לאן הוא רץ? / ירון אביטוב

מהות האנושות היא ריצה. זה מה שגילה מקדוגל כשיצא לחפש בהרים את בני השבט האגדי שאינם מתעייפים לעולם. גם אם מעולם לא רצתם – רוצו לקנות

 נולדנו לרוץ

כריסטופר מקדוגל

מאנגלית: אסנת הדר

אחוזת בית, 2013, 392 עמ'

את קביו בלאנקו (הסוס הלבן), שנראה כמו "פרא אדם", מאתר לבסוף הסופר והעיתונאי האמריקני כריסטופר מקדוגל במלון נידח, בעיירה נידחת עוד יותר, בהרי הסיירה מאדרה במקסיקו. מקדוגל מפציר בו שילמד אותו את סודות שבט הטראומארה, המכונים "קלי הרגליים" ונחשבים לטובים ברצים מאז ימי קדם ועד ימינו. מקדוגל חשב ש"הסוס", אמריקני שאימץ את אורח החיים האינדיאני, יימלט ממנו ויפרוץ בשעטה אל קניוני הנחושת, המשמשים מקום המסתור שלו מעין הבריות במשך שנים רבות, אבל זה רק נעץ בו מבט זעוף ואמר: "טוב, בנאדם. אבל אני חייב להשיג שעועית" (עמ' 70).

"הרץ הטוב ביותר לא מותיר עקבות", כתב לאו דזה ב'ספר הדאו'. הוא התכוון כנראה ל"סוס הלבן" שרץ בהרים ובקניונים מסוכנים, הפך לאגדה גם בקרב בני הטראומארה, ואיש מעולם לא עלה על עקבותיו. איש, עד שהגיע מקדוגל, בעצמו רץ חובב, שהסתכן בטיפוס הרים ומצוקים וכמעט שנפל לתהומות כדי להגיע אל הבקתה המבודדת שלו, ומשם המשיך בחיפושים אחריו, עד שפעם ראה אותו חולף על פניו כמו רוח רפאים. את הריצה הזו הוא תיאר בספרו כמו התגלות של אצבע אלוהים: "כאילו מישהו השמיע פתאום את פסקול הסרט 'מרכבות האש'" (224).

רצים בקניון

ספר טוב, ובמיוחד על ריצה, חייב להשאיר עקבות, וזה של מקדוגל בהחלט מצליח במשימה. מאז צאתו לאור ב־2009 תורגם הספר לשפות רבות והפך לספר פולחן על ריצה, על אינדיאנים ועל מקסיקו. 'נולדנו לרוץ' עוסק בכמה תופעות וסיפורים במקביל: סיפורו של הסוס הלבן; הסיפור של שבט הטראומארה; הסיפור של ריצות האולטרה מרתון ובעיקר סיפורה המיוחד של ריצת האולטרה הקשה בהיסטוריה בקניוני הנחושת. כן מופיעים בו סיפוריהם האישיים של רצי האולטרה מרתון; סיפורו של מקדוגל עצמו, "הדוב" המסורבל, שלימד את עצמו לרוץ בניגוד לכל הסיכויים; ומעל לכול – סיפור תופעת הריצה מאז שחר האנושות ועד ימינו והתיאוריות המעניינות, המדעיות למחצה, שמפתח מקדוגל בנושא, המוכיחות לכאורה שההומו ספיינס היה למעשה האדם הרץ. הסיפורים הללו מסופרים כאילו בעת ריצה, ומעניקים לקורא את התחושה שהוא עצמו קורא את הספר תוך כדי ריצה, גם אם הוא שקוע עמוק עמוק בכורסה.

כתיבה על תולדות הריצה יכולה לשעמם עד פיהוק את מי שלא אוהב לרוץ, אבל ספרו של מקדוגל מצליח לרתק כמעט לכל אורכו, כיוון שהוא בוחן את סיפור הריצה מזוויות מפתיעות ויודע למהול נכון בין מרכיבי המחקר, התיעוד והסיפור האנושי. מה שעושה את ההבדל בין מקדוגל לבין החקיינים שצצו אחריו כפטריות אחרי הגשם הוא כמדומה דמותו של "הסוס", האיש בעל הזהויות המתחלפות, שבחר לעצמו מרצון את זהותו של האינדיאני הלבן וניסה למחוק את כל זהויותיו הקודמות.

"הסוס" מתייחס בתחילה בחשדנות גדולה למקדוגל, אבל לאחר כמה כוסיות בבאר מקסיקני אפלולי הוא נפתח בהדרגה ומספר לבן ארצו את סיפור חייו, שמרתק את מקדוגל. בתמורה הופך אותו מקדוגל, הכותב עליו בהערצה מסוימת אם כי לא מסתיר את חולשותיו הרבות, מ“רוח רפאים“ לסמל אמריקני, מבשר דור חדש של רצי סיבולת ואולטרה טבעיים שלא עושים זאת כדי להפיק מכך דיבידנדים כלשהם. סיפורו של “הסוס“ נרקח ללא ספק מחומרים מיתולוגיים, והמיתוסים עליו נשמעים כמו על האקדוחנים מהמערב הפרוע או על המהפכנים המקסיקניים של פנצ‘ו וייה, שמצאו מסתור בקניונים ואיש לא שמע עליהם מאז. “הסוס“ שהדביק לעצמו את השם מייקה טרו ושמו האמיתי מתברר רק בסיום היה סטודנט ומתאגרף שנטש את הציוויליזציה ועבר לחיות עם בני השבט “בניסיון לחזור אל המקור הקדמוני־תמציתי של האדם: חופשי, נקי מנכסים מיותרים, מעברו ומהבלי העולם, בתנועה מתמדת“ (עופר שלח, אחרית דבר, עמ‘ 385).

“הסוס“ היה למעשה האדם הלבן הראשון מזה מאות בשנים שהצליח להתיידד באמת עם בני הטראומארה והתמזג בתוכם בצורה מושלמת, ולא רק שאימץ את מנהגי הדיור, הלבוש והמזון שלהם, אלא בעיקר את מנהגי הריצה בסנדלים אינדיאניות קלילות ולא בנעלי ריצה של ‘נייקי‘, ששמעם מקניוני המותגים לא הגיע מעולם אל הקניונים בהרים. “הריצה הייתה העונג החושי היחיד בחייו… ולכן לא ראה בה עבודת גוף אלא התענג עליה כעל ארוחת שחיתות“ (165).

האמנות הראשונה שהאנושות יצרה  צילום: thinkstock

האמנות הראשונה שהאנושות יצרה
צילום: thinkstock

שלמות בלתי מנוצחת

בני הטראומארה משתייכים לשבט מיתולוגי של ספורטאי־על מתקופת האבן, המוגדרים כ"אנשים הבריאים והרגועים ביותר על אדמות, והרצים המעולים ביותר בכל הזמנים" (12). מספרים עליהם שגם סוס מירוץ משובח או צ'יטה לא יצליחו להביסם למרחקים ארוכים, ובטח לא רצי מרתון אולימפיים. בני השבט חיים על צוקים גבוהים באזור נידח המכונה "משולש ברמודה של אזורי הספר", שרק מעטים פקדו. הם שומרים מכל משמר על סודותיהם, נותרו חידתיים וחמקנים כפי שהיו לפני 400 שנה, ובזכות כך הם מייצגים בעיני החוקרים את אחד השלבים החשובים ביותר בהתפתחות המין האנושי, צאצאים ישירים של האדם הקדמון.

מקדוגל טוען שכל סוגיה הקשורה באדם – מוח, גוף ונפש – הטראומארה שכללו לידי שלמות. בארצם לא היו לא פשע ולא מלחמה, לא שחיתות ולא סמים, לא מחלות ולא ניצול (כלכלתם מבוססת עדיין על סחר חליפין), וגם ברוני הסמים או ממשלת מקסיקו שניסו לפלוש לטריטוריות שלהם ולסלול כבישים לא יכלו להם. אינדיאנים בגיל העמידה רצים מהר יותר מנערים, ובני 80 מטפסים על הרים כאיילות. הטראומארים אף מסוגלים לרוץ יומיים תמימים ללא הפסק ולמרחקים דמיוניים של 700 קילומטר, דהיינו יותר מ־16 מרתונים ברציפות.

אורח החיים הבריא והרגוע של בני השבט וצורת הריצה שלהם, המבטאת את סממני החופש והחירות, עוררו את סקרנותו של מקדוגל, וזה ניסה לפענח את סוד הריצה שלהם, על מנת שגם רצים אחרים בעולם יוכלו להעתיקו ובכך לגדל דור חדש של רצים טבעיים. מקדוגל הבחין שגם בקילומטר המאה הטראומארים ממשיכים לרוץ בקלילות ותוך כדי שהם צוחקים ללא הרף, וניכר עליהם שהם מתענגים על הריצה ולא רואים בה סבל כמו מרבית בני האדם. הוא שואל האם זהו המזון המיוחד, השיקויים השאמאניים, הכוח, הסבלנות וההתמדה שהופכים אותם לאוהבי ריצה ולרצים כל כך טובים, שלא היו כדוגמתם? כל התשובות כמובן נכונות ועוד הרבה נוספות.

הטראומארים הגיחו רק לעתים נדירות מאוד מחלקת האלוהים ההררית שלהם כדי להוכיח את כישרון הריצה שלהם ברבים, ובכמה מהריצות המפרכות במיוחד שבהן הם השתתפו בארצות הברית הם היו בלתי מנוצחים. במרוץ לדוויל, מהמרוצים הקשים ביותר בעולם למאה מייל, בני הטראומארה ניצחו בקלות ותפסו שלושה מחמשת המקומות הראשונים. הזוכה היה טראומארי בן 55, שנראה "כמו גמד שיצא לפנסיה מוקדמת" (90). הוא ניצח כמעט בהליכה את כל רצי המרתון הטובים בעולם.

היו שטענו שניצחון זה היה מקרי בלבד. בהמשך אתגרו שוב את רצי הטראומרה, כשהזמינו אותם להתחרות שוב בריצת אולטרה, והפעם הציבו בפניהם משוכה גבוהה באמצעות ה"ברוחה", המכשפה, אן טרסון הבלתי מנוצחת שהשאירה מאחור גברים רבים, ולא מעט בזכותה הבינו החוקרים שנשים מוצלחות במרוצי אולטרה אף יותר מגברים והפער בין המינים הולך ונסגר ככל שהמירוץ מתארך. בכלל, ריצות האולטרה נדמות ליקום חלופי: נשים טובות מגברים, זקנים מצעירים.

לרגע, אך לרגע, היה נדמה שה"ברוחה" תכשף באותו מרוץ את מכשפי השבט, אבל מהר מאוד הם השאירו אותה מאחור ותפסו את המקומות הראשונים, כשהם מותירים לה להסתפק בהישג של כבוד. חלפו עשר שנים ורצי השבט אותגרו מול הרץ הטוב בהיסטוריה של האולטרה מרתון, במרוץ שארגן "הסוס" בעצמו במגרש הביתי של הטראומארה, נקיקי הנחושת, והם כמובן גברו גם עליו במה שאפשר לכנות כאם כל המרוצים.

האמנות האנושית הראשונה

העלילה המרכזית של הספר עוסקת אמנם בטראומארה וב"סוס הלבן" שדוהר אל מרחבי הקניונים, אבל בספר משובצים גם סיפורים צבעוניים על רצי אולטרה אחרים כמו סקוט ג'ורק, טד היחפן שאוהב להרגיש בכפות רגליו את אמא אדמה ולא בסוליותיו את אבא אספלט, ושל הצמד־חמד ג'ן ובילי, שני ביטניקים צעירים שאוהבים לרוץ תוך כדי דקלום של הפואמה 'נהמה' של אלן גינסברג ושאימצו את ג'ק קרואק כגורם ההשראה שלהם. השניים, ובעיקר ג'ן, הם סוג של טראומארים אמריקנים, המחייכים תוך שהם רצים ומנסים להפוך את הריצה למצב תודעתי כאילו היו נזירי זן.

המסקנה היא שכדי לנצח את הטראומארה, אם בכלל הדבר אפשרי, יש לחקות אותם בכול, מהמזון ועד החיוך ובעיקר הריצה בלי נעלי ריצה. מבחינה זו, 'נולדנו לרוץ' גרם למהפך תודעתי חשוב בתעשיית נעלי הריצה, שחזרה לימים שבהם אבבה ביקילה זכה במרתון האולימפי ברומא כשהוא רץ יחף. הספר מגיע למסקנה שנעלי הריצה לא מגבירות למעשה את המהירות וגם גורמות לפציעות.

בעזרת חוקרים שראיין ונתונים שאסף, מפתח מקדוגל תיאוריה מעניינת על האבולוציה של הריצה. לדבריו, נולדנו בעצם לרוץ ובוודאי לא לשבת מול הטלוויזיה. ההומו ספיינס, שנציגיו עלי אדמות בימינו הם בני הטראומארה, היה האדם הרץ. "זה היה הסוד האמיתי של הטראומארה: הם מעולם לא שכחו שהם אוהבים לרוץ. הם זכרו שהריצה הייתה האמנות הראשונה שהאנושות יצרה" (128). לפי מקדוגל, אבותינו לא סבלו ממחלות כמו האדם בן זמננו, כיוון שהם נהגו לרוץ למרחקים בלתי נתפסים. "אם אתם לא חושבים שנולדתם לרוץ, אז לא רק שאתם מתכחשים להיסטוריה. אתם מתכחשים למהות שלכם" (331).

'נולדנו לרוץ' הוא ספר על חיפוש. החיפוש אחר סודות הריצה ואחר העבר האנושי, ולא פחות מכך גם חיפוש עצמי של מקדוגל עצמו, שהריצה משמשת לו מנוף לתובנות אישיות ואנושיות. זהו ספר שיכול לרתק כל קורא ולא רק חובבי ריצה. הוא שופע תובנות וסיפורי חיים מרתקים וכתוב היטב. חלק מהתיאורים בו הם פנינים ספרותיות המוכיחות שוב, כמו במקרה של 'על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה' של הארוקי מורקמי היפני, בעצמו רץ מרתון, שמריצה אפשר לרקוח ספרות מופת. בתום הקריאה, למרות שעת הלילה המאוחרת, ממש התעורר בי חשק לצאת מהבית ולפתוח בריצה. אבל היה קר וגם מאוחר, אז אמרתי לעצמי אולי מחר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז אייר תשע"ג, 26.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באפריל 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון אמור תשע"ג - 820, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: