המתנדבים לסיירת / הילי מויאל

באישון ליל יוצאים עשרות בני נוער ברחבי הארץ למבצע נועז. המשימה: חלוקה בסתר של מזון למשפחות נזקקות. המטרה: הטמעת ערכים בקרב בני הנוער המתנדבים 

פעמיים בשבוע עם רדת החשכה הם מתאספים ברחבי הארץ, חבורות חבורות של בני נוער. ביחד הם יוצרים את 'סיירת סח"י' ("סיירת חסד ייחודית") המונה למעלה ממאתיים וחמישים 'חיילים' משכונות שונות בכל רחבי הארץ. במבצע חשאי לחלוטין הם מתגנבים אל פתח הדלת של משפחות נזקקות כדי לחלק ארגזי מזון ומוצרים אחרים, כשסיסמתם הסודית היא “הדבר הכי גדול בעולם זה לעשות טוב למישהו“, משפט שנהג לומר לתלמידיו רבי קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו“ר מפיאסצנה, דמות מופת שנספתה בשואה.

כמו בצבא, לסיירת מתקבלים רק מובחרים שבמשך כמה חודשים הוכיחו מקצועיות והתמדה, ועמדו במילת הכבוד שלהם לחברי הקבוצה וגם למשפחות הנזקקות. מי שמתקבל עובר טקס מיוחד שלרוב מלווה בטיול או פעילות מהנה. חברי סיירת מצטיינים במיוחד יוצאים לקורס “לידרים“, עוברים הכשרה עתירת תכנים ושבים להנהיג את קבוצתם.

מעבר לסלוגנים

הוגה התוכנית, עודד וייס, אומר שמטרת העמותה היא הנותנים, כלומר בני הנוער עצמם, ולאו דווקא המשפחות הנזקקות. הרעיון להקים את סח"י עבר אצל עודד גלגולים רבים. הגלגול הראשון היה ב־1999, כשהוא ואשתו ניהלו משפחתון של אחד עשר ילדים. באחד הימים חזר אחד הנערים מבית הספר ועודד שאל אותו מה למד באותו היום. הוא ענה לו שהם למדו על משמעות הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". השיעור שלמד באותו היום לא מנע ממנו להפליא בחברו למשפחתון את מכותיו שעתיים וחצי לאחר מכן.

"הבנתי שיש פה איזושהי בעיה, שאנחנו מחנכים לסלוגנים ומסמנים 'וי' על כך שלימדנו ערכים. התחלתי להרהר עם עצמי איך אפשר באמת להטמיע ערכים ולייצר שינוי אמיתי אצל אותם בני נוער", הוא מתאר. מחשבות ראשונות אלה הולידו מאוחר יותר אצל עודד תפיסת עולם שלמה. כעבור כמה ימים פנה למנהל מחלקת הרווחה בקריית גת וביקש ממנו את פרטי ההתקשרות לחמש משפחות נזקקות. המשפחתון אימץ את אותן משפחות ובכל שבת היה צוות שהכין חלות, צוות שהכין ברכות מקושטות וצוות נוסף שקנה מצרכי יסוד אחדים. כל שניים־שלושה ילדים היו אחראים למשפחה ובכל יום שישי הופיעו בדלתה, בירכו את בני המשפחה ונתנו להם את המצרכים.

 "כעבור חודשיים צלצלו אליי מורות של כמה מהילדים, שלמדו בבתי ספר שונים. הן אמרו לי שהן לא יודעות מה קרה לילדים אבל הם נהיו תלמידים יותר קשובים, יותר מבינים ויותר משתפי פעולה", מספר עודד, "זה מאוד הפתיע אותי והבנתי שיש פה משהו שהוא מעבר להקניית ערכים".

שנים אחדות לאחר מכן התחיל עודד לנהל את פנימיית 'קדמה' לבני נוער שהוצאו מבתיהם, רובם עם עבר פלילי. "בפעילות הראשונה שעשיתי לתלמידי י"ב סיפרתי להם סיפור אמיתי על עוני ומחסור. אחת התלמידות שאלה אותי 'אז מה אפשר לעשות?'. עניתי לה, 'מה אתם רוצים לעשות?', וכך הגינו יחד תוכנית לאיתור משפחות נזקקות והתחלנו פעילות של מתן בסתר. לאט לאט שמתי לב איך הנתינה גרמה להם לפתוח את סגור לבם ולשתף בעולמם הפנימי יותר ממה שפסיכולוג טוב משיג לאחר טיפולים רבים. הבנתי שפרט להשפעה על היכולת הלימודית שלהם יש פה גם כלי טיפולי עוצמתי מאוד".

וייס התחיל ללמוד תכנים בנושא של השפעת הנתינה על האדם והקים ב־2007 את עמותת 'נכ"ח' – נתינה כדרך חיים – בשאיפה לבנות חברה שמושתתת על נתינה כבסיס חברתי. "בחברה המערבית רוב הזמן עסוקים בתוצאות. נלחמים באלכוהול, נלחמים בסמים, נלחמים בתאונות דרכים… אנחנו משתדלים לפעול ברמת השורש, בסיבות", הוא אומר. כתוצאה של למידה זו נולדה ב־2009 סח"י, במטרה לתת ערך ותחושה של שליחות ואחריות לחייהם של בני נוער ברחבי הארץ.

"מפתיע כמה קל לגייס בני נוער. הם מחכים שמישהו יבוא וייקח אותם לשם". סיירת סח"י  צילומים: יניב לחמן

"מפתיע כמה קל לגייס בני נוער. הם מחכים שמישהו יבוא וייקח אותם לשם". סיירת סח"י
צילומים: יניב לחמן

בין קורצ'אק לפיאסצנה

למרות דבריו מעוררי ההשראה של עודד, קול ספקני עולה מתוכי, שמא הוא חולם באספמיה. במהלך שיחתנו אני מבינה שעודד למד את 'שפת השכונה', ויחד עם ראשי הקבוצות המתנדבים בסח"י הם אכן הצליחו להגיע למעל מאתיים וחמישים נערים ונערות ברחבי הארץ ולשנות את חייהם מקצה לקצה. "חשוב לנו לשמור על השפה של השכונה ולהתמיר אותה. למשל, אנחנו נותנים בקבוצה מילת כבוד, ומשוחחים על כבוד אמיתי – כלפי חברי הסיירת וכלפי המשפחות שלהן מסייעים – לא להשתמש בנתינה כנגדם. אנחנו משתמשים במונחים שמוכרים לנוער ורותמים אותם לעשייה. חוץ מזה, לאופן שבו המתן בסתר מתבצע יש אופי כמעט קרימינלי – ההתגנבות בחשאי שיש בה הרבה אדרנלין. זהו צורך אמיתי שקיים ופשוט נותנים לו תשובה חברתית".

למרות שאנשי סח"י אינם משתייכים למגזר כזה או אחר, המורים הגדולים שמלווים את משנתם הרוחנית הם יאנוש קורצ'אק והאדמו"ר רבי קלונימוס קלמיש מפיאסצנה. "האדמו"ר דיבר על אינטליגנציה רגשית הרבה לפני שזה נהיה דבר מוכר. הוא אמר שאם עצוב לתלמיד הוא לא יכול ללמוד כמו שצריך ולכן טיפל בעצב שלו. בכלל, יאנוש קורצ'אק והאדמו"ר מפיאסצנה הם שני פדגוגים מופלאים, ותמיד תהיתי אם הם נפגשו בגטו. מה שבטוח זה שאצלנו הם נפגשים". עודד מוסיף בהתרגשות: "אתמול אחד הנערים מקבוצת קריית מנחם שלח לי תמונה שלו בפתח של מחנה ריכוז בפולין כשהוא לובש את חולצת סח"י ומחייך חיוך גאה. אני כל כך התרגשתי. הרגשתי שבזה הוא אומר – אנחנו בחיים, ולא רק שאנחנו בחיים אלא גם משתדלים לחיות חיים של דאגה איש לרעהו".

"גם הרב שלמה קרליבך מככב אצלנו במדורות. התפיסה שלו שלפיה כל אחד קרוץ מיהלום ורק צריך ללטש את האבק ממנו כדי שיזהַר – מאוד משמעותית", מוסיף אברהם חיון, שותפו הנאמן של עודד שסייע לו בהקמת קבוצות של סח"י ובניהול העמותה. חיון, שעד לפני כמה שנים עבד כמפיק מצליח בתחום הפסטיבלים והמוסיקה, עבר מהפך בחייו כשאביו חלה במחלת הסרטן. "בין הטיפולים החלטתי לטוס להודו לעשות יוגה ולנוח קצת. במהלך הנסיעה עשיתי חשבון נפש עם עצמי וחשבתי מה אני רוצה לעשות כשאחזור לארץ. יצא לי בעבר להתנדב באיל"ן ובחלוקות מזון וכעת הרגשתי שאני רוצה למלא את חיי בעשייה משמעותית. רשמתי לי על דף 'אני רוצה למצוא משרה ניהולית בתחום של עשיית חסד', והכנסתי את הדף לתיק. באותו היום חבר מהארץ שפגש את עודד במקרה שלח אליי דוא"ל וכתב שאני מוכרח להכיר את האיש הזה ושהוא בתחום של עבודה עם בני נוער ועשיית חסד", אברהם נזכר ומתפעל מחדש מרצף האירועים.

גיבוש לסיירת

שבועיים אחרי ששב לארץ השניים נפגשו והחלו לאתר צוות שידריך את בני הנוער ולבנות תוכנית. "אחרי כמה שבועות מצאנו דרך לעשות תוכנית פיילוט. הלכנו לאחת השכונות שנחשבת שכונה 'קשה' בקריית גת. הדלקנו מדורה במקום עם נראות גבוהה. שמנו פינג'אן על האש וחיכינו לבני נוער שיגיעו".

מאיפה היה לכם הביטחון שבני נוער יראו שני מבוגרים זרים ויחליטו לגשת אליכם?

"זאת שכונה שידוע שיש בה הרבה בני נוער שמשוטטים בערבים. ידענו שהם יבואו לשאול מי אנחנו ומה אנחנו עושים שם, ובאמת כך היה. כשהם שאלו אותנו מי אנחנו, אמרנו להם 'שבו, שתו קפה ונספר לכם'".  באותה שיחה אברהם ועודד לא חשפו את המניע האמיתי להגעתם לשכונה. בסוף השיחה הציעו להם להיפגש בשנית באותה שעה שבוע לאחר מכן. כך עברו שלושה מפגשים. "במפגש הרביעי סיפרנו להם ב'ספונטניות מתוכננת' שקיבלנו איזושהי תרומה קטנה וחשבנו לחלק מזון לכמה משפחות נזקקות. ישר הם קפצו והתחילו דיונים סוערים על מי זקוק יותר לעזרה. שבוע אחר כך הבאנו תרומה קטנה, כל אחד מבני הנוער הביא אף הוא תרומה קטנה מביתו, ויצאנו לחלוקה", אברהם מתאר את תהליך גיבוש הסיירת. "הסברנו להם איך עושים מתן בסתר, שצריך לשים תצפיתנים ולוודא שאף אחד לא יראה אותם, כולל המשפחה. אמרנו להם שהפעילות תתקיים תמיד בלילה, בחשאיות", הוא מוסיף.

בני הנוער שחוו את השמחה והעוצמה שיש בנתינה החלו לספר על כך לעוד ועוד חברים. במקביל הם איתרו עוד משפחות במצב קשה, וכל העסק התחיל לגדול. אברהם ועודד, שראו כעבור תקופה קצרה את ההשפעה הטובה על בני הנוער ואת התגובות החיוביות שקיבלו ממורים והורים, החליטו להקים עוד קבוצות.

"זה מפתיע כמה קל לגייס בני נוער. הם מחכים שמישהו יבוא וייקח אותם לשם. אנחנו עובדים עם כל סוגי הנוער ומתייחסים לכולם באופן שווה. יש לנו בני נוער מקיבוצים, ממושבים, חבר'ה מהוסטלים שהוצאו בצו בית משפט מביתם ועוד. אחד הדברים המדהימים שאני זוכה לראות אצל הנוער זה שברגע שהם מגלים את הטוב הם מתמכרים אליו. הם רוצים עוד ועוד טוב. הם רוצים לעזור לעוד משפחות, לעזור לעוד קבוצות סח"י להיפתח, לחשוב על אפיקים ורעיונות נוספים כדי להפיץ את החסד", אברהם אומר בהתרגשות.

אתה יכול לתת דוגמה לשינוי שחל באחד או אחת מבני הנוער?

"לפני כמה זמן התקשר אליי אחד הנערים, חצי שעה לפני כניסת שבת, קולו נסער. הוא אמר לי שראה אישה ליד הפח מחפשת אוכל. הוא שאל אותה איפה היא גרה והציע שנביא לה אוכל, אבל היא נבהלה וברחה. יש סיכויים גבוהים שאותה אישה הייתה שם גם קודם, אבל אותו נער לא הבחין בה. פתאום המודעות שלהם לסובב אותם גדלה. במקרה דומה, שני נערים שלנו פשוט עקבו אחרי אישה כזאת ורשמו את כתובתה מבלי שהיא תשים לב. פשוט נפתחות להם העיניים".

וייס מוסיף ומספר על כמה מהנערים שאיתם פעל בעבר, שהיום כאנשים בוגרים ממשיכים באותה פעילות של נתינה וסיוע למעוטי יכולת. "יש נער אחד שלפני שלוש שנים נכנסה לחנות של אבא שלו אישה רעבה ללחם והוא התקשר להתייעץ איתי כיצד לסייע לה. כך הוא התחיל מתן בסתר. אמרתי לו שיצרף חברים ובני נוער מהשכונה שלו. הוא צחק בטלפון ואמר – 'תגיד עודד, אתה לא חושב שאני יודע מה שינה לי את החיים?'. אותו נער היה עבריין כשהכרתי אותו".

חברה המושתתת על נתינה. חלוקת מזון

חברה המושתתת על נתינה. חלוקת מזון

כיפת ברזל רוחנית

בדומה לאותו נער, רבים מחניכי סח"י היו משוטטים בלילות, שורפים פחים, מציקים לשכנים, שותים ומעשנים לפני שהצטרפו ל"חבורה" (כך הם מכנים את עצמם). "נער אחד אמר לי: 'פעם הייתי הולך ברחוב, רואה מישהו שלא בא לי טוב והייתי מחטיף לו כאפה. עכשיו אני אומר לעצמי – לא יכול להיות שאותה יד שאתמול עשתה חסד היום תחטיף'", אומר אברהם. כשאחד הנערים נשאל על השינוי שהוא מרגיש שחל בשכונה מאז הוקמה בה קבוצת סח"י, הוא ענה: "אתן לכם דוגמה – פעם היינו רואים מזרן ברחוב, היינו הולכים עליו מכות, פיצוצים, משחיתים אותו, ובלילה מניחים אותו על הפח ומבעירים אותו יחד עם הפח. היום אנחנו רואים כזה מזרן וחושבים מיד מי זקוק לו. הילדים הקטנים בשכונה רואים אותנו ולומדים מאיתנו, אז תחשבו מה יהיה פה בעתיד!".

כיום מחלקים נערי סח"י ללמעלה מאתיים משפחות ארגזי מזון כל שבוע. הם פועלים בקריית גת, באזור שדרות, בנתיבות, באשקלון, בירושלים, בעכו ובנתניה. פרט לחלוקות, הנוער מבקר בבתי חולים ובבתי אבות, מסייע לניצולי שואה ומחלק פרחים לקשישים בשבתות וחגים. בירושלים יש גם שתי קבוצות של "גינון חסד", השותלות ירקות ופירות ומחלקות את התוצרת.

מדריכי הקבוצה עוברים הכשרות בנושאים שונים. בהכשרה האחרונה הנושא היה נגישות לנכים. מנהלי העמותה הביאו איש עיוור ואישה נכה ואלה שיתפו את הקבוצה בקשיים שהם ניצבים מולם ביומיום. "הבאנו לכל הנוער כיסאות גלגלים מיד־שרה ויצאנו לסיור בעיר כדי לחוות את בעיית הנגישות. מאז בני הנוער מסתכלים בכל מקום ובודקים איפה נגיש ואיפה לא. כשקלטו מקום לא נגיש הנגישו אותו על ידי בניית רמפה", מספר אברהם.

בזמן מבצע עמוד ענן החליטו בני הנוער באישור הוריהם להמשיך לחלק מוצרים באשקלון, בשדרות ובאשדוד גם תחת איום ההפגזות. כפי שאמרה אחת הנערות, "לא מספיק הם יושבים במקלטים, הם ישבו גם רעבים?". אברהם מוסיף: "אנחנו מאמינים שבני הנוער בישראל, שהם העתיד שלנו, ברגע שהם מחוברים לטוב, עושים טוב, מזכים אנשים בצדקה ויוצאים לחלוקות, הם מגדילים את מעגל החסד שהוא מעין כיפת ברזל רוחנית ששומרת עלינו".

את המזון מקבלת העמותה ממקורות שונים – בתוכם חברת 'רמי לוי', עמותת 'לתת', 'שותפות 2000', חנויות ואנשים פרטיים. בקרוב יתקיים אירוע התרמה גדול ומנהלי העמותה מקווים להמשיך להתרחב ולהקים עוד קבוצות ברחבי הארץ. עודד שואף אפילו יותר גבוה. "הבוקר הזמינו אותנו חבורת פנסיונרים משיקגו שרצו לשמוע על סח"י. הבאתי איתי נער ונערה שסיפרו מה זו נתינה בשבילם. בסוף ההרצאה ניגשה אליי מישהי ואמרה – 'אתה יודע, בשיקגו יש נערים שיורים אחד על השני. אנחנו רוצים שתבוא לשיקגו. צריך אותך שם'.

"בוער בי מאוד שישראל תייצא לעולם את זה. שלא רק נשלח נשק למדינות עולם שלישי, שאנשים ידעו שיש בשיקגו ובעוד מקומות תוכנית מוכחת שמהותה פעילות חסד של בני נוער בשילוב עם תכנים ערכיים. זה נשמע אולי הזוי אבל אני מאמין שזה האור שאנחנו מסוגלים וצריכים להוציא לעולם כולו. חוץ מזה, גם לפני הקבוצה הראשונה חשבתי שאולי אני הוזה, והנה זה הוכיח את עצמו ואפילו הפתיע אותי בהיקף ההצלחה…"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז אייר תשע"ג, 26.4.2013

פורסמה ב-26 באפריל 2013, ב-גיליון אמור תשע"ג - 820 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מדהים!! הוכחה ניצחת שבחשיבה יצירתית אפשר לפרוץ גבולות!!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: