קללת הזר / אהד וילק

המדרש מספר כי ברקע פרשת המקלל עומד ניסיון של גר מצרי להתנחל בתוך שבט דן. עיון במדרש חושף ביקורת נסתרת כלפי חברה שמוקיעה זרים ועוד מצדיקה זאת במניעים דתיים 

פרשת המקלל, בן האישה הישראלית, מהווה פרשה ייחודית ברצף פרשות ספר ויקרא. ספר זה, אשר ברובו עוסק בהלכות כהונה, מקדש וקרבן, אינו מרבה בסיפור סיפורים אשר אינם קשורים כלל למקדש ולקודשיו. כמו כן מדובר באחת הפרשיות הבודדות במקרא, והיחידה בספר ויקרא, שבהן הלכה נלמדת מתוך כורח המציאות. פרשות אחרות שבהן ניתן לעמוד על דפוס דומה הן פסח שני, בנות צלפחד, ולהבדיל פרשת המקושש. במקרים אלו, כפי שהעירו חז"ל, ההלכה מתגלגלת מתוך מעשיהם, או לחלופין דרישותיהם, של בני אדם. לולא קרה מקרה המחייב התייחסות אין כל צורך, או שמא אין מקום, להלכה.

חטאו של המקלל, כאמור, מחדש הלכה – יש להרוג כל אדם, כגר כאזרח, המקלל את א־לוהיו. על אף היות המקלל זר יש להענישו על חטאו ולסוקלו באבנים. הרושם המתקבל הוא של אדם חוטא, אדם המקלל ומזלזל בא־לוהיו, ומתוך כך יש להוציאו להורג. משה היה ככל הנראה מודע לחומרת המעשה, מודע לכך שעונשו עונש מוות, אך מפאת שהעונש לא פורט הוא הכניס את המקלל למשמר ושאל את פי ה'. רושם דומה מתקבל בחלק מאגדות חז"ל על אתר – לקללה אין כל סיבה ברורה, ואת המקלל הרשע יש להעניש. אך מדרשים אחרים, החורגים מתיאור זה, אינם מסתפקים בכך ולסיפור הקללה הם מוסיפים סיפור קודם. דרשנים אלו מבינים שאין אדם מקלל את א־לוהיו סתם כך; שאם מתואר לנו כי אדם 'יצא', בחובתנו לברר מהיכן הוא יצא ומה הביא אותו לעשות זאת.

סיפור רקע

מגוון מדרשים מציעים סיפורי רקע שונים לפרשייה זו. חלקם מרחיבים את סיפור אמו של המקלל, שלומית בת דברי, וחלקם מעצימים את ההקשר המקומי של הפרשייה, שהרי לא לחינם נאמרה בסמוך להטבת הנרות ולסידור הלחם. אני, על כל פנים, מבקש להתעכב על מדרש אחד, מדרש שלכאורה מעמיד את עצמו בסימן שאלה. מרבית המדרשים מסתמכים בדרשתם על היציאה המשונה שעליה מסופר בתחילת הפרשה, וכך גם מדרשנו (תורת כהנים פסיקתא יד, א):

ויצא בן אשה ישראלית. מנין יצא? מבית דינו של משה. שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמרו לו מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן? אמר להן: מבנות דן אני. אמרו לו: הכתוב אומר איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב ועמד וגידף.

והוא בן איש מצרי. אף על פי שלא היו ממזרים באותה השעה הוא היה כממזר.

בתוך בני ישראל, מלמד שנתגייר.

המקלל לא קילל סתם. הדרשן מספר סיפור אשר במבט ראשון איננו מעוגן בפסוקים, ובו הוא מספק לנו סיבה ברורה לקללתו – אי התקבלותו של בן האיש המצרי היא שהביאה אותו לקלל. בניגוד גמור למדרשים אחרים, כאן אין הדרשן מוסיף אשמה על אשמתו. הוא אינו מבאר את הסיבה לעונשו, ותחת זאת ניתנת סיבה ברורה ומובנת לקללתו. על כך יש לתמוה – מה מבקש בעל המדרש ללמדנו? האין דבריו מערערים על חומרת העונש?

בעייתיות נוספת במדרש זה מתעוררת לאור הצדדים ההלכתיים הגלומים בו. מה היחס בין ממזרותו של אותו איש לגירותו? והלא אם ישראל הוא אין לו צורך בגיור, ואם ממזר הוא הגיור כלל אינו מועיל. קשה להניח שבעל המדרש לא הכיר הלכות אלו, ועוד יותר קשה להניח שהוא התעלם מהן.

ומכאן לקושי הבולט ביותר – המדרש מכניס פסוק בפיהם של בני דן, אך פסוק זה עתיד להיאמר רק בפרשת הדגלים בספר במדבר. כיצד, אם כן, ניתן לגרש אדם באמתלה של פסוקים שטרם נאמרו?

המתח בין החברה לבין הזר נטול הזהות הולך ומתעצם. עובד זר, דרום תל־אביב  צילום: מרים צחי

המתח בין החברה לבין הזר נטול הזהות הולך ומתעצם. עובד זר, דרום תל־אביב
צילום: מרים צחי

כניסה ויציאה

על מנת להיענות לקשיים אלו יש לפרוט את המדרש לפרטיו. נפתח בסיפור הפותח את המדרש, סיפור שתפקידו לבאר מהיכן יצא אותו בן אישה ישראלית:

ויצא בן אשה ישראלית

מנין יצא

מבית דינו של משה

שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן

אמרו לו מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן

אמר להן מבנות דן אני

אמרו לו הכתוב אומר איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל

נכנס לבית דינו של משה

ויצא מחויב

ועמד וגידף

המוטיב המרכזי בסיפור הינו הכניסה והיציאה. הכניסה והיציאה מבית הדין, הכניסה והיציאה מתוך המחנה, ולבסוף הכניסה והיציאה מן החברה. האלמונים המתפלמסים עם בן האישה דורשים לדעת 'מה טיבו' – האם אתה משלנו שאתה מבקש לנטוע אוהלך בתוך מחנה דן? שאלה זו, כמובן, אינה אלא שאלה רטורית; אתה חושב להיות חלק מאיתנו בהיותך 'מבנות דן', אך אנו איננו מקבלים זאת. נטיעת אוהלו של בן האישה מתפרשת לפיכך כאקט של זהות, אקט שבו מבקש בן האישה להצטרף לעם ישראל. בגירושו, אם כן, הוא מוקע כזר.

החיפוש אחר דין אף הוא קשור בזיקה ישירה לשאלת הזהות. המשפט תפקידו להגן על מי שנשללו ממנו זכויותיו, להגן על הפרט מפני פרטים אחרים ועל הפרט מפני החברה. זכותו של כל אזרח לפרוס את טענותיו בפני שופט. כניסתו של בן האישה לבית דינו של משה אינה אלא ניסיון נוסף להיכנס לתוך המחנה. לא כניסה מכוח דין בלבד, אלא כניסה מכוח זכות. לבסוף הניסיון נכשל, התקווה להיכנס דרך המשפט מתבדה והיציאה מבית הדין הופכת ליציאה מכלל החברה.

טענתם היחידה של בני דן היא ציטוט מפרשת הדגלים – "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." בני דן, על פני הדברים, אינם אשמים, החוק הא־לוהי הוא הדוחה את בן האישה. אין לך אב וממילא לא תוכל לקבל נחלה. כמו כן, במישור החברתי – אנו 'בני ישראל', לא 'בן הישראלית'. אך כאמור, הפסוק שבו משתמשים האלמונים, אשר נראה כי זהותם מובלעת במכוון, עוד טרם נאמר. החברה תולה את דחיית הזר ושנאתו בצו הא־לוהי, אך כה ברור כי אין זו כוונתו של א־לוהים, עד כי הפסוק כלל לא נאמר.

החברה, אם כן, הולידה קללה המכוונת כלפי א־לוהים. הזר מבין כי א־לוהים הוא הדוחה אותו מנחלתו, ועל כן אין לו אלא לפנות כלפי שמיא ולקלל את אותו א־ל. הוויכוח האישי הפך לוויכוח נגד א־לוהים. מעניין לציין כי רק כעת מתחילים לשים לב למקלל. רק כאשר הזר מתחיל לעשות בעיות אנו מטים אוזן לקללתו.

אשמת החברה

מדרשנו אמנם אינו פשט אך אין ספק כי הורתו, בדומה למדרשים רבים אחרים, במתח העולה מפשטי הכתובים – "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי". בן האישה אינו מצרי ואינו ישראלי – הוא בן אישה ישראלית ובן איש מצרי. בהנגדה ברורה לאיש הישראלי בשלהי הפסוק, בן האישה הוא רק 'בן של', זהותו שלו אינה ברורה. למתח זה יש להוסיף את התחביר המשונה של הפסוק – בן הישראלית איננו יוצא מתוך בני ישראל, הוא יוצא בתוך בני ישראל.

המתח בין החברה לבין הזר נטול הזהות רק הולך ומתעצם בהמשך הפרשה. א־לוהים כבר ציווה למשה את דינו של המקלל, ובכל זאת הוא דורש ממשה לפנות ולדבר אל בני ישראל:

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱ־לֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ. וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת. וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת. וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ. וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת. מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם.

פעמיים מדגיש הכתוב את השוויון בין הגר לאזרח, לראשונה בדין המקלל ושנית בסיכום הפרשה; זאת כאשר מוקד הפרשה אינו בדין המקלל אלא דווקא בדין המכה והמזיק לחברו. האין בכך רמז ברור לאשמתו של האיש הישראלי? האין בכך דרישה לבחון את הקללה לאור המריבה שקדמה לה? על כל פנים, קשה להניח שהדרשן אינו מודע למתחים אלו. על בסיס המתח שבין המריבה לקללה, בין האזרח לבין הגר, בונה הדרשן את דרשתו.

מה, אם כן, רצה הדרשן ללמדנו? התשובה לכך ברורה – דבריו הינם ביקורת נוקבת על החברה והתנהגותה. החברה אשר דחקה את הזר לפינה לוקחת חלק באשמתו, ומתוך כך בקללתו, שהרי את שנאת הזר, כאמור, תולה החברה בא־לוהים.

המשך המדרש, אף הוא, תומך בטענה זו:

והוא בן איש מצרי – אף על פי שלא היו ממזרים באותה השעה הוא היה כממזר.

בתוך בני ישראל – מלמד שנתגייר.

וינצו במחנה – על עסקי מחנה.

בן הישראלית ואיש הישראלי – זה שכנגדו.

המדרש מדגיש לנו כי לא היו ממזרים באותה שעה – ובכל זאת בן המצרי הינו ממזר. האין בכך ניסיון נוסף של החברה להאשים את א־לוהים במחדליה שלה? לתלות את דחיית הזר בצו הא־לוהי, על אף העובדה שצו זה אינו קיים? והנה, למרות הדחייה, בן האישה כה רוצה להיכנס פנימה עד כי לשם כך הוא מוכן אפילו להתגייר. מצד האמת אין לו צורך בגיור, החברה הפכה אותו לגוי, אך אף על פי כן הוא מוכן לשחק על פי כללי החברה על מנת לבוא בשעריה. אנו הרי מכירים את הזר, את הדחוי, זה המוכן לעשות כל שיגידו לו על מנת להיות חלק מאלו הדוחים אותו. אך אלו ממשיכים לדחותו – ממזר אתה, ולממזרים לא מועיל אפילו גיור.

אחריות של קרבן

כאן יש לשאול – אם אמנם החברה אשמה בקללת המקלל, מדוע אם כן מעניש א־לוהים את הקרבן? מדוע המקלל הוא שנסקל ולחברה לא נעשה דבר? התשובה לכך פשוטה; המקלל הינו קרבן, אך הוא אינו פטור מאחריות למעשיו. הזר, וכמוהו המסכן, אינם פטורים מאחריות באמתלת היותם זרים ודחויים. אלו הנמצאים בשולי החברה הם לעתים קרובות קרבנות, פרי ניסיונה הכושל של החברה לטייח את כישלונותיה, אך עדיין יש להם אחריות למעשיהם.

על כן, בד בבד עם נתינת גזר הדין הקשה א־לוהים מפנה אצבע מאשימה כלפי החברה. "מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם". החוק שווה בפני כולם. מי שקילל ישא בעונשו, אך אנא הביטו בעצמכם במראה – האם קיימתם בעצמכם כלל זה, האם קיימתם אצלכם 'כגר כאזרח יהיה'? הנידון יובל כעת לבית הסקילה, אך בדרך לשם מצֻווה החברה לסמוך את ידה על ראשו. האין זו עדות ברורה לכך שהנסקל, המקלל, אינו אלא קרבן של חברה?

דברים אלו, לצערנו, אינם פחות אקטואליים בימינו. אף אנו מפחדים מפני פשעיו של הזר ונאלצים להתמודד עם מציאותו. הזר, מעצם הגדרתו, מטיל אימה על החברה, על לכידותה ועקרונותיה, ועל כן בוחרים אנו להוציאו מן המשוואה. על ההתאגדות החברתית לא ניתן לוותר. החברה, המדינה ואף הלאום הינם כורח אנושי בסיסי. אך התאגדות זו, עם כל הכאב שבדבר, מותירה אנשים בחוץ; החברה לעתים קרובות פוגעת בפרטיה, ולעתים קרובות עוד יותר באלו העומדים בשוליה.

האם עלינו להפקיע את הזר מתוכנו? בהחלט ייתכן. אך ברצוני לשאול שאלה אחרת; את ההחלטה המדינית יש לקבל, אך האם, ולו לרגע, נשכיל לראות גם את העוולה? הרחקת הזר, השתקתו, אינן לעולם בלתי נמנעות; לעתים קרובות אנו בודים את הצו בלבנו, הופכים את הריחוק למהותי ומבקשים להנציחו. ולעתים, כמובן, הריחוק אכן בלתי נמנע, ואזי הוא אינו אלא עדות למגרעותיה של החברה, של כל חברה, באשר היא חברה.

אהד וילק הוא תלמיד בישיבת ההסדר במעלה אדומים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז אייר תשע"ג, 26.4.2013

פורסמה ב-26 באפריל 2013, ב-גיליון אמור תשע"ג - 820 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: