שיחק 
לו קלף / יעקב עציון

מקור בתרגום

מה משותף לפח אשפה, לשטר כסף ולקלף משחק?

ובכן, לכל אחד מהחפצים הללו שימוש אחר לגמרי – אך שלושתם משמרים את שם החומר הראשוני שממנו הוכנו, אף שכיום כבר התרחקו הימנו. פח האשפה כבר לא עשוי פח, שטר הכסף כמובן לא עשוי כסף, והקלפים שבחפיסה זה מכבר אינם פיסות קלף.

כך טבעו של עולם וטבעה של שפה – דרכי השימוש הולכות ומתפתחות, אך למילים קצב משלהן. לא בנקל יחליפו הדוברים את מילותיהם, אף אם המילים כבר לא מייצגות נאמנה את המונח המתואר על ידן. כך למשל תא הכפפות ברכב, שנדיר למצוא בתוכו כפפות (התא קיבל את שמו בעידן המכוניות הפתוחות, כשכפפות היו ציוד חובה עבור הנהג כהגנה מהרוח), או צליל החיוג, שנקרא כך זכר לימים הלא־רחוקים שבהם היו המתקשרים מחייגים, כלומר מסובבים באצבעם את החוגה במכשירי הטלפון. כמובן, ניתן להוסיף לרשימה עוד דוגמאות רבות.

ענייננו כאן בקלפים, וזו המילה שנטמנה בקטע השבוע הקודם. משחקי הקלפים תרמו ללשון כמה וכמה פתגמים, כדוגמת "לטרוף את הקלפים", "לשמור את הקלפים קרוב לחזה", או "להניח את הקלפים על השולחן" – תרגום לביטוי האנגלי "to put the cards on the table".

ה־card האנגלי הוא קרוב משפחה של הכרטיס שבכיסנו, של הקרטון ושל המילה הלטינית כרטה (כמו ב'כתב הזכויות הגדול' מאנגליה של ימי הביניים, ה'מגנה כרטה'; וכמו בשמו של מקצוע המיפוי, קרטוגרפיה). המילה כרטס ביוונית פירושה יריעת פפירוס, לוח לכתיבה – ומכאן נדד השם למפה (שנכתבה על לוח), לקרטון (שהינו חיבור של כמה לוחות דקים), ובהמשך לכרטיסי הטיסה ולכרטיסי האשראי העשויים פלסטיק.

תהליך דומה עבר על הקלף. במקורו הריהו יריעת עור שהוכשרה לכתיבה. השורש קלף אינו מופיע במקרא, והוא רווח בלשון חז"ל. הוא מופיע בתרגום אונקלוס לפרשת מצורע כתרגום לפועל "יקציע" האמור בקשר לבית שנצטרע. הכתוב אומר "וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב" – והמתרגם מוסר: "וית ביתא יקלפון מגיו סחור סחור" (ואגב כך מעמידנו על כך שהמילה "בית" במופעה הראשון היא בית ממשי, ואילו בפעם השנייה פירושה 'מבפנים', כבפסוק "מבית ומחוץ תצפנו"). הקצעת הבית פירושה קילוף הטיח מן הקיר, ואף הקלף נקרא כך בשל קילופו מעור הבהמה או בשל קילוף השערות ממנו כחלק מתהליך הכשרתו. מְשחקי הקלפים השתמשו בתחילה בקלף לשעשועיהם – ושֵׁם זה ממשיך לשמש עד ימינו, אף שכיום הקלף נועד לרוב לסופרי הסת"ם ולא לקלפנים.

מכל מקום, אנו מכירים כיום את הצורה "קְלָף", אך במקורותינו מצויה גם הצורה קֶלֶף. בכתב יד קאופמן של המשנה מנוקדת כך המילה (שבת ח ג: "קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילים"), ושמא תאמר שיש כאן שגגת ניקוד – אף חריזת חכמינו מוכיחה. רבנו תם (צרפת, המאה הי"ב) משיב במכתב לאחד מחכמי דורו בעניין נוסח מדרש הלכה: "ואם תשלח קֶלֶף, אשיב תשובות אֶלֶף" (ספר הישר, תשובה נ'), ומהחריזה ניכר שהצורה השלטת הייתה קֶלף ולא קלָף כמקובל.

***

בשורות הבאות טמונה מילה שמקורה ארמי, והיא מתועדת בתרגום אונקלוס לפרשת אחרי מות־קדושים. מצאתם? שלחו נא תשובתכם לדוא"ל makorbatargum@gmail.com. פרסים יוגרלו בין הפותרים נכונה.

הניסיון של הקרן לצייר את מכתב "אם תרצו" כעוד רדיפה של ימין קיצוני הופכת למגוחכת משהו על רקע רשימת אנשי האקדמיה, הרוח, ראשי הערים ואנשי הצבא לשעבר החתומים על המכתב שפורסם, וביניהם גם חתן פרס נובל ישראל אומן. אחד מהחותמים הוא אלוף מיל' גיורא איילנד. אפשר לומר עליו הרבה דברים. הוא בוודאי לא איש ימין.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 באפריל 2013,ב-גיליון אחרי מות קדושים תשע"ג - 819, מקור בתרגום. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: