קינה על מות אמריקה / חבצלת פרבר

בכתיבה מעולה ואינטימית, בתרגום וירטואוזי לעברית, מעלה הנובלה שיר געגועים לילדות ולכאב על הזמן החולף ועל השינויים והמוות שנשא עמו

הנער-האבוד-215x300הנער האבוד

תומס וולף

מאנגלית: עודד וולקשטיין

זיקית, 2013, 124 עמ'

הוצאת זיקית יצאה במופע הבכורה שלה עם שני ספרים דומים ובאותה עת מנוגדים באופיים. האחד – 'פרנסוס על גלגלים' – הוא ספרו של כריסטופר מורלי האמריקני, שיצא לאור לראשונה לפני כמאה שנה (ב-1914) ותורגם עכשיו בכישרון רב על ידי יונתן דיין. הספר השני, 'הנער האבוד' של תומס וולף, נמנה, כשאר ספריו, על הקלאסיקה הספרותית האמריקנית. הוא נכתב ב-1937, ותורגם עכשיו על ידי עודד וולקשטיין, שגם הוסיף אחרית דבר.

פרנסוס הוא ספר משעשע ומלא הומור, המעלה על נס את חשיבות הקריאה ואת תרומתו של הספר לאדם ולחברה, ואגב כך הוא נקרא בעיניו של קורא בן ימינו כקינה, אמנם לא מכוונת, על אמריקה הישנה, התמימה, הכפרית. 'הנער האבוד' הוא במכוון שיר קינה על אותה אמריקה עצמה, אולי פחות כפרית אבל עדיין תמימה, ארץ של חוות קטנות, של ירידים ועיירות פרובינציאליות זעירות, משהו מעין מושבות ההדרים והתרנגולות הישנות שלנו, לפני שהפכו לערים ולנדל"ן מניב.

תומס וולף הוא המקונן הגדול על אמריקה הישנה שאבדה. כמו הנובלה הנוכחית, גם הרומנים החשובים שלו, ובראשם 'הבט אחורה המלאך' (שגם תורגם לעברית והומחז) והספר האחרון ועצום הממדים שלו, שלא תורגם עדייןYou Can't Go Home Again' ', עוסקים בזיכרונות, וכמוה הם יצירות אוטוביוגרפיות במסווה. במרכזם עומדים חילופי הזמן, השינויים שהוא מביא עמו והזיכרונות שהאדם נושא עמו מן העבר.

יש לציין שהעיסוק האמנותי במוטיב הגעגועים לעבר הפשוט, התמים, הכפרי-פרובינציאלי, אפיין שורה שלמה של אמנים אמריקנים חשובים מתחומים שונים. כך המלחין צ'רלס אייבס ב'שלוש תמונות מניו-אינגלנד' וביצירות אחרות שנכתבו בצעירותו; כך יצירתו של סמואל בארבר 'נוקסוויל, קיץ 1916', שמתארת את ילדותו הכפרית, וכך גם רבות מיצירותיהם של הציירים האמריקנים החשובים במחצית הראשונה של המאה ה-20.

השינויים הקיצוניים שהתחוללו בארה"ב בעשורים הראשונים של המאה ה-20, עם השטף העצום של המהגרים שהגיעו אליה, ועם העיור והתיעוש המהירים שהתחוללו בה, דחקו לשוליים את האופי האיכרי, התמים-כביכול, של אמריקה המוכרת והטובה והחליפו אותו באורבניזם פרוע, רודף בצע ובלתי סולידרי כפי שאנחנו מכירים כיום. סופרים כגון פוקנר ('אבשלום, אבשלום'), ג'ון ויליאמס ('סטונר'), וילה קאתר ('אנטוניה שלי') וקרסון מק-קאלרס ('צייד בודד הוא הלב') משקפים את המעבר הקיצוני הזה, בעוד סופרים כגון אלדוס האקסלי וסינקלר לואיס ב'באביט' היו ממבקריו החריפים והמוצהרים ביותר.

האופי האיכרי, התמים כביכול, של אמריקה, הוחלף באורבניזם פרוע 
 צילום: thinkstock

האופי האיכרי, התמים כביכול, של אמריקה, הוחלף באורבניזם פרוע 

צילום: thinkstock

עולם ברחלוף

הנובלה 'הנער האבוד' היא דוגמה מעולה ומזוקקת להיבט אחד, אישי ואינטימי, של המוטיב הזה: לגעגועים לילדות ולעבר ולכאב על הזמן החולף ועל השינויים והמוות שנשא עמו – מוות של אנשים ושל מקומות ואווירה כאחד. הנער האבוד, גרובֵר שמו, הוא גיבור הנובלה ודמות המתבוננת בחלק הראשון של הנובלה, וגם האח המת, שהמספר בחלק הרביעי נזכר בו. פשר שמה של הנובלה ומשמעות ההגדרה המבשרת רעות "הנער האבוד" מתבררים לנו רק בחלקים האחרונים של הסיפור, כשאחותו ואחיו של גרובֵר משתפים אותנו בקינה עליו, והאח יוצא בעקבות גרובֵר לחפש את רוחה של ילדותם שחלפה ואת הבית, הרחוב והעיר שבה גדלו.

בסיפור הזה יש כמה מוזרויות ספרותיות, שמתפרשות לקורא רק בסוף הנובלה. הסוף מסביר מדוע החלק הראשון – סיפור ההווה של גרובר עצמו – מקרין תחושה חזקה של חוסר אמינות. לכאורה, בחלק הראשון אנחנו רואים את העיירה הקטנה מבעד לעיניו של נער, למעשה ילד, בן שתים עשרה. הוא משוטט בעיירה, דוחס את פניו אל חלונות הראווה, מתבונן וחושב. אבל ההתבוננות והתפיסה שלו אינן של ילד בן שתים עשרה, אפילו לא כזה שמבוגר מכפי גילו. זוהי התבוננות וחשיבה של מבוגר (הסופר וולף) שמנסה להחיות ולפרש את הילד שהוא היה פעם. הילד גרובֵר המתבונן מאמין – אפילו אם אינו מנסח זאת לעצמו במילים אלו – שהכול נצחי ובלתי משתנה, עומד וקיים לעד. אבל אנחנו, הקוראים, וגם שלושת הקולות בחלק השני, השלישי והרביעי של הנובלה, מתבוננים אחורה ויודעים שהכול בר-חלוף: הזמן, האנשים והמקומות. ובעיקר בר-חלוף הוא גרובר עצמו, שרק בחלק השלישי של הנובלה מתברר לנו מדוע הכרנו אותו מתחילה כ"נער האבוד".

  הנובלה 'הנער האבוד' היא הסיפור על גרובר שאיננו ועל הילדות ואמריקה האבודה. היא בסופו של דבר סיפור על חור שחור שהותיר הזמן באנשים. וכפי שאומר האח-המספר בסוף הנובלה: "אינך מרגיש דבר מלבד היעדר… כפי שאדם מרגיש כשהוא חוזר, ויודע שלא היה צריך לחזור, וכשהוא רואה שבסופו של דבר דרך המלך היא (סתם) רחוב; וסנט לואיס – השם המכושף הזה – היא (סתם עוד) עיר גדולה וחמה ומצויה…", או, בחריפות רבה יותר, כפי שאומר המספר ב'אינך יכול לשוב הביתה', שהוא, עוד יותר מאשר בנובלה, בן-דמותו המוסווה של וולף עצמו: "אינך יכול לשוב אל ילדותך, אל חלומות התהילה והפרסום של האיש הצעיר… לשוב הביתה אל המקומות הכפריים, אל הצורות והאיכויות הישנות של הדברים שנדמו לך פעם כנצחיות אבל ש(לאמיתו של דבר) משתנות כל הזמן…".

התרגום של עודד וולקשטיין לנובלה, הלא פשוטה מבחינה ספרותית, הוא לא פחות מווירטואוזי. הספרון עצמו – בפורמט הקטן ובעיצוב ובהפקה המוקפדים (אם כי ההגהה לא מושלמת) – מצדיק את היומרה של הוצאת 'זיקית' ליצור מוצר בעל איכות שדומה ל"ספרים של פעם". גם המחיר הנמוך ראוי לשבח.

קשה לדעת לאן תלך הוצאת 'זיקית' מכאן. אבל ההתחלה, למרות שהיא ללא ספק אליטיסטית ואקסקלוסיבית-משהו באופייה ובאופן השיווק שלה, מזכה את ההוצאה החדשה בתשואות חן ובאיחולי הצלחה בעתיד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

פורסמה ב-19 באפריל 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון אחרי מות קדושים תשע"ג - 819, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: