זמנים של התעלות / מירי כהנא

ללא קרבנות או עלייה לרגל, מצוות המועדים שבספר ויקרא מבקשות להשרות את הקדושה דווקא בביתו הפרטי של האדם ובחיי החולין שלו

כחלק מהעיסוק בנושא הקדושה, ספר ויקרא פורש בפנינו את פרשת המועדות. המועדים, מקראי הקודש, מתייחסים לממד נוסף של הקדושה: קדושת הזמן. בדומה לתחומים נוספים של הקדושה, יצירת הקדושה משלבת קביעה א־לוהית עם הקדשה אנושית: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" (כג, ד). המועדים הם מועדי ה' אך יחד עם זאת אתם תקראו אותם במועדם. מאפיין נוסף של הקדושה הוא שהביטוי שלה הוא בין השאר בהגבלות ואיסורים שקובעים את תחומה. גם מקראי הקודש באים לידי ביטוי באיסור, כמו שמעיד הביטוי החוזר בפרק: "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ", כלומר, קדושת הזמן באה לידי ביטוי באיסור עשיית מלאכה.

כיצד המועדים ומצוותיהם שבפרשת אמור מביאים לידי ביטוי את הקדושה בתוך ממד הזמן? לשם כך עלינו לעיין במאפייני המועדים שבפרשתנו.

היבט חקלאי

פרק המועדות בפרשת אמור מתייחד בכך שמוזכרים בו כל המועדים לפי סדרם. בפרשה נוספת אחת מוזכרים כל המועדים – פרשת פינחס. פרשת פינחס מתמקדת בקרבנות הציבור שיש להביא בכל אחד מהמועדים, וכחלק מההתמקדות בקרבנות הציבור היא פותחת בקרבן התמיד שקרב מדי יום, עוברת לקרבנות השבת, לקרבנות ראש חודש ומשם לקרבנות המועדים.

פרשת אמור פותחת בשבת ואחריה מפורטים כל המועדים לפי סדר השנה מניסן ועד תשרי. כל אחד מהמועדים פותח בתאריך של המועד ובשמו (מלבד שבועות, שמצוין כסוף הספירה של שבעת השבועות מפסח), בציון מקרא הקודש ובאמירה שיש להקריב "אשה לה'". בחג המצות ובסוכות מצוין אחר כך גם מקרא קודש נוסף – בחג המצות היום השביעי ובסוכות היום השמיני.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

אחרי המבנה החוזר הזה מפורטים בחלק מהמועדים קרבנות או מצוות נוספות של המועד: בחג המצות הנפת העומר, איסור חדש וספירת העומר, בשבועות המנחה החדשה לה' והקרבנות הקרבים איתה על הלחם, ביום הכיפורים עינוי הנפש, ובסוכות לקיחת ארבעת המינים והישיבה בסוכה.

אחד המאפיינים הבולטים במצוות הרגלים שמייחד את פרשת אמור הוא ההיבט החקלאי. למועדים אין רק היבט היסטורי בהיותם זכר ליציאת מצרים, כמו שנאמר בהקשרו של חג הסוכות: "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", או היבט דתי, כמו בהזדמנות שנותן הקב"ה לישראל ביום הכיפורים "לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם", אלא גם ציון של מעגל השנה החקלאי וחגיגה של הקציר והאסיף. הנפת העומר, קרבן הלחם בשבועות, ארבעת המינים והסוכות מבטאים שילוב של מרכיבים מעולם עבודת האדמה בתוך מצוות החג, והודאה לה' על השפע הכלכלי שזכינו לו. את כל אלו מזכירה דווקא פרשת אמור. קרבנות אחרים ומוספי המועד נרמזים באופן כללי באמירה "וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'", אך הם לא מפורטים כאן אלא בפרשת פינחס.

לא רק קרבנות המועדים לא מוזכרים בפרשתנו. באופן מפתיע, פרשת אמור לא מזכירה גם את מצוות העלייה למקדש בשלושת הרגלים, שחוזרת בפרשות אחרות (משפטים, כי תשא וראה). לעומת זאת, חוזר הפרק על הביטוי "בכל מושבותיכם", כלומר, המועדים לא שייכים רק למקדש, אלא לכל אדם בכל מקום שהוא. דוגמה בולטת לכך היא יום הכיפורים, שסדר העבודה שלו במקדש פורט בהרחבה לפני פרקים אחדים, אך כאן יש התייחסות נפרדת למצוות עינוי הנפש שנוגעת לכל אדם בכל מקום.

החיבור של המועדים לאדם הפרטי בכל מקום ששם מושבו מתחבר להיבט החקלאי של המועדים. המועדים מביאים לידי ביטוי את הקשר של האדם לאדמתו, ונותנים מקום לפרי עבודתו לאורך כל השנה. החג לא מתקיים רק בהיבט הלאומי והציבורי, יש לו משמעות גם עבור האדם הפרטי, ועל האדם הפרטי לחגוג אותו גם אם לא הגיע למקדש.

גשר אל הקודש

דומה שכלל ההיבטים אלו בתיאור המועדים מבטאים את החיבור של הקדושה למציאות החיים. מהרגע שבו עם ישראל ייכנס לארץ הוא צפוי לחיות בה חיים של עבודת אדמה. עיקר עיסוקו ופרנסתו של האדם הם מן האדמה, והמועדים מתייחסים להיבט זה ובאים לחבר את מרכז חייו של האדם אל הקודש. הידיעה שעבודתו החקלאית מחוברת לעבודתו הדתית מעניקה משמעות נוספת לכל עמלו של האדם, ומחברת את חיי החול לחיי הקודש. לכן לוח הזמנים החקלאי והחגיגות על הצלחת היבול משתלבים במועדים הן בקביעת מועדם בעונות הקציר והאסיף והן במצוות החג.

הציווי על הקדשת הזמנים לא נועד ליצור זמנים שמנתקים את האדם מזמני החולין שלו, אלא לאסור עליו לעשות מלאכה כדי לנתק אותו מחיי היומיום שעשויים להביא אותו לאמונה בחיי החולין כמטרה בפני עצמה, ולגרום לו לעצור את מרוץ החיים לצורך התבוננות במשמעותם האמיתית. הבאת ראשית התבואה לפני ה', האיסור לאכול ממנה עד שהובא קרבן העומר, החיבור בין קציר השעורים לקציר החטים וקרבן הלחם, לקיחת ארבעת מיני הצומח באסיף ועוד מביאים את האדם להכרה שמקור השפע הכלכלי בברכה הא־לוהית, והיותם חלק ממצוות המועד מעלה ומקדשת את כל עבודת האדם, אם רק יבין מנין בא לו כל הטוב שזכה לו. ההכרה הזאת בנוכחות הא־לוהית שמעורבת בכל מעשיו של האדם היא היא המאפשרת לקשר בין חול לקודש, ולכן דווקא בספר הקדושה מודגשים היבטים אלו של המועדים.

מבחינה זאת ברור שמוקד המועד לא צריך להיות רק במקדש, אלא בכל מקומות המושב של בני ישראל. קדושת הזמן נוגעת גם לכל אדם בביתו, משום שהיא נועדה להעלות ולקדש את כל מהלך חייו בכל מקום שהוא.

הרעיון הזה יכול להסביר נקודה נוספת: הפרק הבא (כד) פותח בנר התמיד ובלחם הפנים, אך ללא הזכרת קרבן התמיד, בניגוד לפרשת המועדות שבפינחס שפותחת בקרבן התמיד, ולא מזכירה את העלאת הנרות ואת לחם הפנים. ייתכן שניתן להסביר את ההבדל לאור הסמיכות לפרשיות המועדות השונות והדגש השונה של כל אחת מהן: בפרשת פינחס מובן שההקשר הוא של הקרבנות הבאים באופן קבוע למקדש. בפרשת אמור השמן למנורה ולחם הפנים מבטאים את הכנסת הפעולות השגרתיות והיום יומיות של האדם לתוך תחום הקודש. זהו לא פולחן של קרבנות, אלא שימוש במרכיבים הבסיסיים ביותר של חיי היום יום כחלק מעבודת הקודש. לחם הפנים גם בולט בכך שהוא נאכל כולו על ידי הכהנים בלי שחלק ממנו הוקרב או הובא למזבח. נראה שגם כאן חוזר הרעיון של הקדושה שמורכבת ממרכיבי חיי החול של האדם, ומטרתה להעלות דווקא את אותם מרכיבים אל הקודש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז אייר תשע"ג, 26.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 באפריל 2013, ב-גיליון אמור תשע"ג - 820 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: