייו המדיניים.

נראה אם כן שלא “החדרת מקור סמכות א־לוהי אל הזירה האזרחית מדינית“ היא שמטרידה את ד“ר כרמון ואת המכון שבראשו הוא עומד. כל עוד הא־ל משמיע את קולו דרך האורקל של בית המשפט העליון או של מושג כבוד האדם בפרשנות הזהה לפרשנותו של כרמון, אין שום בעיה לשים בצד את העם ואת רצונותיו, ולבטל חוקים שדגל שחור מתנופף מעליהם. באותה דרך גם טוענים חוקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה שפסילת מפלגות ששוללות את אופייה היהודי של המדינה הינה מעשה בעייתי, אולם פסילת מפלגות ששוללות את אופייה הדמוקרטי של המדינה הינה הכרח בל יגונה.

מאחורי הרצון הטוב והמילים היפות מסתתר הצלבן הקנאי, שיילחם עד חורמה בכל כפייה דתית, וינתץ את כל המזבחות שבהם סוגדים לאל נכר, עד שהכול יכירו בדת האמת, דת הדמוקרטיה והשלום. ייתכן שאין דרך לכונן ברית בין תפיסות שלכל אחת מהן מקור סמכות אולטימטיבי אחר, אולם בהחלט ייתכן שניתן למצוא דרך שכזו. אולם תנאי ראשון לניהול דו שיח ומשא ומתן על ברית שכזו הוא כנות ויושר.

אם יואיל ד“ר כרמון להציג את תפיסות היסוד האקסיומטיות שלו, ולהכיר בכך שאין כל יתרון ערכי לתפיסות אלו על פני תפיסות היסוד האקסיומטיות של רעהו, ניתן יהיה לגשת לברית כשווים, ללא דרישות חצופות לוויתור על עיקרי אמונה ויסודות מחשבה.


שמחה דן רוטמן

ד"ר שמחה דן רוטמן הוא מנהל המחקר בתנועה למשילות ולדמוקרטיה

 

המכון פרסם את הרעיון שהעקירה היא מעשה דמוקרטי לעילא. גוש קטיף          צילום: מרים צחי

המכון פרסם את הרעיון שהעקירה היא מעשה דמוקרטי לעילא. גוש קטיף
צילום: מרים צחי

 תיוג סטריאוטיפי

אריק כרמון מגיב:

שלוש התגובות למאמרי, המשקפות מן הסתם דעתם של נוספים, כל אחת לעצמה והשלוש בהצטברן, מעידות על התהום שנפערה בתוככי משפחתנו הציונית; תהום של הנחות שגויות, של סגירוּת, של תיוגים נטולי בסיס. מחולליה של התהום הזאת, אישים וקבוצות של קיצונים, מתגודדים בכל אחד מעברי המתרס. גישתם רוויה בביטוים המעידים על קוצר רוח, ניכור ובמקרים רבים פחד מזולת המתויג סטריאוטיפית.

ביטוים אלה נשמעים, למרבה הצער, בחוגים שונים, בין השאר בקרב רבים שאינם שומרי מצוות. דוגמה לכך מוצאים חבריי ואני בהנחת מוצא שבה אנו נתקלים מדי פעם ולפיה התיבה "דמוקרטיה" המוטבעת בשמנו מתויגת כשמאל, שלא לומר שמאלנות רחמנא ליצלן. ועם התיוג באה מגננה הצובעת את מביע הדעה או טוען הטענה במקרה הגרוע כסטרא אחרא ובמקרה הפחות גרוע כיריב מלכתחילה. לנוכח המציאות הזאת אני מוצא לנכון להעיד על היותי בן לתנועת העבודה הציונית שבערוגותיה הסמוכות (מאוד) להללו של המזרחי־הפועל המזרחי גדלתי. שורשיי הציוניים ינקו מאותן בארות שמהן שתו חברים רבים מהקיבוץ הדתי; עם חלקם שירתּי בצנחנים ועם אחרים חלקתי ואני עדיין חולק תפיסות והשקפות בסיס.

עקרון ההכלה

בכל אחת משלוש התגובות ישנן התייחסויות והנחות לגבי דברים שמעולם לא אמרתי ואני מוותר על הניסיון להפריך את הללו אחת לאחת. במקום זאת להלן מספר הערות שמקורן הרצון לשמור על ידי המושטת; על הכוונה לשמור על לכידות משפחתנו הציונית. עקרון ההכלה מונח ביסוד תפיסתי הדמוקרטית. על כך כבר פירטתי והרחבתי. לא נשמעה ממני קריאה 'להישמע למדינה' ואינני יודע למה הכוונה ב'כניעה לשמאל' או 'להיות יותר דמוקרטיים'. לא כמטיף בשער באתי וקריאתי החד־משמעית הינה להטות שכם וכתף לנשיאה משותפת באחריות העצומה לריבונות הפוליטית השברירית המתהווה במדינת העם השב לארצו. לא ראיתי ואינני רואה שום דרך להצליח במאמץ המשותף ללא קבלה של מקור הסמכות האחת בדמוקרטיה – העם. כדי לחדד את רוח דבריי אני מתיר לעצמי להסתייע בדבריו של אחד מבין המגיבים הרבים מבין שומרי המצוות שבחרו לפנות אליי ישירות (מאחר שלא ביקשתי רשותו אינני נוקב בשמו):

נראה לי שניתן וראוי להבחין בין תוכנו של העיקרון הריבוני לבין האופן שבו מצדיקים אותו. אני מקבל את דבריך שהכרח הוא שתוכנו של העיקרון הריבוני חייב להיות העיקרון הדמוקרטי, שמבוסס על סמכות העם, וזאת ללא תערובת של יסודות אחרים (אמנם, תוך הכרה ביסודותיה של הזכות לאי ציות, המקובלת במסורת הליברלית). יחד עם זאת, נראה לי שניתן לקבל את העובדה שחלק מסוים מתוך החברה יבחר לבסס עיקרון ריבוני זה עצמו (מבלי לחבל בתוכנו) תוך שימוש בשפה ובדפוסי חשיבה דתיים ו/או מסורתיים־יהודיים. אני חושב שהרווח שניתן להשיג ממהלך זה רב על המחיר שגלום בו, כשאנו משימים לנגד עינינו את המורכבות של הווקטורים שקיימים במערכת של החברה בישראל.

כמובן שמהלך זה מותנה ביכולת לחלץ מן השפה והלך הרוח הדתיים ו/או המסורתיים־יהודיים את העקרונות שיכולים לבסס ולהצדיק את העיקרון הריבוני שאתה מבקש לכונן. אני מאמין בכל לבי שיכולת זו אכן קיימת, ומוטל עלינו לממשה. פעולה זו היא מרכיב הכרחי לטעמי בכינונה של הברית הציונית המוזכרת בדבריך.

כל שורה ותג בדברים הללו מקובלים עליי לגמרי. הם משקפים את הרצון הכן ללכת אלה לקראת אלה. בה בעת אני דוחה לחלוטין דברים שאני שומע לאחרונה החוזרים ומשקפים את ההקצנה מצד רבנים בצבא וכאלה המשפיעים על חובשי הכיפות בצבא. כך, למשל, שמעתי לאחרונה את המושג הדוחה הנשמע מפי רבנים "שטח סטרילי מנשים" המתייחס לחדרי אוכל בבסיסים שבהם משרתים חובשי כיפה. עוד שמעתי מפיו של קצין צעיר ביחידה מובחרת שעליו להתמודד עם פסיקות הלכתיות בנוגע ל"הנץ החמה" כאשר הוא אמור לצאת לאימוני שחר.

לטהר את השיח

ועוד שתי הערות. ראשית, תנאי מוקדם לתחילת בנייתו של הגשר מעל התהום הרבוצה והמעמיקה בינינו, שלא לומר לשם חידוש הברית, הוא ניקיון השפה והדעת. הנה שתי דוגמאות: טוב יעשה אמנון שפירא אם ייקח על עצמו ללמוד (אפילו באמצעות אתר המכון) על אודות אחת מתוכניות הדגל של המכון הישראלי לדמוקרטיה, "מקורות יהודיים של זכויות אדם". או אז יזים לעצמו בעצמו את האמירה המתריסה שאני 'אינני יודע' את "תרומתה של הדת היהודית לציביליזציה המערבית". ועוד כותב אמנון שפירא: "כרמון גם התנגד נחרצות להכנסת מגילת העצמאות לתוך ה'חוקה לישראל' שהוא מכין, וסימן בזה את אופייה האנטי־ציוני במובהק של דרכו הציבורית". לדברי הגידוף אני מניח ואף סולח, אלא שמה לעשות, את הצעת החוקה של המכון הישראלי לדמוקרטיה פותחת מגילת העצמאות במלואה, כאשר בסיומה נאמר: "חוקת ישראל שואבת השראתה ממגילת העצמאות".

שנית, כותב שמחה דן רוטמן כי ב־6.9.2008 אושרה הצעת חוק שתאפשר לכנסת להתגבר ברוב מיוחד על החלטת בית המשפט העליון המבטלת חוק. ועוד הוא כותב שנציגי המכון הישראלי לדמוקרטיה נאבקים ב"פסקת ההתגברות", המאפשרת לכנסת להתגבר על פסיקת בית המשפט העליון במקרה שהוא מכריז על חוק כלא חוקתי. כנסת ישראל מעולם לא אישרה את הצעת החוק האמורה.

באשר למהות, אחד משני תפקידיו העיקריים של בית המחוקקים הוא חקיקה איכותית. בדמוקרטיה מהותית המקיימת מגילת זכויות שעיקר תכליתה הגנה על המיעוטים, תפקיד בית המשפט הוא כשופט קו במגרש הכדורגל – להתריע כאשר הכדור חוצה את הקווים; להחזיר למחוקק חוקים שיש בהם יסודות לא־חוקתיים. המחוקק יכול תמיד לחזור ולנקות חוקים מיסודות לא חוקתיים (בדרך כלל כאלה הפוגעים במיעוט). המדינה היחידה בעולם שבה קיימת פסקת ההתגברות היא קנדה, והיא מעולם לא השתמשה בפסקה זו. חבריי ואני משוכנעים שכינון חוקה בישראל ייתר את הפסקה האמורה ואת הוויכוח המיותר סביבה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז אייר תשע"ג, 26.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באפריל 2013, ב-גיליון אמור תשע"ג - 820, תגובות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: