האמנות כקולפן / חיותה דויטש

תפקיד האמנות הוא לקלף שכבות מסתירות ומשקרות. גם כשהתהליך חושף צחנה – 
האמת היא הבושם. צפייה וקריאה אחרת ביצירות ובדברי הרב קוק

"ריבועים של קרטון" – כך קוראת ארנונה, אלמנת צה"ל ואם שכולה, לתמונות המתים שלה. היא לא זקוקה לתמונות, ולא תולה אותן על הקירות לשם הנצחה. הסרט על ארנונה ומשפחתה שודר ביום הזיכרון. יוצרת הסרט היא בתה תמר. אביה של תמר נהרג במלחמת ששת הימים, ואותו לא הכירה כלל. אחיה הבכור נפל במלחמת יום הכיפורים, כשהייתה ילדה בת ארבע. אחיה השני, שאותו היא זכתה להכיר ולרקום איתו קשרי אח־אחות קרובים, נהרג בתאונת טיפוס הרים בחו"ל.

הבת לא מוותרת, ועושה סרט כדי לדבר באמצעותו על מה שלא מדברים עליו בבית. הסרט הזה, על אף שדמויותיו זזות ומדברות, הוא בעצמו 'ריבוע של קרטון'. יצירת אמנות שלעולם איננה 'הדבר עצמו'. ופה העניין: דרך הסרט מצליחה תמר לגעת בדברים שבחיי היום יום אינה יכולה לגעת בהם. יצירתו של הסרט שלה מוכיחה שיש ליצירה, לאמנות, תפקיד ומשמעות, גם אם אלו באים בתוך ריבועים של קרטון.

תפקיד האמנות הוא לקלף את העולם ואת האדם מלבושיו השונים, המסתירים, ולגלות מבעדם את הדבר האמיתי. העולם מופיע לפנינו בלבושים שונים, בתחפושות שונות ומשונות. אמנים אנשי רוח ולב, או סופרים חדי מבט ובעלי רגש – מצליחים להסיר ממנו את התחפושות ולהראות את לב הדברים – לב הסיפור, לב האדם ולב העולם שמפליאים להסתתר מאחורי המציאות ורעשיה.

גם הסרט עסוק בקילוף, בחשיפת עולמם של החיים והמתים. רצונה של הבימאית ללכוד את הסיפור שלהם הוא הדרך שלה להבין מי הם היו, להבין את עצמה שגדלה בהעדרם. המוות החידתי ביותר, הטעון קילוף, הוא המוות השלישי, של האח שנותר. לכאורה אין קשר בין מותו במהלך הטיפוס על המון־בלאן למותם של אביו ואחיו במלחמות ישראל. אבל האחות חשה שלא כך הוא, אט אט ובאומץ היא מסירה את הקליפות גם מהסיפור ההוא. אחת מתמונות השיא היא התמונה שבה האם והאחות מתבוננות יחד בשקופיות, ולרגע, בזכות ריבועי הקרטון האלה, קמים המתים לתחייה.

השירה הופכת אלימה: "העולם שייך לי". עצרת לנוער נאצי, גרמניה  צילום: thinkstock

השירה הופכת אלימה: "העולם שייך לי". עצרת לנוער נאצי, גרמניה
צילום: thinkstock

הנעלם האמיתי

"הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעמקי הנפש האנושית", כתב הרב קוק בהקדמתו המפורסמת לשיר השירים, "וכל זמן שחסר עוד אף שרטוט אחד הנגלה במעמקי הנפש החושבת והמרגשת שלא יצא אל הפועל עוד יש חובה על מלאכת המחשבת להוציאו". אלא שהסרת הקליפות מכאיבה. לפעמים הרסנית.

לגיבור הספר החדש של אמיר גוטפרוינד, מזל עורב, אין שם. הוא מסתובב בעולם מוכה וחבול. אהובתו נטשה אותו ללא סיבה. חבריו בחברת ההיי־טק שהקים בעמל בגדו בו וזרקו אותו. וכך, ללא פרנסה, חברות או אהבה, הוא מסתובב בעולם כנעדר־נוכח, ומחפש. מה בדיוק הוא מחפש? לא ברור. הוא משתעשע במחשבה לעזוב הכול ולהתחקות אחר עקבות הדוד שלו שנעלם לפני שנים רבות, ובינתיים נערה נעלמת, המשטרה מחפשת מתנדבים שיעזרו בחיפושים. הוא מתנדב. הספר וגיבורו עסוקים מאוד בהיעדרות ובחיפושים, רק כדי להבין ולחשוף בסופו שהנעדר הגדול הוא הגיבור עצמו. כדי לקלף את הקליפות שעוטפות את שקר חייו הוא חייב להיעלם באמת.

השאלה החשובה שמעוררים דבריו של הרב קוק היא שאלת המפלצות המסתתרות. "מובן הדבר מעצמו שרק אלה האוצרות, שבהתפתחותם הם מבסמים את אוויר המציאות, טוב ויפה לפתח", כתב הרב, "מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים".

ומה לגבי השאר? ומה באשר לתפקידה של האמנות להראות את החשֵׁכה המסתתרת? ומה אם בתהליך החשיפה הפנימי יבין הגיבור שמציאותו אינה אלא שקר וכדי לחשוף את האמת של עצמו עליו להיעלם, ללכת לאיבוד?

מפלצות אינן ריחניות

סרט הקולנוע 'קברט', המבוסס על מחזמר בעל אותו שם, מתאר את גרמניה בימי רפובליקת ויימאר, ערב עליית הנאצים לשלטון. ברלין המתוארת בסרט הזה היא עיר רקובה של מועדוני לילה נוטפי זימה, עיר שבה 'כסף מסובב את העולם' כלשונו של השיר המפורסם מתוך הסרט. טפיפות העקבים בריקודן הבוטה של הרקדניות על הבימה משתלבות בדפיקות מגפיהם המסומרות של השוטרים הנאצים המכים אדם למוות. לאמנויות הקברטיות בסרט הזה – הריקוד, השירה –  אין תפקיד מתקן, להפך: הן מסתירות את האמת, "מרבות באשה", בלשונו של הרב קוק. למועדון באים לא כדי להיגאל, אלא כדי לברוח. לשתות לשכרה, להיסחף, לאבד 
מצפון ודעת.

בלב כל הכאוס הזה נפגשים כמה גיבורים אובדי דרך, זמרת קברטים (ליזה מינלי) מחפשת אהבה ונוחם, אבל מוכרת שוב ושוב את גופה ואת נשמתה. סטודנט משכיל והגון מגיע לעיר הגדולה בתקווה למצוא חיים ופרנסה, ונופל גם הוא למלכודת הכסף והיופי בדמותו של ברון גרמני מופקר. אחת הסצנות הקלסיות בסרט היא הסצנה שבה שלישיית הגיבורים יוצאת לחיק הטבע, ומגיעה לבית קפה בכפר. שם, בין דשאים ועצים, באווירה פסטורלית, נעמד נער יפה תואר ומתחיל לשיר. שערו הבהיר, קולו הערב, התלהבותו, סוחפים את הקהל ואת הצופה לתוך מה שנראה כשיר הלל ליופי, לטבע ולנעורים. "המחר שייך לי", הוא שר, והצופה מהנהן בהסכמה.

אבל אז, אט אט, המצלמה נוטשת את הפנים היפות וגולשת במורד הזרוע, לאותו מקום בשרוול שבו תפור צלב הקרס הנאצי. קולו של הנער השר משתנה, גם פניו משתנות. השירה הופכת אלימה יותר ויותר וגם המילים עצמן: "העולם שייך לי", והצופה מצטמרר. ובינתיים קהל מאזיניו – למעט זקן אחד –עומד על רגליו, מצטרף. המבט מתקשח, כובע צבאי מולבש על הראש, והיד נשלחת קדימה במועל יד. הסרט עצמו, מתברר, עשה את ההפך ממה שעשו שירי המועדון וריקודיו ובכך מילא את תפקידה המקורי של האמנות: הוא קילף את המסווה וחשף את האמת. המפלצת נחשפה מבעד לכיסויים המטשטשים, ועכשיו אפשר סוף סוף להסתכל לה בעיניים.

"אמנם אותם הדברים הגנוזים שקבורתם הוא ביעורם, עליהם מתוקן היתד שעל אוזנו לחפור ולכסות, ואוי לו מי שמשתמש ביתד זו לפעולה שכנגדה, למען הרבות באשה", כתב הרב. ובכן, האם לחפירת הקילוף שמציע הרב קוק יש רק כיוון אפשרי אחד? האם יש חפץ רק בסיפורים בעלי סוף טוב, שבהם אנשים טובים וסיפורים משמחים מפיצי־בושם?

אני מציעה לקרוא את דבריו אחרת. מפלצות – מצווה לחשוף אותן למרות שאינן בריות ריחניות במיוחד. תהליך החשיפה עצמו, כניקוי אורוות, עלול להרבות באשה, אבל האמת היא הבושם, גם אם היא עטופה במחלצות באשה, והשקר הוא באשה גם אם הוא עטוף במחלצות בושם. הספרות והאמנות צריכות לחפור ולגלות, לקלף ולגלות. מה מסתתר בסוף הגילוי הזה, לא תמיד אפשר לדעת. בסופו של דבר נקודת הבחירה שלנו היא ביוצר, בהתמסרות לילדי רוחו, לאתו מטיבת החפור, וללבו הטוב, באמונה ובתקווה שמחפירותיו, תרתי משמע, תבצבץ ותתגלה פיסת אמת.

——–

ריבועים של קרטון, תמר פייקס, 2007

קברט, בוב פוסי, ארה"ב, 1972

במזל עורב, אמיר גוטפרוינד, כנרת זמורה־ביתן, 2013

——-

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז אייר תשע"ג, 26.4.2013

פורסמה ב-26 באפריל 2013, ב-גיליון אמור תשע"ג - 820, לפנאי ולפנים - חיותה דויטש ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: