קליפת הרימון / שלום רוזנברג

האם אישיותו הקלוקלת של אדם פוסלת את תורתו? על הדילמה שהעסיקה את חכמינו, מאלישע בן אבויה ועד היידגר

מה היחס בין אדם לתורתו? מה גורלה של תורה שנאמרה על ידי פושע? דילמה זו באה לידי ביטוי דרמטי בתולדותיו של אלישע בן אבויה, שלפי חז"ל (חגיגה טו, א) היה אחד מארבעת החכמים שנכנסו לפרדס המיסטי המקסים והמסוכן כאחד. שלא כרבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, אלישע בן אבויה לפי חז"ל "קיצץ בנטיעות", כפר, חטא והחטיא. מהספרות הענפה שנכתבה על פרשת חייו, רוצה אני להמליץ על הנובלה הטובה ביותר שנכתבה על התקופה, ספרו של הרב מילטון סטיינברג (1903-1950) ‘כעלה נידף’, שתורגם לעברית ב-1951.

צילום: Thinkstock

אגוז מצא

אלישע בן אבויה פרש מדרכם של חז"ל, ומאז הוא נודע בכינויו 'אחר', כינוי שקשור גם בהשקפה הפילוסופית שהוא פיתח. החכמים פרשו ממנו, מלבד יוצא מן הכלל אחד, רבי מאיר. הוא המשיך להתרועע עם 'אחר', ולשמוע את התורה שהיה מוסר לו מחכמי הדור שלפני מרד בר-כוכבא, ובייחוד מר' עקיבא רבו. אגדה מרגשת מתארת לנו את אחד המפגשים שביניהם: "מעשה באחר שהיה רוכב על הסוס בשבת. והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו [אלישע]: מאיר חזור לאחריך… עד כאן תחום שבת". אלישע הכופר הזהיר את רבי מאיר מלעבור על איסורי שבת. אלישע מאיץ בר' מאיר לחזור. זאת יעשה ר' מאיר אחרי שהוא מעיר במשחק מילים: "אף אתה חזור בך! אמר לו (אחר): ולא כבר אמרתי לך, כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: שובו בנים שובבים חוץ מאחר!". דלתות התשובה נעולות, 'אחר' כלוא מחוץ לתחום. אין מבוא. אך כבר דייק הרי"ד סולובייצ'יק: דלתו של אחר נעולה, לא דלתו של אלישע בן אבויה.

גישת ר' מאיר הכעיסה חכמים רבים. רבי יוחנן ביטא את דעתם תוך התייחסות לפסוק במלאכי (ב, ז): "וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְ-בָאוֹת הוּא". אמנם לא מסוגל האדם להיות מלאך, ואף על פי כן אישיותו מהווה מדד לתורתו. אם מעשיו פגומים, גם תורתו פגומה. חכמים אחרים הגנו על רבי מאיר ועל המטים אוזן אף לאנשים "מפוקפקים". ריש לקיש הסתמך על הפסוק במשלי (כב, יז): "הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע… וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי", ומוסיף "דעתם לא נאמר אלא לדעתי", דעתו של הקב"ה, דהיינו האמת שעלולה להתגלגל אף אל המושחתים. רבי חנינא אמר (תהלים מה, יא): "הַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ". עלינו לחפש את האמת ולשכוח את 'בית אביה', "ייחוסה" המפוקפק.

חכמים אחרים השתמשו במטפורות שהפכו קלאסיות. רבה בר שילא אמר: "רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק". רב דימי אמר זאת תוך שינוי קטן אך משמעותי ביותר: "תמר אכל וזרק את גרעינו". רבא דבק בדימוי הקליפה: "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי… מה אגוז זה אף על פי שמלוכלך בטיט ובצואה אין מה שבתוכו נמאס אף תלמיד חכם אף על פי שסרח אין תורתו נמאסת". אכן, חז"ל נעו בין שתי העמדות, ויש כאלו שניסחו סינתזה. את זאת ביטא ר' חיים בן עטר, בעל 'אור החיים', בפירושו לביטוי "שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ" (דברים יב, כח). הלמידה "מכל אדם" מחייבת בגרות המאפשרת ללמוד תוך ביקורת.

בשירות הנאצים

הדילמה חזרה להיות אקטואלית בצורה דרמטית בכל הנוגע לדמותו ולמשנתו של אחד מגדולי הפילוסופים במאה העשרים: מרטין היידגר. על עברו  הנאצי נכתב רבות בזמן האחרון, בעקבות גילויים חדשים. ממרום מעמדו ויוקרתו שיתף היידגר פעולה עם הנאצים, שמינו אותו לרקטור של אוניברסיטת פריבורג החשובה. הוא גירש את המרצים היהודים ממשרותיהם, וגם דחה את תלמידיו היהודיים, כחלק של המאבק נגד ה-Verjudung, “ייהוד” התרבות הגרמנית. ביניהם נעקר מהאוניברסיטה ענק הרוח אדמונד הוסרל ((Husserl. הפילוסוף הנודע קארל יַאסֱפרס סיפר שהוא שאל פעם את היידגר האם אמנם חושב הוא שברנש זה (היטלר ימ”ש) ראוי להנהיג את גרמניה. היידגר ענה לו: “הסתכל על הידיים היפות שלו”.

להיידגר היו תלמידים יהודים רבים. כיצד הם הגיבו? מביניהם אזכיר כאן ארבעה, שעתידים היו להימנות בין גדולי הוגי זמננו: הַנְס יוֹנָס (1903-1993), הרברט מרקוזה (1898-1979), חנה ארנדט (1906-1975) ועמנואל לוינס (1906-1995). יש לי מקום רק לשורות בודדות על עמנואל לוינס, שאגב היה הראשון שהכניס את תורת היידגר לצרפת עוד לפני השואה. הוא עבר את המלחמה כחייל צרפתי שבוי במחנה בגרמניה. לשאלת היידגר הוא הקדיש חלק מרשימתו 'אל עבר הזולת' שבספרו 'תשע קריאות תלמודיות' (ראו בייחוד עמ' 20-21. דיונו בסוגיה כולה: יומא פה, ב – פז, א, ראויה כמובן לדיון מיוחד). עמדתו של לוינס הייתה ברורה. בעקבות הזוועות נדר לוינס שרגליו לא ידרכו שוב באדמת גרמניה הארורה, נדר וקיים. סיפר לי פרופסור דרום-אמריקני על מחזה סוריאליסטי. נכחו בסמינר פילוסופים אירופים וביניהם גם גרמנים לא מעטים. הוא התקיים באופן סמלי בגבול צרפת-גרמניה. אך את הגבול לוינס לא עבר, ומעבר לו לא דרך!

כיצד פעלו שלושת התלמידים האחרים? על כך ברשימתי הבאה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

פורסמה ב-19 באפריל 2013, ב-גיליון אחרי מות קדושים תשע"ג - 819, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. וכי לא יימצא המרחק , החציצה בין כופר- התוהה באלוקיו – לצוררים ..

    .. הגם בהם 'תוכו אכל'?

  2. אפשר בבקשה מקורות לדעות חז"ל השונות בסוגיה זו המופיעות ברשימה?

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: