משל הקת והגרזן / שלום רוזנברג

 על הוגים המציגים את היהדות כרוחנית בלבד, ומנסים
 לשכנע אותנו שאין אנו זקוקים לטריטוריה ופוליטיקה.
 בעקבות מדרש אגדה נועז

מבקש אני לפתוח את רשימתי זאת בדבר אגדה. בבראשית רבה (ה, י) קוראים אנו פירוש מפתיע על פסוק ברור ופשוט : "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי". המדרש מפרש "שלישי – יום שנבראו בו גיבורים". הראיה, פסוק ביחזקאל (כג, כג): "שָׁלִשִׁים וּקְרוּאִים רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם". המונח 'שָׁלִשִׁים' מתייחס ביחזקאל לאחד ממשרתי המלך (מלכים ב, ב, ז): "הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ". התרגום מפרש 'שלישים' כ'גיבורין', לדעתי מעין שומרי ראש.

המדרש מקבל פירוש זה ומיישם אותו להסבר הפסוק שבפרשת הבריאה, המדבר עתה על האילנות, שהם שלישים, למן הסקויה ועד לענקי יערות הגשם. והנה גיבורים אלה מגלים יום אחד "שנברא הברזל! התחילו האילנות מרתתים [רועדים]. אמר להן [הברזל]: מה לכם מרתתין? עץ מכם אל יכנס בי ואין אחד מכם ניזוק". אם העץ יסרב לשרת כקת הברזל, לא יוכל הגרזן לגדוע את העצים.

הנמשל ברור מאליו. הוא מתריע נגד העוזרים לאויב, כשלפעמים עזרתם קריטית. ויש לדבר זה ביטויים רבים בהיסטוריה היהודית לדורותיה, מקבוצות מסוימות בין המתייוונים, דרך היֶבסֶקציה הקומוניסטית, והאנטי-ציונים האמריקנים הארסיים, עד לקאפוס בשואה וליודנראט (?). הדוגמה הטרגית ביותר בתקופה העתיקה היא עבורי דמותו של טיבריוס אלכסנדרוס, בן למשפחה יהודית חשובה באלכסנדריה של מצרים שעזב את היהדות, והפך ליועץ הראשי של טיטוס הרשע במלחמתו נגד יהודה.

בימי הביניים הקת התבטאה בשורה שלמה של 'משומדים'. כמה מהם הפכו לשונאי ישראל מסוכנים שהביאו צרות רבות על עמם. כך, בלטו בין היתר ניקולאוס דונין בצרפת, פבלו כריסטיאני, יהושע הלורקי ושלמה הלוי מבורגוס בספרד, ובייחוד אבנר מבורגוס שהצדיק את הרציחות והגירושים בטענה שרק קומץ קטן של יהודים ייגאל, מאחר שרובם יישמדו.

בתקופה החדשה בלטה דמותו של יוהאן פְּפֶפֶרְקורן שר"י (שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב), שהורשע בעוון גנבה, התנצר ומצא מקלט אצל הדומיניקנים. הבור ועם הארץ הזה הפך ל"מומחה" לכתבים היהודיים וחיבר בחסות הדומיניקנים כתבי פלסתר נגד היהודים. הקיסר מקסימיליאן הראשון הסמיך אותו להחרים ספרים יהודיים מסוכנים, וכך הוא עשה. הפרשה הולידה ויכוח סוער בין הנאורים וה"חשוכים", כשהנאורים הגויים הגנו על היהדות מהאשמותיו של "היהודי" המשומד.

צילום: Thinkstock

צילום: Thinkstock

 עוון הפריצים

התייחסויות למשל קת הגרזן מופיעות במקומות רבים בכתבי חז"ל, ביניהם באחת הגרסאות של הסיפור על עשרת הרוגי המלכות. כמו לכל סיפור עתיק, גם כאן הגיעו אלינו גרסאות שונות של הסיפור. אחת מהן, שפורסמה על ידי אהרן ילינק (א' ילינק, 'אלה אזכרה', 1853), היא מיוחדת במינה. גרסה זאת נפתחת במשל הקת והברזל. הרקע הוא גם כאן הסיפור הקלאסי על הקיסר הרומאי הלומד פרשת 'משפטים', ותמה למה לא נידונו למוות האחים בעוון מכירת יוסף. אם תרצו, הקת היא התורה שלימדו היהודים לקיסר. אלא שלא נדון בזה כאן, ונעבור להמשך המדהים: "… ואמרו [האילנות] אוי לנו שכבר ברא הקב"ה אותו דבר שיכרות אותנו. כך אחר חורבן הבית היו פריצי הדור מתגאים ואמרו מה הפסדנו בזה שנחרב הבית, הרי יש בינינו תלמידי חכמים וזקנים". מהטקסט נובע שבגלל זה נידונו חכמים להיהרג על ידי הרומאים.

אחד הדברים הבסיסיים שהמסורת היהודית נטעה בי הוא להוסיף במצבים מסוימים את המילה 'להבדיל'. ברדיו ובטלוויזיה משתמשים במקום זה בביטוי תפל: "במעבר חד". והנה, כאן, בלימוד הנמשל, עלינו לומר 'להבדיל'. אכן, כפי שראינו, היו מקרים רבים בהיסטוריה שבהם המשל התממש בצורה אכזרית. אולם היו מקרים שבהם הוא התממש, להבדיל, בצורה "עדינה", חכמה ומתוחכמת יותר, במתק שפתיים. מי הם "פריצי הדור"? המתגאים בחכמי התורה, חסידיהם ומשמשיהם? אולי כן! ואולי בגלל חריפות "ציונית" זאת לא הוכנסה אגדה זאת לקובצי האגדה המוכרים.

אגב, אף אחרי שהאגדה פורסמה, אינני חושב שאלו שקראו את הטקסט שמו לב לנועזות שבו. אלא שיש צד אחר. ארשה לעצמי להרחיב את המבוטא בטקסט זה. הוא כולל בתוכו גם את תמונת הראי של החכמים, תמונת ראי ההופכת ימין לשמאל. כוונתי לאותם הוגים ואינטלקטואלים שמציגים את היהדות כרוחנית בלבד, ומנסים לשכנע אותנו שאין אנו זקוקים לטריטוריה, לפוליטיקה, לאותם דברים שהעמים והדתות הפרימיטיביים טועים בהם. אלו הם עניינים לגויים. זה לחלוטין לא מוזר שגם כאן הקצוות מתאחדים.

 בקצה אחד מופיעים דברים אלה בעולם האולטרה-חרדי, כשהיהדות מצטמצמת בד' אמות של בית המדרש. אבל גם בקצה השני, השמאלי, שומעים אנו את הטענה שהאנושיות מתבטאת לא בגווילים הנשרפים, אלא באותיות, שהן האדמה והלאומיות האמיתיות שלנו. גם אצלם הניכור הופך להיות אידיאל, והספר לטריטוריה האמיתית של העם היהודי. ציונות פירושה חיבור הספר אל האדמה, ציונות פירושה חזרה לחיים הגשמיים, של שמים אך גם של פיסת אדמה.

כתבתי קודם 'יודנרט' והוספתי סימן שאלה. גם הם היו 'קת'? מכאן נגיע לסימן שאלה שדרכו נפגוש עוד תלמיד של היידגר, בעצם תלמידה, חנה ארנדט.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז אייר תשע"ג, 26.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באפריל 2013, ב-גיליון אמור תשע"ג - 820, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: