תורה לרואים בלבד / איתמר מרילוס

עיון במסורת הרבנית מגלה כי תפקידים בכירים היו חסומים בפני רבנים שלקו בעיוורון. 
האמפתיה הגיעה לעתים דווקא מכיוונם של אלה שלקו בו בעצמם 

במהלך ההיסטוריה היהודית ניתן למצוא בנקל אזכורים של אנשים אשר סבלו מעיוורון. בתנ"ך אנו מוצאים עיוורים רבים, דוגמת יצחק או שמשון, אך אין בו הסבר מדוע אותם אנשים לקו בעיוורון. מציאות זו מתוארת כחלק מדרכו של עולם, ונגרמת מזקנה או חבלה מכוונת. העיוורון כתופעה, לעומת זאת, מוזכר כעונש: "יככה ה'… בעיוורון". עם זאת, אין מוזכר במקרא מפורשות כי פלוני לקה בעיוורון בשל חטאיו.

בניגוד לדרכו של התנ"ך, מדרשי חז"ל רבים קושרים באופן מובהק בין עיוורונם של אנשים למעשיהם. בהקשר זה, העיוורון נדרש בדרך כלל לצד השלילה. כך, למשל, תלו חז"ל את עיוורונו של יצחק בהסתכלות בדמות עשו הרשע (מגילה כח, א) והסבירו כי ניקור עיני שמשון בא בעקבות כך שנתן את עיניו בבנות פלשתים (סוטה ט, ב). לעתים נדירות (אותו) עיוורון עשוי להידרש לצד החיוב, כמו המדרש התולה את עיוורונו של יצחק בבכיים של המלאכים אל נוכח מעשה העקדה (בראשית רבה פרשה סה פסקה י). מפני הקשר שבין מעשי האדם לעיוורונו, כמעט לא מצויים במדרשי חז"ל התייחסויות לעיוורים מלידה.

שאלה שלא זכתה לטיפול מספיק ביחס לעיוורון נוגעת לתלמידי החכמים שהתעוורו או היו עיוורים מלידתם. מה הם חשו נוכח עיוורונם? האם תחושת החטא פיעמה בהם? וכיצד התייחסו רבנים פיקחים אל רבנים שסבלו מעיוורון? השאלה האחרונה איננה רק שאלה הלכתית אלא גם שאלה שמעצבת את יחסי הכוח בין עיוורים לפיקחים.

מה חשו תלמידי חכמים נוכח עיוורונם? האם תחושת החטא פיעמה בהם? הגהת פרשיות  צילום: פלאש 90

מה חשו תלמידי חכמים נוכח עיוורונם? האם תחושת החטא פיעמה בהם? הגהת פרשיות
צילום: פלאש 90

מנוע מלהורות

נדמה כי עיוורונם של חכמים הקשה עליהם לתפוס מעמד מכובד בקרב המעמד הרבני, גם אם לא באופן מוחלט. נסיבות מעשיות, דוגמת היציאה מן הבית אל בית המדרש, המקום שבו מתקיימת ההתרחשות הדתית, מנעו למשל מרבי דוסא בן הרכינס העיוור מלהגיע לבית המדרש ללמוד. מאחר שמדובר היה בתלמיד חכם בעל שיעור קומה, הגיעו החכמים אליו על מנת להתדיין איתו בנושאי ייבום, כפי שמובא בגמרא ביבמות בסוגיית 'צרת הבת' (טז, א).

ייתכן שלא במקרה האסכולה הלימודית שאליה השתייך ר' דוסא בין הרכינס שמה את הדגש על שינון ופחות על פלפול (אמנם רש"י כתב כי ר' דוסא התעוור בגיל זקנה, אך קשה למצוא לכך אישוש בתלמוד), זאת בדומה לרבנים עיוורים נוספים כדוגמת רב יוסף ראש ישיבת פומבדיתא שהיה עיוור ושעליו כותב התלמוד במסכת הוריות (יד, א) כי היה "סיני", כלומר בקי מאוד ובעל זיכרון מופלא. הקשר בין עיוורון לבקיאות הוא ברור למדי, וכבר בתלמוד נאמר כי העיוורים ניחנים בזיכרון מצוין וכי שימשו "מסדרי משניות" בפני חכמים. לעומת זאת, אין כמעט בנמצא תלמידי חכמים עיוורים שרכשו להם את אמנות הפלפול התלמודי.

במאה השמינית לספירה עמד בראשות ישיבת סורא הבבלית רב יהודאי גאון שהיה סומא בשתי עיניו, והיה ידוע בעיקר בשל חיבורו הגדול 'הלכות פסוקות'. חרף העובדה שהפסיקה התלמודית המקובלת היא כי סומא בשתי עיניו איננו רשאי לדון, הותר לו לדון בשל צורכי הרבים שזקוקים לפסיקתו. מי שעמד מאחורי מינויו היה ראש הגולה שלמה בן חסדאי. מעניין לציין כי ר' יהודאי עצמו אף התיר לחזן סומא להתפלל לפני התיבה אם הוא מרוצה לקהל (אור זרוע ח"א, 116).

בעוד לרב יהודאי גאון ניתנה הרשות לפסוק, הרי שבמאה התשיעית רצה הרב ניסי נהוראני שסבל מעיוורון ושהיה אחד מגדולי חכמי בבל לעמוד בראש ישיבת סורא שבבל, לאחר פטירתו של ראש הישיבה המכהן. כאשר עלתה בפני ראש הגולה דאז, דוד בן זכאי, מועמדותו לתפקיד, השיב האחרון כי "ראש ישיבה נקרא נהורא דעלמא והוא חשוכא דעלמא". כלומר: עיוורונו לא מאפשר לו לכהן בתפקיד זה משום שתפקיד ראש הישיבה שמור למי שמאיר את העולם. הרב ניסי נהוראני, חרף כל מעלותיו הלימודיות, מכבה את אורו של עולם בעיוורונו. כך, בדומה לתפקידים דתיים שבעל מום איננו יכול לכהן בהם, דוגמת כהן גדול, הפך במרוצת ההיסטוריה גם התפקיד הרבני חסום לעיוורים למרות דברי המשנה כי "כתר תורה מונח ועומד לכל".

מום מאוחר

הסיפור הבא ממחיש היטב את הפלונטר הרבני ביחס לעיוורון. בפני ר' שמחה משפירא, מגדולי חכמי אשכנז במאה ה-12, הגיעה השאלה הבאה: אישה שבעלה התעוור לאחר החתונה – האם ניתן לכפות עליו גט? השאלה הגדולה הנידונה היא האם מומים שהופיעו לאחר החתונה מהווים עילה לגירושין. ר' שמחה פוסק כתלמוד הירושלמי שניתן לכפות גט, ומנסח את מסקנתו באופן חריף: "אין לך עיגון גדול מזה, כי שמא קודם הייתה יושבת (מעדיפה הייתה האישה לשבת) כל ימיה בלא בעל, ממה שהייתה נישאת לסומא". פסק זה של ר' שמחה משפירא יוצא כנגד פסיקת תלמידו בעל האור זרוע שכתב "ולהשיאה לסומא אין זה עיגון, כי ראוי לביאה ואשכחן אהבת נשים לבעליהן סומין, כמו גבי גרושת ר' יוסי הגלילי". השאלה העומדת כאן בפני חכמים היא אפוא זו – האם אישה עשויה לשמוח בנישואיה עם עיוור לאחר שהעיוורון נוצר לאחר החתונה.

עד כאן הסיפור עצמו, אלא שפרט נוסף נשמט מתיאור הדברים והוא עיוורונו של ר' שמחה משפירא באחרית ימיו. האם פסק הלכה זה ניתן בעת שר' שמחה משפירא היה כבר עיוור או קודם לכן? על השאלה הזו לא ניתן לענות באופן ודאי, אבל ככל הנראה, ולאור חילופי מכתבים בינו לבין חכם אחר שהסתעף לדיון זה, הראב"יה (ר' אליעזר בן יואל הלוי) – הדברים מובאים במאמרו של פרופ' שמחה עמנואל, 'עיוורון כעילה לגירושין' – ניתן להגיע למסקנה שבעת כתיבת התשובה טרם סבל ר' שמחה מעיוורון. הראיה לכך היא שהראבי"ה איננו מזכיר את עיוורונו של ר' שמחה משפירא בעת הדיון על אודות הגט.

כאן עשוי הקורא תשובה זו לחשוד כי מדובר בשנאת בעלי המומים שבחברה, אך צריך לזכור כי במקרה זה משמעותה של האמפתיה כלפי העיוור היא בפירוש פגיעה באישה שמעוניינת להשתחרר מעול בעלה.  על כל פנים, סופו של ר' שמחה משפירא שהתעוור באחרית ימיו הוא מעין "צחוק הגורל". האם רב גדול זה היה עשוי לשנות את פסיקתו לאור עיוורונו באחרית ימיו? או שמא, למרות הסבירות הנמוכה, ייתכן שפסיקה זו נעשתה בעת שכבר סבל מעיוורון, ודווקא היא מוכיחה את גדלותו הרוחנית? בין כה ובין כה, בחייו האישיים של ר' שמחה משפירא הדילמה לא התרחשה משום שאשתו נפטרה כמה שנים לפני עיוורונו.

השאלה העולה במלוא עוזה מסיפור זה היא עד כמה אמפתיה היא מרכיב חיוני בפסיקה ההלכתית. בשונה מרב יהודאי גאון העיוור שהתיר לעיוור להתפלל כשליח ציבור, חרף הפסיקה המקובלת, הרי שכאן אין בהכרעת ההלכה שמץ של אמפתיה כלפי העיוור. רק לאחרונה זכתה שאלה זו לתפוס את הכותרות הראשיות, כאשר לאחר פטירתו של הרב יוסף שלום אלישיב ז"ל עסקו רבים במשנתו שבה, כך נטען, נזנח מרכיב האמפתיה לטובת פורמליזם הלכתי נוקשה.

*

אבקש לסיים תמצית דברים זו בסיפור המראה כיצד עיוורון עשוי לשמש רב ככוח יוצר של דרשנות:

הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחה היה בשנות חייו האחרונות עיוור, וכשהביאו לפניו בערב יום הכיפורים את נכדיו לברכם, חיבקם ונישקם תחילה. וכך אמר: אצל יצחק אבינו אנו מוצאים שלאחר שכהו עיניו מראות, אמר ליעקב בנו: "גשה נא ושקה לי בני". כיוצא בכך אנו מוצאים אצל יעקב בעת זקנתו, ככתוב: "ועיני ישראל כבדו מזוקן… ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם". וכל כך למה? כי בשעה שאדם מבקש להתקשר עם זולתו, די לו לשם כך בחוש הראייה, שכן אנשים מתקשרים זה לזה כשהם מביטים איש בעיני רעהו. אולם כשאדם מאבד, לא עליכם, חוש חשוב זה שהקב"ה העניק לו ברוב חסדו, צריכה ההתקשרות לבוא בדרך של חיבוק ונישוק (מתוך הספר "אמרות חכמה על התורה"). 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באפריל 2013, ב-גיליון אחרי מות קדושים תשע"ג - 819 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. בס"ד י"ב אייר ע"ג

    גם במקרא מוזכר עיוורון כתוצאה של חטא 'כי השוחד יעוור עיני פקחים', ובתוכחה: 'יככה ה' בעיוורון…', אך גם כתוצאה של זקנה 'ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות', 'ועיני ישראל כבדו מזוקן'. על משה מציינת התורה כפלא ש'לא כהתה עינו'. יש עיוורון הנובע מריבוי בכיה: 'כלו בדמעות עיני' (איכה ב,יא)

    התורה מזהירה מפני ניצול מצבו של העיוור לרעה: 'לפני עיוור לא תתן מכשול', 'ארור משגה עיוור בדרך'. איוב משתבח באומרו: 'עינים הייתי לעיוור' (כט,טו).

    פשט הדברים, שהיה עוזר לעיוור ומשמש לו כעינים. אך חז"ל פירשו שאיוב היה מנחם את העיוור:

    'אמר לו אליפז לאיוב: בעלי יסורין היו באין אצלך ואתה מנחמן. הסומא היה בא ואומר לך: כבר היה הקב"ה יודע מה שאני עתיד לעשות, שממעי אמי עשה אותי סומא? (וכי הוא מעניש על העתיד?). ואתה אומר לו: אל תאמר כך… אף אתה חשוב עצמך שאתה טרקלינו של הקב"ה. ולא משנאה עשה לך כך, אלא שישתבח בך לעתיד לבוא, שנאמר: אז תפקחנה עיני עוורים' (אגדת בראשית נה).

    דברי ניחומים והזדהות עם סבלו של העיוור, במדרש תהלים קמו:

    'אין צער גדול ואין יסורין גדולים וקשים כעיוורון עינים. למה הדבר דומה? למי שהיה מעביר משאות של גמלים ושל חמורים טעונין ועוברין בדרך. נתנו על אחד מהן משוי שווה לכולם, ועוד טענו מזונותיהן של כולם על אחד מהם. והיה מזהיר עליו ואומר: היזהרו בו, שלא תבן נתון בו, אלא אני יודע מה נתתי עליו. נכנסו למדינה, באו להתיר מן הבהמה, אמר להן בעל הבית: מזה התירו תחילה, שטענתי עליו יותר מכולן. כך הקב"ה מצווה על העיוורים, שאין יסורין גדולים מהם. וכך הוא אומר: ארור משגה עיוור בדרך (דברים כז,יח). וכשיבוא לרפאות את העולם, אינו מרפא תחילה אלא את העיוורים, שנאמר: ה' פוקח עיוורים (תהלים קמו,ח)'.

    ממדרש זה נראה שאין סבלו של העיוור בגלל חטאו, אלא למעלתו נבחר לשאת את 'מזונותיהם של כולם'. ולפיכך לעתיד לבוא ייגאל ויתרפא לפני כולם. ניתן לומר שהעיוור, לפי מדרש זה, הוא כ'עבד ה" שבספר ישעיהו, המכפר בסבלו על כל העולם.

    המדרשים הנ"ל הובאו מתוך ספרו של ר' אריה רודריגז, ספר הסומא – כל ענייני העיוורון באגדה ובהלכה, בהוצאת בית חינוך עיוורים, ירושלים תשס"ג, עמ' 47.

    • הכותב מעלה רעיון מעניין – שיש קשר בין עיוורון לבין בקיאות, המצריכה זיכרון, כרב יוסף שהיה 'סיני'.

      אולם מצאנו גם חכמים עיוורים שהצטיינו בחריפות. כגון רב ששת, המוגדר במנחות צה,ב כ'אדם קשה כברזל', ופירש רש"י: 'חכם ומחודד לחדד הלכה כברזל' (ספר הסומא, עמ' 73).

      אף על רבי ברוך צ'אני (קרי: דאני), רב בנוא-אמון (אלכסנדריה) במאה הי"ח, כותב הרב חיד"א ב'שם הגדולים': "יש לו איזה תשובות בכתב-יד אשר מפיו יקרא ותלמידיו כותבים, כי הוא היה סגי נהור שלא ראה מאורות מימיו. והיה מעיין גדול ביושר ועומק העיון, חריף ובקי. ואנכי איש צעיר בלכתי לנא אמון, זכיתי ונתבסמתי מתורתו כמה חודשים'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • חכמים עיוורים עמדו בתפקידים הבכירים ביותר של ההנהגה הרוחנית, וכיהנו כראשי הישיבה ופוסקי ההלכה. כך בזמן התלמוד כיהן רב יוסף כראש ישיבת פומבדיתא, ובזמן הגאונים כיהן רב יהודאי גאון כראש ישיבת סורא.

        הכותב הביא שראש הגולה פסל את רב נסי נהרואני מלכהן כראש הישיבה בשל עיוורונו, ברם, יש נוסחאות של הסיפור, לפיהן רב נסי הוא שסירב לכהן בשל עיוורונו. ראו ספר הסומא, עמ' 82-83, בשם 'סדר הדורות'.

        הבעיה היחידה היא ישיבת עיוור כדיין בהרכב של בית-דין, שכן אומרת המשנה 'כל הכשר לדון כשר להעיד' (נדה מט,ב) והרי סומא בשתי עיניו אינו כשר להעיד, שהרי אינו רואה. (אפשר שביסודו אין זה פסול בדיין, אלא שהדיין, כמו העד, חייב לראות את בעלי הדין והעדים, שכן גם 'שפת הגוף' היא משמעותית. והדברים טעונים בירור).

        גם דין זה שנוי במחלוקת בין הראשונים. רב האיי גאון, בעלי התוספות ועוד, סברו שמשנה זו היא כדעת רבי מאיר בלבד ולא נפסקה להלכה. לעומת זאת – הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, ובעקבותיהם השו"ע, (חו"מ סי ז,ב) פסקו שסומא בשתי עיניו אינו יכול לדון.

        ואף על פי כן, כבר בזמן התלמוד מצאנו שרב ששת דן למרות עיוורונו (כתובות צד,ב). שני הסברים לכך, מציע המאירי, סנהדרין לד,ב: 'ואע"פ שמצאנו בכתובות: "אתא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסיה" – נראה שהתלמידים היושבים לפניו היו דנין על פי מצוותו. או שמא בשקבלוהו עליהם בעלי דין'.

        שני הסברים אלה הניחו את היסוד לפסיקת האחרונים שנתנה מקום רחב לחכמים עיוורים לישב בדין. וכך מסוכם הדבר בספר 'הלכה פסוקה' , חו"מ סי' ז,ב

        'קיבלו עליהם בעלי הדין סומא בשתי עיניו – לדברי הכל כשר לדון.
        קיבל רוב הציבור דיין סומא בשתי עיניו – כשר לדון אפילו בכפיה.
        עיר שהדיין הממונה בה הוא סומא בשתי עיניו – יכול הנתבע לכוף את התובע הבא מעיר אחרת, שידון עמו לפני דיין זה שבעירו, לפי הדין שהתובע הולך אחר הנתבע…

        אין הסומא בשתי עיניו פסול אלא להיות דיין בפועל, אבל מותר לו לישב בצד הדיינים אם הוא מומחה, להורות להם הדינים במשפטים הנידונים לפניהם'

        (הלכה פסוקה, חו"מ סי א-ח, בהוצאת 'מכון הרי פישל', ירושלים תשכ"ב, עמ' 90-91. וראו עוד חומר רב, ב'ספר הסומא', עמ' 403-409).

        פתחים רחבים פתחו רבותינו – חז"ל, ראשונים ואחרונים – לעיוורים להורות הלכה, לפסוק ולדון.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • שלא כדברי הכותב, פסיקתו של רב יהודאי שעיוור יכול לשמש כשליח צבור, אינה נוגדת את ההלכה המקובלת. הרי נפסקה הלכה שסומא חייב במצוות, ולפיכך יכול העיוור להוציא את הרבים ידי חובת תפילה (דיון נרחב בנושא ב'ספר הסומא', עמ' 242-246).

        יש דיון על עלייתו של עיוור לתורה. הבעיה בזה אינה מהותית אלא מעשית, שאין העיוור יכול לקרוא מתוך הספר. כידוע, אף למנהגנו שהחזן קורא בקול, צריך העולה לקרוא עימו בלחש מתוך הספר, כדי שלא יהיה בברכתו חשש 'ברכה לבטלה'.

        השו"ע פוסק: 'סומא אינו קורא, לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מתוך הכתב' (או"ח סי קלט,ג). לעומת זאת, הרמ"א (שם) כותב: 'ומהרי"ל כתב דעכשיו קורא סומא, כמו שאנו מקרין בתורה לעם הארץ'. ופירש במ"ב (ס"ק יב): 'דכיוון שאנו נוהגין שהשליח צבור קורא והוא קורא מתוך הכתב, שוב לא קפדינן על העולה, דשומע כעונה'. וכתב המ"ב (ס"ק יג): 'ולדינא, כבר כתבו האחרונים דנהגו להקל כמהרי"ל, ומכל מקום לפרשת פרה ופרשת זכור נכון שלא לקרותן לכתחילה'.

        גם בקהילות הספרדים היו מקומות רבים שנהגו שעיוור עולה לתורה. כך היה המנהג בירושלים, בחברון, במרוקו ועוד. ואף שמרן פוסק שלא יעלה, סמכו על המתירים משום 'גדול כבוד הבריות'. גם במקומות אלה היו תלמידי חכמים עיוורים, שהחמירו על עצמם, וביקשו שלא יקראום לתורה, בחוששם לפסקו של מרן. דיון נרחב בנושא, ב'ספר הסומא', עמ' 258-274.

    • דיון מקיף על מעמדו של העיוור בהשקפת היהדות ובהלכה, במאמרו של הרב פרופ' אברהם שטיינברג, 'העיוור בהשקפת היהדות', תחומין ג (תשמ"ב), עמ' 186-228.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: