שולחן ערוך; חלק מדינת ישראל / נַחֵם אילן

אליעזר שביד מבקש למנוע את השבר המרסק שמדינת ישראל היהודית מתקרבת אליו, לדעתו. ספרו מציע אתגר חיוני ובעיקר הזדמנות שחבל להחמיצה

 נורמות הקיום של העם היהודי בזמן החדש

מסכת פילוסופיתהלכתית

אליעזר שביד

הקיבוץ המאוחד, תשע"ג, 544 עמ'

אני בא לכתוב על ספר שכבר לפני שאחזתיו בידי ולפני שהתחלתי קורא בו, יש בי הרבה הערכה ויראת כבוד כלפי מחברו. לפני כמעט 39 שנים, בהיותי צוער בבית הספר לקצינים, חודשים ספורים לאחר מלחמת יום הכיפורים, הכרתי לראשונה פנים אל פנים את פרופ' אליעזר שביד, כשבא לשוחח עמנו על 'זכותנו על הארץ'. כבר אז התוודעתי למבט החמור של האיש המלומד ולמאור הפנים המבויש והנבוך משהו של איש השיחה האישית.

במחצית השנייה של שנות השבעים של המאה הקודמת היה מן הדמויות המובהקות אשר השפיעו עליי לטווח הקצר והארוך, הן כמרצה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, שבו למדתי אז לתואר הראשון, הן כמורה במכון 'כרם', שהיה בין מחולליו, וזכיתי להיות מבוגרי המחזור השני שלו. שביד הוא המורה שהעז לכלול בתוכנית הלימודים של החוג לפילוסופיה יהודית וקבלה (כפי שנקרא במשך שנים) את כתבי אחד העם, אהרן דוד גורדון, חיים נחמן ביאליק, ברל כצנלסון ואפילו צוריאל אדמנית, חבר קבוצת יבנה. במהלך הזה הייתה תעוזה אינטלקטואלית ואמירה אידיאולוגית, שני מאפיינים מובהקים של שביד.

ציונות או פוסט

הזיקה בין שם הספר לאשר נמצא בו אינה ברורה מאליה ואינה פשוטה. אתחיל בתיאור הספר ומבנהו כדי ללבן היבט זה. מגמת הספר מהדהדת ממשפט הפתיחה של המבוא: 'הוויכוח המתנהל במדינת ישראל בין הדוגלים בהמשך הגשמת הציונות כתנועה לאומית מודרנית לבין הדוגלים במדיניות "פוסט-ציונית", תוך כדי השתלבות בתהליכי ההפרטה והגלובליזציה הפוסט-לאומיים של העידן המכונה "פוסט-מודרני", הוא המשך הוויכוח שהתנהל בעם היהודי לאורך כל תולדותיו, מתקופת שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה, על הנורמות המיוחדות של קיומו כעם בין העמים' (עמ' 13). הספר מציג ומנתח את תולדות הוויכוח הזה לפי הבנתו של שביד.

אחרי שלושה פרקי רקע היסטוריים הציג שביד בפרק הרביעי את 'האידאולוגיה של "שלילת הגולה" והנורמליזציה של העם היהודי – משנת ברוך שפינוזה' ובפרק החמישי את '"שלילת הגולה" השואפת לתחיית העם – משנת משה מנדלסון'. מכאן ואילך הלך ודן בסוגיות מוגדרות בתולדות העם היהודי בעת החדשה והראה כיצד הוויכוחים והפולמוסים השונים שבים במישרין ובעקיפין, ביודעין ושלא ביודעין, אל המחלוקת בין מנדלסון לשפינוזה. מקום נכבד ייחד שביד לתנועות הסוציאליסטיות העולמיות והיהודיות (פרקים 10–12), ובכללן לתנועות הקיבוציות, למושבים לסוגיהם, ל'הסתדרות העובדים' ול'חברת העובדים' (פרקים 13–17). בפרק השמונה עשר השווה בין משנת הרב יצחק יעקב ריינס למשנת הרב אברהם יצחק הכהן קוק כאבות הציונות הדתית.

עוד ניתח שביד את מגילת העצמאות ואת אופני מימושה במדינת ישראל (פרקים 19–21), דן ב'אתגר ה"פוסט ציונות" אחרי מלחמת "ששת הימים" ומלחמת "יום הכיפורים"' (פרק 22), וליבן את פני 'הציונות הדתית-משיחית וה"פוסט-ציונית" החרדית' (פרק 23) ואת 'ה"פוסט-ציונות" והציונות שאחרי מלחמת "יום הכיפורים"' (פרק 24). כותרת הפרק החותם היא 'שבירת נורמות הקיום הכלליות והייחודיות של העם היהודי בעידן הגלובליזציה'.

בין הדוגלים בהמשך הגשמת הציונות לדוגלים במדיניות פוסט־ציונית. הפגנה בירושלים   צילום: פלאש 90

בין הדוגלים בהמשך הגשמת הציונות לדוגלים במדיניות פוסט־ציונית. הפגנה בירושלים
צילום: פלאש 90

כתיבה סמכותית

שביד הוא אדם רחב אופקים המיטיב לנתח ולהתנסח. מעלותיו אלה ניכרות היטב במהלך הספר. ביד בוטחת ובטון נחרץ שביד מוביל את קוראיו בנבכי החיים היהודים במאתיים וחמישים השנים האחרונות, כשהוא מציב כל עמדה על רצף הוויכוח שהתווה בתחילת הספר. רעיונות שנדמו עד כה כאקראיים וכתלושים מקבלים לפתע פשר והקשר. אולם שביד הוא היסטוריון של רעיונות ולא היסטוריון במובן הרגיל של המילה ושל המקצוע. חלק נכבד מן הספר עוסק בהיסטוריה חברתית, המשועבדת אצלו להיסטוריה האינטלקטואלית והמוצגת דרך הפריזמה שלה. שביד לא הבחין בין היסטוריה, היסטוריוגרפיה והיסטוריוסופיה, אף שהבחנה כזו מתבקשת כמעט בכל עמוד.

מאחר שהרעיונות בניסוחם השבידי הם העיקר, נעדרים מן הספר כמעט לחלוטין תאריכים, שהרי לשיטתו תלותם בזמן מוגבלת ומשנית בלבד. כך, למשל, בפרק הדן בהגותו של אחד העם אין אפילו ציון של שנות חייו, ואין לדעת האם הציע את הצעותיו לפני מהפכת 'התורכים הצעירים' (1908) או לאחריה, לפני מלחמת העולם הראשונה, במהלכה או אחריה ובעקבותיה! העדר ציוני זמן אופייני לכל פרקי הספר, ובעיניי זו נקודת תורפה חמורה, המקשה ולעתים אף מונעת קריאה ביקורתית בדברי שביד.

שביד שילב בכתיבתו נתונים עם פרשנות ותובנות, מבלי שידווח לקוראיו מה אינו מוסכם בין החוקרים מתחומי הדעת הרלוונטיים (בעיקר היסטוריה, סוציולוגיה, פילוסופיה, תולדות הרעיונות, ספרות) ומדוע. הוא פטר עצמו באופן פורמלי מחובת השקיפוּת כשכינה את חיבורו 'מסכת' וּויתר מרצון ובכוונה על מנגנון הערות השוליים. בקצרה, שביד כתב כתיבה סמכותית ולא שקופה.

נבואה ופסיקת הלכה

בחיבור הזה פרס שביד את תמצית ידיעותיו והשקפותיו בראש ובראשונה כהוגה וכמחנך, הנסמך על בקיאותו ולמדנותו כחוקר. כישוריו כחוקר ניבטים מכל עמוד, המקוריות שלו כהוגה והלהט שלו כמחנך מהדהדים אף הם בכל עמוד. תודעתו היא תודעת נביא הזעם והנחמה, ואין אלה מילות גנאי חלילה. שביד מתווה במאמריו ובמסותיו תוכנית לתיקון החברה בטרם תבוא עליה פורענות, אך ספק אם החברה הישראלית חפצת חיים די הצורך, מכירה כראוי בכל סגולותיו, ומטה לו אוזן.

שביד כותב (כבר עשרות שנים!) על היש, על האין ועל הראוי, ולא רק על מה שהיה ועל מה שכתבו קודמיו. כנביאי ישראל המקראיים (ובניגוד קוטבי לנביאים בתרבויות האליליות, הפטליסטיות במהותן!) שביד אינו מנבא את העתיד אלא מציע כיצד לשנותו כדי שלא יתרחש אסון. האם כוחו של שביד ויכולת ההשפעה שלו גדולים משל ישעיהו וירמיהו? חוששני שלא.

מהו הממד ה'הלכתי' שבמסכת? דומה שבתודעתו הפנימית שביד רואה עצמו כפוסק. כפוסק הוא דן ב'נורמות', היינו בראוי ובסטיות ממנו, וכדרכו של פוסק (בשונה מדרשן!) אין הוא מציע דרכים מעשיות לשיבה אל ה'נורמה'. זיהוי הדרכים הללו הוא משימתו של הקורא. ספרו של שביד שונה בשניים מספרות השאלות והתשובות (השו"ת): ראשית, בספרות השו"ת השאלות (וממילא גם התשובות) הן תמיד קונקרטיות וחד פעמיות. יש שואל ויש משיב, יש אירוע ויש שאלה ותשובה עליה, וכולם מוגדרים. אין בשו"ת כל יומרה להקיף הכול.

שנית, הגורם המחולל את התשובה הוא השואל. המשיב (חוץ מאשר בשאלות 'מוזמנות') הוא סביל; בלעדי השואל ושאלתו לא יהיו המשיב ותשובתו.

שביד מתפקד כאן לא כמשיב על שאלה קונקרטית, אלא כאותם מעטים אשר כתבו חיבורים כוללים ומסכמים בהלכה, ואלה היו תמיד יוזמות כתגובה למשבר עמוק: הרמב"ם ב'משנה תורה', ר' יעקב בן הרא"ש ב'ארבעה טורים', ר' יוסף קארו ב'שלחן ערוך', ואם תרצו גם ה'חפץ חיים' ב'משנה ברורה'. שביד יזם את כתיבת החיבור בוודאי מתוך דאגה נוקבת ותודעת אחריות עמוקה למגמות ההתפתחות של העם היהודי בעשרות השנים האחרונות. זו נקודת המוצא המהותית של שביד, בה כוחו ובה גם חולשתו המהותית, שהרי כלל לא ברור מי ממנהיגי הציבור וממונהגיו מתייחס אליו כאל סמכות מחייבת, כאל 'רב'.

ה'הלכה' היא חוק המחייב רק את היהודים שומרי התורה והמצוות, ומעיקרה באה לעצב את חיי היחיד והקהילה ולהכין מנגנונים לאכיפתה על היהודים המחויבים לה. למה כיוון אפוא שביד כשכינה את חיבורו 'מסכת פילוסופית-הלכתית', שהרי אינו מורה הלכה לאדם מישראל במובן הדתי המקובל?

מסכת הראויה לשמש מצע לדיונים בקרב אנשי חינוך ומנהיגים. שי פירון

מסכת הראויה לשמש מצע לדיונים בקרב אנשי חינוך ומנהיגים. שי פירון

היכן הציונות הספרדית?

הספר אינו נקי מבעיות. אפתח בכמה הערות שנמענן הוא שביד. יש כוח גדול בהכללות ובניסוחים התמציתיים, אולם לעתים המחיר גדול מן הרווח. שביד נקט כמה פעמים הכללות גורפות על חיי היהודים תחת שלטון האסלאם בימי הביניים, והן רחוקות מלתאר תיאור אמין ושקול את מצבם (עמ' 20, 38, 43). בפרק השלישי התעלם לחלוטין מן החיים תחת שלטון האסלאם.

ככלל, עניינו ביהודים בעת החדשה תָּחום בגבולות אירופה, והוא לא נתן דעתו לציונות המיוחדת של היהודים הספרדים [ראו בהקשר זה את ספרו המעולה של יצחק בצלאל, נולדתם ציונים: הספרדים בארץ-ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית, ירושלים תשס"ח, וביקורתי עליו: "'נאמנים פצעי אוהב' (משלי כז, ו): תרומתו של יצחק בצלאל להיסטוריוגרפיה הציונית", קתדרה 131 (תשס"ט), עמ' 147–151]. כשמנה את 'המרכזים היהודיים הקטנים בארצות האסלאם' (עמ' 47) ציין רק את צפון אפריקה, מצרים, תימן ועיראק. ומה לגבי תורכיה? וארצות אחרות? כאמור, היהודים הללו הם מחוץ לגבולות הספר. בחיבור החותר לפרוש תמונה פנורמית יש היגיון רב באמירות מכלילות, והקורא הביקורתי נדרש לבחון היטב כל הכללה.

חמורות יותר בעיניי הן ההערות המופנות למערכת המדעית, האחראית לבחירת הפרסומים בסדרה זו, ולהנהלת הוצאת הקיבוץ המאוחד. המחבר, כל מחבר, כותב כדרכו וכפי הבנתו ונטיית לבו. תפקידה המכריע של המערכת הוא לייצג את קהל הקוראים הפוטנציאלי ולדאוג שהספר המוצע להם יהיה ‘ידידותי’ ככל האפשר. המערכת כשלה במשימה זו.

ארבעים שנים וקילומטרים

ראשית, מוטב היה לקצר הרבה את הספר. לו היה היקפו מחצית מהיקפו הנוכחי היה הדבר מגדיל את הסיכוי שרבים יותר יקראו אותו בעיון ויתמודדו עמו. שנית, עריכת הלשון אינה מספקת ולעתים ממש רשלנית. יש בספר שגיאות כתיב, טעויות מקלדת, שיבושי לשון, שימוש לא שיטתי בסימני פיסוק וחוסר עקיבות סגנוני ('הרב שנאור זלמן מלאדי', ובסוף אותה השורה 'רבי אליהו הגאון מווילנה' – עמ' 133; הרבנים י"ל מימון ומאיר בר-אילן – עמ' 345; הרב צבי יהודה קוק בנו ממשיכו של ר' אברהם יצחק הכהן קוק' – עמ' 444).

קשות מאלה הן הטעויות המביכות: יום הזיכרון לשואה ולגבורה נקבע לכ"ז בניסן ולא לכ"ג בו (עמ' 409); להסבר מדוע נקבע יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן ולא בט' באב מתבקש להוסיף שהשיקול היה לא רק אידאולוגי, כטענת שביד שם, אלא מעשי – בן-גוריון הבין שאם יצוין היום במהלך חופשת הקיץ המשמעות המעשית תהיה שהתלמידים, היינו דורות העתיד, לא ידעו על כך מאומה.

סיפוח הגולן היה ב-1982 ולא ב-1967 (עמ' 447); הממשל הצבאי בארץ הסתיים לפני מלחמת ששת הימים (עמ' 449 למעלה), ולא בגין חיסל אותו אלא אשכול (עמ' 497); בצבא הסורי אין ולא היו ארמיות (עמ' 469); יגאל אלון היה שר מטעם מפא"י ולא מטעם מפ"ם (עמ' 482); כפר הנוער שהקים לובה אליאב הוא בניצנה ולא בניצנים (עמ' 485); הליכוד זכה בבחירות אחרי כשלושים שנות שלטון של מפא"י ולא אחרי ארבעים שנה (עמ' 487); 'ארבעים הק"מ של רצועת הביטחון' (עמ' 498) הוא עירוב של שני מושגים שונים; ערפאת גורש לתוניסיה ולא לאלג'יריה (עמ' 500).

עוד יש בספר עשרות משפטים בני עשרות מילים אשר קשה מאוד להבינם בקריאה ראשונה, ולצדם צירופים המוצגים כמשפט אך באמת אינם כאלה (ברובם חסר הנשוא). כל הבעיות הללו היו נפתרות באמצעות עריכת לשון מקצועית. זו נקודת תורפה אופיינית לספרי הסדרה, והאחריות לכך מוטלת על המערכת ולא על המחבר.

רבשיח כמנוף

הפגמים הללו אינם גורעים מחשיבותו של הספר, אשר ראוי וכדאי להתאמץ לקוראו, ועוד יותר להתמודד עמו. שביד מציע עמדה ולפיה יש קשר עמוק ומהותי בין תהליכים רעיוניים, חברתיים וכלכליים, ואינו מסתיר את עמדתו כלפיהם. דרך כלל, הציבור – כל ציבור – מגיב ואינו יוזם, נגרר ואינו מוביל. צריך אירוע מטלטל, ולעתים טראומתי ממש, בחיי היחיד והציבור כדי לעצור את שטף החיים, להעז לנתחם ועוד יותר להעז לחולל בהם שינוי שאינו קוסמטי. בדיוק בנקודה הזאת ניצב שביד המחנך, ההוגה, הנביא, המטיף והפוסק. הוא סבור כי מדינת ישראל היהודית מתקרבת לשבר שעלול לרסק אותה, והוא מבקש למנוע את האסון. הוא עושה זאת בדרכו, שאינה קלה לרבים. זו דרך רצינית ומאתגרת, ובעיקר הזדמנות יקרה שחבל להחמיצה.

דבריו של שביד חשובים לא מפני שקל להסכים עמו. בעיניי, ההסכמה אינה מעלה ואינה מורידה. אדרבה, החולקים עליו יבהירו במה אינם מסכימים עמו ומדוע, ומה משמעות אי ההסכמה. לפני עשרות שנים היו אנשי 'חוג שדמות' של התנועות הקיבוציות מזה וצעירי 'מרכז הרב' מזה בני שיח של שביד. יהיה מרתק לצפות בוויכוח בין שביד לרב יוחנן פריד, לרב ד"ר יואל בן-נון או לרב יובל שרלו על הבחנתו בין הרב קוק האב לבנו (עמ' 353–354) ועל דמותה המתבקשת של מדינת ישראל.

מאלף יהיה לראות כיצד ולאן תתפתח שיחה בין שביד לטובה אילן, לגילי זיוון, למוקי צור, לאבישי גרוסמן, ליריב בן-אהרן ולבנימין יוגב (בוג'ה) מן התנועה הקיבוצית. רב-שיח בהשתתפות שרים וחברי כנסת כאורי אורבך, קארין אלהרר, הרב שי פירון וד"ר רות קלדרון יכול לשמש מנוף מעולה לפעילות ציבורית לא רק בתחום החקיקה. התדיינות בין שביד לרב אהרן ליכטנשטיין, ליאיר צבן, לאריה ברנע, לאמנון רובינשטיין, לדן מרידור, לעליזה שנהר, לדורית בייניש וליהודית שלוי עשויה להיות חוויה אינטלקטואלית ורגשית כאחת. באחת, המסכת ששביד טרח על כתיבתה ראויה לשמש מצע לדיונים בקרב אנשי חינוך, הוגים, מנהיגים מקומיים וארציים, מנהלי מפעלים ומפקדים בצבא ובמשטרה.

איני מכיר מסמך כה מקיף, כה מפורט וכה מאתגר באשר לדמותה ולמעמדה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי כספרו החדש של שביד. יש להכיר טובה מרובה לשביד על הטורח הרב ועל המאמץ האינטלקטואלי שהשקיע בכתיבת החיבור הזה, ובעיקר על התוצר המלומד והמורכב שהניח לפתחנו. שביד זימן לציבור אתגר חיוני, ואין בדבריי כאן התמודדות מלאה ומקיפה עמו. זו משימה שאינה ליחיד אלא לרבים, ואני מקווה שלא תוחמץ. שביד ראוי לכך, אך ראויים לכך בראש ובראשונה ילדינו ותלמידינו. הרבה הזדמנויות לחשיבה ביקורתית הוחמצו עד כה. הלוואי שגורלה של ההזדמנות הזאת יהיה שונה, כי בנפשנו הדבר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

פורסמה ב-19 באפריל 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון אחרי מות קדושים תשע"ג - 819, יהדות, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ציטוט: "ה'הלכה' היא חוק המחייב רק את היהודים שומרי התורה והמצוות, ומעיקרה באה לעצב את חיי היחיד והקהילה ולהכין מנגנונים לאכיפתה על היהודים המחויבים לה. למה כיוון אפוא שביד כשכינה את חיבורו 'מסכת פילוסופית-הלכתית', שהרי אינו מורה הלכה לאדם מישראל במובן הדתי המקובל?".

    מבחינת האדם ששומר תורה ומצוות, ההלכה היא חוק המחייב את כלל היהודים, גם אם הם "לא שמים" על החוק, וכך גם ההכלה עצמה רואה זאת. רק מבחינת אלו שלא שומרים תורה ומצוות המשפט הנ"ל נכון.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: