תיאטרון 
ממבט אחר / רחלי ריף

הדבר הראשון שעושים השחקנים לפני ההופעה הוא היכרות עם הבמה – ספירת עשרה צעדים למרכז הבמה, ארבעה צעדים אחורה. שחקנים ובימאים מספרים על חווית תיאטרון שבו משולבים עיוורים ולקויי ראייה 

נו, די, מספיק, מה אתה נדבק אליי? לא צריכה אותך יותר. אתה חושב שאתה עוזר לי? בגללך צוחקים עליי ברחוב, בגלל שאני איתך הם חושבים שאני גם לא שומעת. למשל אתמול, ילד אחד קטן שאל את אמא שלו למה אני איתך, אז היא אמרה לו 'ששש… תתרחק, יש לה מקל'… איתך הכול קל יותר וכואב פחות, אז למה לפעמים מתחשק לי לשכוח אותך איפשהו? 
(מתוך ההצגה 'נקודת מבט')

יחסו של העיוור כלפי מקל ההליכה שלו אמביוולנטי. מצד אחד, המקל מחצין את הבעיה. איתו אף אחד לא יכול לפספס שמדובר בעיוור. מצד שני, בלעדיו האוריינטציה נפגעת, והכול נהיה מוכר פחות ומפחיד יותר. את המורכבות הזו מציגה לנו דינה, בחורה עיוורת, בהצגה 'נקודת מבט' שבה משתתפים חברי 'נוער יחד' – תוכנית לבני נוער עיוורים ולקויי ראייה המשולבים במערכת החינוך הרגילה, המופעלת על ידי 'בית חינוך עיוורים' בירושלים. ההצגה, שמוצגת למעלה משנתיים בבתי ספר ובמתנ"סים ברחבי הארץ, מאפשרת התבוננות לעולמם של אלו. "התיאטרון אינו עשוי אלא כדי להיראות", אמר מולייר, אך מתברר שהשחקנים שעל הבמה לא חייבים לראות.

יחד באותה סירה

במאית ההצגה, חדווה כחלון, מספרת איך הכול התחיל. "ההצגה עלתה לכבוד אירוע העשור לפרויקט 'נוער יחד'. ישבתי עם כמה חבר'ה מהפרויקט וחשבנו ביחד מה אנחנו רוצים להביע ולהדגיש בהצגה מתוך מה שבוער בהם כעיוורים ולקויי ראייה. הדבר העיקרי שעלה הוא שאנחנו לא רוצים רחמים, לא רוצים שיצביעו עלינו ויגידו שאנחנו מסכנים. רצינו להציג נקודת מבט שונה על העולם הפנימי של העיוור, ומהנקודה הזו התחלנו לעבוד. אחר כך ישבתי עם גיא ממן, בחור לקוי ראייה שמשחק בהצגה, וכתבנו אותה יחד".

החיבור של כחלון לשחקנים ולנושא עמוק. למרות היותה רואה, היא מדברת בלהט ובלשון 'אנחנו'. "בעבר הייתי מדריכה של כיתות י"א וי"ב בפרויקט. כשהגעתי לשם פגשתי חבורת נערים בני 15-16 שלא הפסיקו לספר בדיחות שחורות על עצמם. הייתי מוכת הלם. לאט לאט נחשפתי לעולם הזה, של ההומור העצמי, של ההתבוננות בחיים בדרך אחרת, ונשביתי בקסמיו. אחר כך למדתי לימודי משחק, ולפני חגיגות העשור פנו אליי בבקשה שאביים את ההצגה. רציתי שכל העולם יראה את מה שאני ראיתי, שיקבל טעימה מהעולם הזה שהוא מפסיד.

"כשביימתי את ההצגה נחשפתי להמון דברים שלא חשבתי עליהם קודם", היא ממשיכה להסביר. "ביום שבו הוצגה ההצגה בפעם הראשונה הייתה לסבתא שלי אזכרה, ופתאום נוצר לי חיבור נוסף – גם סבתי הייתה לקוית ראייה. עד אז לא חשבתי שזה כל כך קרוב לעולם שלי".

הקהל שמגיע לצפות בהצגה נחשף לעולם העיוורים ולקויי הראייה, אבל יוצא ממנה גם עם תובנות לגבי עצמו. "רבים ניגשו אליי לאחר ההצגה ואמרו לי שהתחברו אליה, שהיא נגעה להם ללב. לא מתוך רחמים, אלא מתוך זה שגם הם עברו בתור ילדים קשיים דומים, של קבלה עצמית וחברתית ושל ביטחון עצמי", אומרת כחלון. "בסופו של דבר אנחנו מדברים לכל אחד ואחד. לקראת סוף ההצגה מוצג דיאלוג של שני זקנים המספרים בדיחות עיוורים. בתחילה לאדם הרואה לא נעים לצחוק מהבדיחות, זה לא כל כך פוליטיקלי קורקט לצחוק על עיוורים. אבל בסוף ההצגה הדיסטנס נמחק, הצופה מישיר מבט ורואה שהוא בעצם כמוהם, שהם חלק ממנו, ואז כבר מותר לצחוק. כי כשצוחקים על עצמנו זה בסדר. השחקנים הופכים את הקהל לחלק מהם. כולנו לקויים ועיוורים בצורה כזו או אחרת".

הדרך להשלמה ולקבלה עצמית עברה דרך הבמה. שחקני ההצגה 'נקודת מבט' 
 צילומים: יעקב פארן

הדרך להשלמה ולקבלה עצמית עברה דרך הבמה. שחקני ההצגה 'נקודת מבט' 

צילומים: יעקב פארן

קבלה עצמית

מונולוג של גיא ממן המוכשר ממחיש בצורה טובה את המסקנה הזו. ממן, בן 25, הבוגר שבשחקני ההצגה, לומד במגמת קומפוזיציה באקדמיה למוזיקה בירושלים וחולם ליצור מוזיקה לסרטים. הוא לקוי ראייה ("עיוור בעין אחת, והשנייה לא עושה לי טובה") שהתחיל כחניך בפרויקט, וכבר חמש שנים הוא מדריך. בסצנה המדוברת הוא משחק ליצן רפואי המגיע לחדר של ילד חולה שפניו מעוותות בצורה בלתי רגילה. בתחילה הדבר גורם לו לדחייה, אך הוא נשאר. "בסוף הסצנה אני מבין שאני הוא אותו הילד", אומר לי ממן, "שאין הבדל בין מה שעברתי לבין מה שהילד יעבור מבחינת הקשיים והאתגרים בדרך להשלמה ולקבלה עצמית".

הדרך להשלמה ולקבלה עצמית אצל השחקנים בהצגה עברה דרך הבמה. "הייתה לי שחקנית מאוד ביישנית שלא הייתה מוכנה לדבר על הלקות שלה וניסתה להסתיר אותה", מספרת כחלון. "אחרי הרבה התחבטויות של רוצה-לא רוצה היא עלתה לבמה. היום היא מדברת מול קהל, הביטחון העצמי שלה עלה, ופתאום הלקות הפכה לשיחה גלויה מול החברים ומול המשפחה. גם אצל שאר השחקנים הביטחון העצמי ויכולות הביטוי עלו. הבמה נתנה להם כוח להתמודד עם הלקות והבעיות, להישיר מבט אל העיוורון, לעמוד מול כולם, ולהגיד – זה אנחנו".

חוץ מקטעי התיאטרון, שדורשים תנועה גם הם, ההצגה מורכבת מקטעי ריקוד מרשימים. שאלתי את כחלון איך התמודדה עם הבימוי של כל אלו. "זה יותר מסובך. דברים שבעולם הרואה נראים לנו פשוטים, כמו חזרה על הבעות פנים ותנועות, לא מצויים בעולם העיוורים. הייתי צריכה להדריך את השחקנים מתי להישיר מביט קדימה, מתי להפנות את הראש לפרטנר ומתי להניע את הראש לאות הן. כשמביימים מישהו רואה לא מתעסקים עם הדברים האלו. כאן הכול מתמטי. בריקוד לא עובדים עם חיקוי התנועות של הכוריאוגרף, אלא עם נתינת שמות לתנועות, עם הסברים מדויקים של היכן להניח את הידיים והרגליים ובכמה מעלות להניע אותן. העיוורים היו ממששים אותנו כדי להבין, ואנחנו היינו כמו מפסלים אותם בכל תנועה.

"בכל פעם שהופענו מחוץ לבית חינוך עיוורים היינו צריכים להגיע קודם כדי להכיר את הבמה, כשההתמצאות של העיוורים היא על-ידי ספירת צעדים בצורה מחושבת – עשרה צעדים למרכז הבמה, ארבעה אחורה, וכן הלאה. זו עבודה איטית יותר. באחת הפעמים שבה הצגנו הגענו למקום במוצאי שבת ולא היה הרבה זמן להתארגנות. גילינו שיש רווח של כ-15 ס"מ בין הבמה לאחורי הקלעים. ניסינו לחסום אותו, אבל בכל ההצגה החבר'ה היו בלחץ שמא ייפלו. אדם רואה לא חושב על הדברים האלו".

אצל לקויי ראייה הדברים עובדים בצורה שונה. כאן ניתן אמנם להשתמש בחיקוי תנועות, כמו אצל שחקנים רואים, אלא שצריך לעמוד בקרבה מרבית אל השחקנים. במובן הזה קל להם יותר, אבל הם נתקלים בקשיים אחרים, כמו שמסביר לי גיא ממן. "יש סצנה שבה לקוי הראייה, שבדרך כלל לא רואים שיש לו לקות כלשהי, מפספס את הפנייה ברחוב. כדי שאף אחד לא יבחין בכך הוא מביים שיחת טלפון שתוציא אותו מהמבוכה. יש מצבים שבהם אני אומר לעצמי שמזל שלא רואים עליי שיש לי בעיה, ויש פעמים שבהן אני חושב שאם היה לי מקל או כלב נחייה היה ברור יותר למה נתקלתי כרגע בשלושה אנשים. למשל בקפיטריה באקדמיה היה מביך בהתחלה. לפני שהסברתי למוכרים שאני לא רואה את האוכל, הם פשוט אמרו לי 'תסתכל'. עכשיו זה כבר נכנס לסיסטם, כולם יודעים וזה קל יותר".

סצנות שלמות מתרחשות כשחבל נמשך בין השחקנים. מתוך ההצגה 'אדיפוס המלך'

סצנות שלמות מתרחשות כשחבל נמשך בין השחקנים. מתוך ההצגה 'אדיפוס המלך'

הדבר האמיתי

תיאטרון 'נוער יחד' לא לבד. לפניו הוקמו שני תיאטרונים המפעילים שחקנים עיוורים ולקויי ראייה. המפורסם שבהם הוא התיאטרון של מרכז 'נא לגעת', שהוקם בשנת 2002 כתיאטרון הראשון בעולם שבו משחקים אך ורק עיוורים וחירשים. הוא מציג עד היום ברחבי הארץ ובחו"ל. אליו הצטרף ב-2008 'תיאטרון אישון', הכולל שחקנים עיוורים, לקויי ראייה וגם רואים. השילוב בין העולמות ושיתוף הפעולה בין עמותת 'על"ה' לתיאטרון 'פסיק' הירושלמי משקפים את החזון של תיאטרון אישון: קידום עיוורים כשחקנים שווים בתחום התיאטרון המקצועי.

תיאטרון אישון הוקם על-ידי מלי עזרן, בת 32, בוגרת תואר ראשון ושני בתיאטרון שהגיעה לחקר התיאטרון והעיוורון מתוך היותה לקוית ראייה. "התיאטרון נחשב כמדיום המושתת על מיקוד הראייה ועל העיצוב הוויזואלי. מתוך כך עלתה בי השאלה מה קורה כשקשר העין לוקה בחסר", אומרת עזרן. "תיאטרון אישון הוקם מתוך ניסיון להבין איך אפשר לייצג עולם של אי ראייה בתוך מדיום שמבוסס על ראייה. החקירה נבעה מעולם של אי ראייה, מהשאלה איך שחקן עיוור יכול להתנהל על במה. החיפוש דרש ייצור טכניקות שדרכן אפשר לפעול וליצור בתחום, בדומה להתנהלות שלי בחיי היומיום שבהם אני מייצרת פתרונות יצירתיים המסייעים לי להתנהל ולהסתדר בעולם המבוסס על ראייה. גם בשיעורי משחק נדרשתי לייצר לעצמי פתרונות, ואלה בסופו של דבר הפכו לשפה התיאטרונית שעליה התבססתי כשייסדתי את התיאטרון".

אבל עזרן לא נעצרה כאן. התהליך שעברה גרם לה להבין שהחוסר מייצר עולם שלם בפני עצמו. "מכאן ואילך לא עקבתי אחר עולם הראייה, אלא פעלתי כדי לגבש את העולם של קוצר הראייה ולתמלל אותו. כשהבנו בקבוצה שאנחנו מתייחסים לעיוורון כמפרה, שם התחיל תהליך היצירה ושם הוא פרח והניב שפת במה ייחודית", מסבירה עזרן.

"התפיסה האמנותית של תיאטרון אישון אינה מנסה לשקף עולם של לקות ראייה או עיוורון, ואינה מבקשת לארח את הצופים בחוויה של קשיי הראייה, אלא לפעול מתוכם. אינני מבקשת לגרום לאנשים להזדהות עם העיוור, בשביל זה קיים 'דיאלוג בחשכה' (סיור המתקיים בחושך מוחלט ומודרך על ידי עיוורים במוזיאון הילדים הישראלי בחולון, ר"ר), שעושה את זה ברמת החוויה בצורה הכי מדויקת וקרובה שיכולה להיות. תיאטרון אישון מבקש לייצר פתרונות המהווים חלק אינטגרלי מאמנות התיאטרון. כשאני יוצרת אני רוצה לשבור מיתוסים, ולהראות את הדבר האמיתי מול המיתוס. נורא יפה ורומנטי לחשוב על עיוורים כרואים מעבר, כבעלי עין שלישית וכבעלי חושים מחודדים. עיוורון הוא מטפורה יפה, אבל הוא גם מצב, ואני בודקת את המטפורה מול המצב, ומנסה להביא אלמנטים מתוך העולם הזה לבמה".

הרבה דובר על מושג העיוורון בהגות, בספרות ובאמנות. במשל המערה של אפלטון יושבי המערה לוקים בעיוורון מטפורי באי ראותם את המציאות, הציור 'משל העיוורים' של פיטר ברויגל מראה את כסילותם של אלו שהולכים אחרי העדר בלי לשאול שאלות, וספרו של ז'וז'ה סאראמגו, 'על העיוורון', משתמש במגפה ההופכת את הכול לעיוורים כביקורת חברתית נוקבת על התנהגות הכלל במצב של כאוס. והרשימה ממשיכה. לפי עזרן, הסיבה לכך היא בעיקר סקרנותו של האדם ביחס למה שמעבר. "עיוורון הוא תופעה לא ברורה, אנשים רואים לא יצליחו להבין אותה עד הסוף, כולל אנשים עם בעיית ראייה. המקום הזה מאוד מסקרן ומאפשר תיאוריות ופנטזיות, ולכן התעסקו בו כל כך הרבה באמנות ובספרות. זה משהו שאדם רואה אף פעם לא יתפוס, גם אם ישב שבוע בחושך. רק עיוור יכול להבין מה זה להתנהל ללא חוש ראייה".

משהו שאדם רואה אף פעם לא יתפוס, גם אם ישב שבוע בחושך. ריקוד עיוור

משהו שאדם רואה אף פעם לא יתפוס, גם אם ישב שבוע בחושך. ריקוד עיוור

הקשבה של הגוף

תיאטרון אישון העלה בינתיים הצגה אחת, 'אדיפוס המלך', וכעת הוא עומד בפני דיון על המשך דרכו. בהצגה שהעלו מופיע העיוורון הממשי, המגולם על ידי שחקן עיוור, לצד זה המטפורי. "באמנות, העיוורון משקף ראייה פנימה. יש עיוור פיזי ועיוור מנטלי", אומרת עזרן. "בהצגה עניין אותנו לבדוק איך עיוור מגלם דמות של עיוור. הוא לא יגלם את הסטריאוטיפים שיגלם אדם רואה, הוא נמצא שם. נוצר היבט חדש של המיתוס הכל כך נדוש וידוע".

כדי להתגבר על בעית קשר העין על הבמה השתמשה הקבוצה באלמנטים קוליים ובאביזרים שיקשרו בין השחקנים ויהוו חלק מההצגה. כך למשל, סצנה שלמה מתרחשת כשחבל נמשך בין שני שחקנים, כשהחבל מתרגם את המתח והמאבק ביניהם לא רק בעזרת קשר עין. בנוסף, השחקנים קיימו חזרות בחושך מוחלט, ולמדו להתנהל דרך צלילים וסאונד ודרך הקשבה הדדית, "לאו דווקא של צליל אלא גם של גוף, כשהשחקנים כולם, רואים ולא רואים, יודעים וזוכרים לאן הם הולכים. הגוף זוכר ולא העיניים", מסבירה עזרן.

בהצגה משתתפים שחקנים רואים מקצועיים, ואליהם חברו העיוורים ולקויי הראייה, שבמשך תקופה עברו הכשרה מקצועית במשחק. לפי עזרן ההישג הגדול של אישון הוא שהיוצרים העיוורים, שמעולם לא למדו משחק קודם לכן, קוראים לעצמם שחקנים ורואים במשחק מקצוע שבו הם רוצים לעסוק.

סלי ארקדש, אחת השחקניות, מספרת מה תרם לה התיאטרון בתור שחקנית רואה. "מבחינה תיאטרונית, השפה הגופנית שבה משתמשים העיוורים ולקויי הראייה היא שפה אחרת שיש מה ללמוד ממנה. למשל, היכולת שלהם להרגיש את החלל הרבה יותר מפותחת. אנחנו מרגישים אותו דרך חוש הראייה, והם דרך המגע והסאונד. דרכם למדתי איך אני נותנת תשומת לב לחושים נוספים שיש לי וליכולות נוספות שלא באו אצלי לידי ביטוי, והיום מעשירים את העבודה שלי כשחקנית. למדתי להרגיש את החלל דרך הגוף, להרגיש את הסאונד בחלל בצורה אחרת, ובעצם ליצור מערכות יחסים על הבמה בדרכים אחרות שלא מגיעות בהכרח דרך חוש הראייה".

ישבתי בהצגה 'נקודת מבט' של 'נוער יחד' בשורה השלישית, וראייתי תעתעה בי. ידעתי שמדובר בשחקנים עיוורים או לקויי ראייה, אבל אצל מרביתם לא יכולתי להבחין בכך, ולרגעים חשבתי שמדובר בשחקנים רואים לכל דבר. החוויה התיאטרלית הסיטה את נקודת המבט שלי לאפיקים אחרים. "כולנו – עיוורים, לקויי ראייה ורואים – עמדנו על אותה במה ועבדנו ביחד", אומר אלי אהרון, עיוור ששיחק בתיאטרון אישון, "ומי שבקהל לא תמיד ידע אם אני רואה או לא רואה. לפעמים הם חשבו שאני רואה שש-שש, לפעמים חשבו שיעקב, שחקן רואה, הוא העיוור. התיאטרון מראה שכל בני האדם שווים בתוך האמנות".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

פורסמה ב-19 באפריל 2013, ב-גיליון אחרי מות קדושים תשע"ג - 819 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: