לראות שלא דרך העיניים / ליטל קפלן

בין כאב ומוגבלות לכוח ויצירה: שיחה עם ליאת מנספלד, עיוורת מלידה, מרצה בנושאי שילוב ילדים עם מוגבלויות ומטפלת קלינית, על העיוורון בחדר הטיפולים, החזרה בתשובה והניסיונות להקים משפחה


רגע לפני שהראיון עם ליאת מתחיל אני  נכנסת לחדר האמבטיה בדירתה הצנועה. אריחי שיש ירוקים מחפים על הקירות, מדף פלסטיק דק נעוץ מתחת לאדן החלון ומתחתיו כיור לבן אפרפר. על המדף שלל תכשירי רחצה. אני מבחינה במברשת שיניים אדומה ולחה ובשפופרת משחת שיניים שרישומי האצבעות שמעכו אותה רק הבוקר עוד נמצאים על גופה. ברגע הזה, הקטן, החולף, אני נעשית פתאום, בבת אחת, מודעת לכוח הראייה שלי. לאפשרות שלי להבחין בעזרת מבט חטוף בפרטים הקטנים שמרכיבים את חיי היום יום. בעודי שוטפת את ידי במים הקפואים שיוצאים מהברז הכסוף, מחשבה פשוטה ומשתקת אופפת את ראשי – ליאת לא ראתה מעולם את שפופרת משחת השיניים שלה. אני חוזרת לסלון ואנחנו מתחילות לדבר.

"אני מזמינה מטופלים לדבר על מה זה עושה להם, לשבת מול מישהי עיוורת". ליאת מנספלד  צילומים: אבישג שאר ישוב

"אני מזמינה מטופלים לדבר על מה זה עושה להם, לשבת מול מישהי עיוורת". ליאת מנספלד
צילומים: אבישג שאר ישוב

מחבואים בזוגות

ליאת מנספלד, 37, היא בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית, מטפלת בנערות בסיכון ומרצה אהובה במכללה האקדמית לחינוך אורנים. היא גם נוסעת ברחבי הארץ, מעבירה שיחות לקהלים שונים על סיפור חייה, מנגנת על פסנתר ושרה נפלא. את כל זה היא עושה במסירות והתלהבות גם בלי שראתה מעולם את שפופרת משחת השיניים שלה. ליאת היא עיוורת מלידה. אני, במקרה, רואה מלידה. יחד אנחנו מנסות לראות דברים קצת אחרת. לשמוע על סיפור חייה כעיוורת, אבל גם להבין מהי ראייה, מי רואה מה, ואיזה עיוורון אורב לפתחנו, גם אם שפר עלינו גורלנו ואנחנו יכולים לראות כל בוקר את המברשת והמשחה.

מנספלד מארחת אותי בדירתה החיפאית שבה היא מתגוררת לבדה. היא נולדה וגדלה בעיר הזו, בת יחידה להורים שהקפידו לשלוח אותה לאורך השנים למוסדות חינוך רגילים, שאינם מותאמים במיוחד לעיוורים. "זה לא היה פשוט בהתחלה. היו הרבה חששות מצד גננות לגבי העיוורון, איך הן יתמודדו, איך אני אסתדר בגן. היו גננות שלא רצו לקבל אותי", היא מספרת. "בסוף נמצאה גננת נהדרת שהסכימה להתמודד עם האתגר הזה, ואני בפירוש קוראת לזה אתגר. בגן הסתדרתי טוב מאוד מבחינת משחקים מילוליים וריכוז, ויכולתי לשמוע סיפורים, לדבר ולשיר. לדבר ולשיר זה משהו שאני עושה עד היום", היא אומרת וחיוך שובב נמתח על פניה.

לעומת זאת, היא נזכרת שבגן התקשתה במשחקי הילדים שכרוכים בתנועה – תופסת, ריצה, מחבואים. "אני זוכרת תמונה שבה אני יושבת בחצר על המדרגות, שומעת את כל הילדים משחקים תופסת, רצים ומתרוצצים, ולא יכולה להצטרף אליהם. הרגשתי אז מאוד לבד, מאוד מוגבלת וכבדה. בתקופה הזו לא הלכתי עם מקל. ילדים בני ארבע לא הולכים עם מקל עדיין, ואם אין מיומנויות נכונות של ניידות ההגבלה נורא גדולה. זה אומר בעצם שאני לא יכולה לזוז אלא אם כן מישהי מלווה אותי. התחושה הזו של להיות מוגבלת וכבדה עברה לי ברוך ה'. הרבה ממנה זה תחושה נפשית, וברגע שיש עצמאות פיזית ורגשית זה יורד באופן משמעותי, אבל בתור ילדה קטנה שלא כל כך ידעה להגדיר את הצרכים והרגשות שלה זה היה קשה".

כשליאת מדברת, ניכרת התנועה שלה מהקול האישי, זה של הילדה הקטנה שנזכרת בתמונות כאובות, לקול המקצועי שלה, כמרצה אקדמית שמלמדת סטודנטים להוראה על עולמם הרגשי של ילדים עם מוגבלויות ועל האופן המיטבי שבו ניתן לשלב אותם במערכת. היא נעה בין שתי העמדות בקלות, וניכר שהן שזורות זו בזו ומפרות זו את זו.

"הייתי הולכת ממקום למקום בגן עם חברות", היא אומרת, "אבל זה נעצר במקום הזה של משחקי תופסת ומחבואים. לא אני ולא החברות ידענו איך לעשות את זה, מה הפתרונות. לחלק מהדברים יש פתרונות ולחלק אין. אני יכולה להגיד בדיעבד שלמשל בתופסת הייתי יכולה לתת יד למישהי והיינו רצות ביחד, או משחקות מחבואים בזוגות. אבל לא כל כך הייתה מודעות לזה אז.

"צריך כל הזמן לחשוב על התאמות, ואני אומרת את זה כמרצה שמלמדת על שילוב של תלמידים עם צרכים מיוחדים. זה לא אומר שצריך להתאים את הסביבה לאדם עם המוגבלות ולעשות התאמות מסובכות. זה עניין של חשיבה ומודעות. כשאני עובדת עם הורים לילדים עם מוגבלות ועם מורים, אני רואה שאין מספיק ליווי והדרכה. הבדידות שהרגשתי בגן לא חריגה. התמונה הזו של ילד עם מוגבלות שיושב עם המבוגרים והצוות מתועדת במחקרים. את השילוב צריך להתחיל כמה שיותר מוקדם ועם כמה שיותר מודעות".

איך מתעצבת תודעה של ילד עיוור? האם הוא 'רואה' את עיוורונו, מבין אותו? אני תוהה אם בתור ילדה שישבה בצד כשכולם משחקים בצהלה על ידה הבינה ליאת שהיא עיוורת ומה משמעות הדבר, או שפשוט נורא נעלבה. מנספלד מספרת על תהליך הפנמה מתמשך.

"המודעות הזו מגיעה בשלבים. יש איזה מיתוס שכשעיוור הוא עיוור מלידה הוא מקבל את המגבלה כי הוא רגיל לזה. אבל כשתינוק נולד הוא לא נולד עם התודעה 'אני עיוור'. ההכרה בזה שאתה עיוור נבנית סביב שלבי ההתפתחות. אני זוכרת שמישהי עיוורת אמרה שעד גיל 4 חשבה שכולם עיוורים, שככה העולם. נראה לי שזה גם היה העולם שלי. השלב הראשון היה לתפוס שאני שונה, שאחרים יכולים לעשות משהו שאני לא יכולה לעשות, או שיש להם משהו שלי אין, אבל עוד לא הצלחתי להגדיר את זה במונחים של חוסר ראייה. קשה לילד לתפוס את ההשלכות של חוסר ראייה כי ההשלכות של העיוורון מתגלות לנו אט אט לאורך תהליך ההתפתחות. העיוורון הוא כמו מניפה שנפרשת במהלך החיים. בכל שלב מגלים עוד איזה חלק שלה".

אמוציות גיל ההתבגרות הופכות את העיוורון ל'אישיו'  צילום: thinkstock

אמוציות גיל ההתבגרות הופכות את העיוורון ל'אישיו'
צילום: thinkstock

מה הילד מרגיש

גם בבית הספר היסודי שולבה מנספלד בכיתה רגילה, ולמדה כתב ברייל בכיתת העיוורים המקבילה. כשהגיעה לתיכון היא הייתה העיוורת היחידה במוסד. כשהתערבבה המוגבלות עם אמוציות גיל ההתבגרות של חבריה לכיתה וגם שלה, הפך פתאום העיוורון ל'אישיו' בעל השלכות נרחבות וכואבות משהכירה עד לאותו השלב.

"הקושי העיקרי בתיכון היה חברתי. הייתה לי כיתה מאוד לא פשוטה", אומרת מנספלד. "לא אתן הרצאה של שעה וחצי על גורמים בהצלחת השילוב, אבל אחד הגורמים הוא הרכב הכיתה. זה התבטא באיזשהו ניכור כללי. אז עוד לא הלכתי עם מקל, לא הייתי ניידת. ההורים היו מביאים אותי לבית הספר, ואני זוכרת שאבא היה מלווה אותי מהשער לכיתה, ובמהלך הדרך הלא ארוכה היינו פוגשים בנות מהכיתה שלא הציעו עזרה. היו לי כמה חברות אבל הייתה אווירה לא מפרגנת".

תקרית מסוימת שהתרחשה סביב המוגבלות שלה זכורה לה במיוחד. "אז היו מכונות ברייל כבדות שעושות רעש. המכונה הפריעה בזמן הבחינות והתלמידים ביקשו שאצא מהכיתה לחדר אחר. אם כל זה היה נעשה באווירה חיובית ובכבוד אני מאמינה שהייתי נענית, אבל זה היה חלק ממסר כללי של חוסר קבלה. בנוסף, הייתי אז חדורת אמונה בשילוב וחדורת מוטיבציה להיות כמו כולם. הרצון הזה שלי היה מאוד חזק, יותר מדי חזק. הייתה בזה איזושהי חוסר קבלה של המוגבלות שלי על ידי עצמי, מעין רצון להוכיח לעצמי ולאחרים שאני כמו כולם ואם אתם רוצים שאצא מהכיתה, אז אני לא חלק. לא הייתה לי יכולת לעשות אינטגרציה ולהגיד שאני חלק מהכיתה וברגעים האלה של הבחינה אני יוצאת החוצה. מצד שני, מבחינת הכיתה הדברים נעשו בצורה פוגעת, לא לגיטימית. הצוות לא כל כך ידע מה לעשות".

את מה שלא הבינו אז המורים בתיכון שלה, מנסה היום מנספלד ללמד את המורים של הדורות הבאים במסגרת הקורסים שהיא מעבירה בחוג לחינוך חברתי קהילתי במכללה האקדמית אורנים שבטבעון. "אני מבקשת להודות לראש החוג, ד"ר מיקי מוטולה, לרקטורית המכללה, ד"ר מדי וליצקר-פולק, לד"ר דינה לרון ולד"ר שוש ויצמן על שפתחו לי דלת והעניקו לי הזדמנות להעביר את המסרים, שהם כה חשובים בעיניי", היא אומרת בהתרגשות.

במסגרת הקורסים, שיזמה בעצמה, מלמדת מנספלד על עולמו הרגשי והחברתי של הילד בעל המוגבלות, ובתוכנית להסבת אקדמאים להוראה היא מלמדת על שילוב תלמידים עם צרכים מיוחדים. מטרת הקורסים היא להעלות את המודעות בקרב אנשי חינוך שייתקלו באנשים עם מוגבלות במהלך הקריירה המקצועית שלהם, ולחשוף את העולם הרגשי-חברתי של הילד. "אני מאמינה שמלבד להעניק למורים כלים של מה לעשות מבחינה טכנית עם ילד בעל מוגבלות, חשוב שהם יבינו מה הילד מרגיש. כשמזהים את העולם שלו ומבינים מה עובר עליו, באופן טבעי יתהוו לנו כלים ויהיה לנו קל יותר להבין איך לעזור לו להתנהל".

כשמנספלד מתחילה לדבר על תחום המומחיות שלה, ניכר שהיא מרגישה בטוחה, בבית, ושמה שהיא אומרת הוא בנפשה ממש. "אני מנסה להסביר לסטודנטים מה עובר על משפחה שנולד לה ילד עם מוגבלות. הרבה פעמים מדובר בחוויה שדומה להתמודדות עם אובדן. יש עוד מיתוס, שכשילד נולד עם מוגבלות אז הוא ומשפחתו מקבלים את זה אוטומטית. אין דבר כזה. קבלה צריכה לבוא בעקבות איזשהו תהליך רגשי. כל ילד יעבור זאת בעוצמה אחרת, והדבר תלוי בשאלה כמה ליווי היה לו בזמן הילדות וגילוי העיוורון.

"ליווי רגשי יכול להיעשות על ידי ההורים או דמות מחנכת. ככל שהליווי הרגשי יהיה טוב יותר ומכיל יותר, הילד יקבל את העיוורון בצורה יותר אינטגרטיבית אל תוך הזהות שלו. להרבה אנשים עיוורים מלידה קשה לקבל את עיוורונם במשך כל החיים. צריך שיהיה תהליך של עיבוד. אני לא אומרת שהכרחי לחוות את הדברים האלה כאבל, אבל כן חשוב לתת מקום לרגשות השליליים, לעצב, לדיכאון, לכעס. אלו רגשות כמעט בלתי נמנעים".

לרגע היא שותקת ומבקשת להדגיש דבר מה. "רציתי לסייג ולומר שהקבלה לעולם לא מוחלטת. לתפיסתי, אין דבר כזה 'קיבלתי את העיוורון באופן מלא'. תמיד יהיו רגעים של כעס, של תסכול. השאלה היא כמה רגעים כאלה יש והאם הם נשארים ברמה של רגעים או שהם הופכים למשהו שצובע את כל החיים. גם כשאדם נמצא בשלב של קבלה, הכאב על עצם המוגבלות תמיד יהיה". כשהיא אומרת את זה אני מוצאת את עצמי מחרה-משתתקת אחריה, חושבת על הנטייה להאדיר את המושג המתעתע הזה שנקרא 'קבלה' – של עצמי, של מצבים בחיים, של האחר. מנספלד בכנותה מציבה מטרה חדשה – לפעמים כדאי לקבל את עצם שבריריותה של הקבלה.

למה אני?

ובחזרה לתקופת התיכון. רגעי הכעס והתסכול האלה, ובעיקר המכשולים האובייקטיביים הבלתי נגמרים שאיתם נאלץ אדם עיוור להתמודד, היוו קרקע פורייה לתנועת חיפוש שהתעוררה בנפשה של מנספלד. "כמו כל מתבגרת טובה היו לי כל מיני שאלות מהותיות; על החיים, למה אנחנו פה, אם יש לנו איזה תפקיד ומה המטרה של העולם הזה. השאלות התחדדו על רקע העיוורון שלי – למה א-נ-י באתי לפה, למה בתור עיוורת? שאלות כבדות.

"לא חייתי במציאות קלה, והתעוררה מדי פעם תהייה פילוסופית חולפת של 'מה אני עושה פה'. השאלות נשאלו בעוצמה גם על רקע המון קשיים מציאותיים והתמודדות יום יומית עם קשיים טכניים – כמו נהג אוטובוס שלא מוריד אותי בתחנה הנכונה ואני לא יודעת לחזור משם כי אני לא יודעת את הדרך, או סתם נהג לא נחמד שכשאני מזכירה לו להגיד לי איפה לרדת מסנן בכעס 'אמרתי לך שאני אגיד לך', ובסוף שוכח. ההתמודדות היום יומית מציפה שאלות – למה זה קרה לי? למה אני צריכה לעבור את כל הקשיים האלה?

"בהמשך חיפשתי איזשהו הסבר ומשמעות. למרות שלמדתי באוניברסיטה והיו לי חיים מלאים, הרגשתי איזשהו חסר שצריך להתמלא". בגילאי ה-20 המוקדמים הוזמנה לשיעור של חסידוּת חב"ד, והחלה תהליך חזרה בתשובה. "אני לא ממוסגרת לחב"ד בלבד", היא אומרת, "אבל שם התחלתי לקבל תשובות. כמובן יש הרבה דברים לא מובנים, אך חלק מהאמונה זה להבין שיש דברים שנשגבים מבינתנו, שאנחנו לא מבינים כרגע, שאולי יתבהרו בעתיד ואולי בכלל לא. בתור מישהי אינטלקטואלית ושכלית שרצתה תשובות לשאלות זה לא היה לי פשוט בכלל. החזרה בתשובה הייתה תהליך איטי עם הרבה בדיקה, אבל זו הייתה בכל אופן תגלית משחררת עבורי", היא מסבירה.

 "התשובה העיקרית שמצאתי לשאלה היא שדברים לא קורים סתם ואין מקריות. לשאלת השאלות אין לי תשובה – למה נולדתי עיוורת. אבל אני כן יכולה להגיד שדי ברור לי שיש לי בעולם הזה שליחות, והיא לעזור לאחרים שנמצאים בחושך, מטפורית, וחווים קשיים. אני חושבת שהקשיים שלי יכולים להקל עליי להבין אותם".

לאור הדברים האלו נראה כמעט מיותר לשאול את ליאת על הסיבה שבגללה בחרה לצעוד במסלול הארוך של הכשרה קלינית ועבודה כמטפלת. ובכל זאת, כמי שעוסקת בטיפול בעצמי, אני תוהה מה מתרחש שם, במפגש הכל-כך אינטימי הזה, איך ליאת מסתדרת בחדר הקטן והטעון בלי 'עיניים', ואיך מגיבים המטופלים. לרגע אני מנסה לדמיין את עצמי כמטפלת לא רואה, או כמטופלת שמביטה על מטפלת שלא מביטה עליה בחזרה.

"בחדר הטיפולים יש תגובות שונות כלפי העיוורון", היא עונה. "הוא יכול להיות משהו מאוד פותח. הייתה לי מטופלת עם סכיזופרניה שהמשפט הראשון שאמרה כשנכנסה לחדר היה 'את נכה בגוף ואני נכה בנפש'. זה היה מאוד עוצמתי. כששאלתי אותה מה זה אומר היא אמרה 'אולי נבין אחת את השנייה'. מטופלת אחרת אמרה לי: 'אם את יכולה, גם אני יכולה'. אני לא המטפלת שיושבת באולימפוס. אף אחד מאיתנו לא מושלם, אבל יש כאלה שרואים את זה עליהם די בהתחלה", היא אומרת ומחייכת. "לפעמים רואים אותי הולכת עם המקל במסדרון ולפעמים אני כבר יושבת בחדר, אבל בכל אופן זה עולה מהר מאוד על פני השטח וזה מדובר. כמובן שלפעמים יש גם מבוכה. המבוכה כשפוגשים מישהו שונה היא מובנת ולגיטימית. אני מזמינה אנשים לדבר על מה זה עושה להם לשבת מול מישהי עיוורת ופותחת את הנושא לשאלות שיכולות לסייע לתהליך הטיפולי".

לצד זאת, היא מסבירה שלפעמים המוגבלות הגלויה שלה מעוררת תחושות אחרות. "פעם מטופלת אמרה לי, 'אותך חינכו שאת יכולה הכול, אבל לא כולם יכולים'. העובדה שאני עיוורת מתפקדת עלולה להיחוות על ידי חלק מהמטופלים כהצבת מראה מאיימת. מה שחשוב בסיטואציות האלה, לכל מטפל אבל בעיקר למטפל עם מוגבלות, זה לא לנסות להראות שאני מושלמת, כי אני לא. זה עניין שמעלה רגשות חזקים, ואם יודעים להשתמש בו נכון הוא יכול להביא לפריצה טיפולית עצומה".

על אף דבריה אני ממשיכה להיות עסוקה בפרט אחד – אני מתקשה לדמיין טיפול שבו לא קיימת אפשרות להתבונן באופן ישיר ובלתי אמצעי בעיניו של המטופל שיושב מולי. להבהיר לו בלי מילים שאני 'רואה' אותו ו'להרגיש אותו בעיניים'. עם זאת, אני חושבת שהחיפוש אחר המבט עלול לפעמים להסיט את תשומת הלב מהתרחשויות במישורים אחרים.

"את בעצם אומרת שהראייה יכולה גם לחסום, גם להסיח", אומרת לי מנספלד. "אני באמת מאוד מרוכזת במטופל, כי אין לי גירויים חיצוניים, או יש לי פחות. אני כן יכולה לשמוע שהוא זע בכיסא בחוסר שקט, אבל זה נותן למטופלים הרגשה שהם פחות חשופים, בעיקר בתחילת טיפול. העובדה שאני לא רואה יכולה ליצור לאנשים מסוימים תחושה נוחה שלא רואים כל תנועה שלהם. זה נותן חופש ותחושה של שליטה, בעיקר לאנשים שחוויות השליטה נלקחו מהם מכל מיני סיבות. המטופל יכול להרגיש שבמקום הזה הוא יכול קצת לנוח, שלא כל תנועה שלו תיבדק ותנותח".

צלילי סופרן אופראים לצד פשטות אנושית ברוכה. מנספלד מנגנת ושרה את סיפור חייה

צלילי סופרן אופראים לצד פשטות אנושית ברוכה. מנספלד מנגנת ושרה את סיפור חייה

מבט אשת לוט

מנספלד, כדרכה, לא מתיימרת ליפות דברים וממשיכה להסביר, "אני לא רואה תנועות גוף וזה כן ממד שחסר בטיפול, אבל אני משלימה אותו בצורות אחרות. יש לי הרבה אמצעי פיצוי. לי אישית זה כמעט לא חסר. עם זאת, פגשתי קבוצה של מטפלים עיוורים וכבדי ראייה, ודיברנו על ההבדל בין עיוורים מלידה לכאלה שאיבדו את הראייה בשלב כלשהו בחיים. עלה באופן מובהק שמטפלים שאיבדו את הראייה שלהם במהלך החיים מרגישים שחסרה להם הראייה של המטופל. הם מנסים לדמיין איך המטופל נראה ולפעמים מתייעצים באיש צוות רואה. גם אני לפעמים ארצה להשלים את האינפורמציה הזו, בעיקר אם היא אינדיקטיבית למצב הנפשי באופן מיוחד, אבל השאלה איך המטופל נראה לא העסיקה אותי אף פעם, כי הממד החזותי פחות קיים אצלי. אני מתבססת על חושים אחרים עד כדי כך שאני מרגישה שיש לי תמונה מלאה של האדם; אני מרגישה שאני מכירה אותו וזה לא חסר לי".

היכולת הזו להכיר ולהרגיש, מסבירה מנספלד, מתבססת על ערוצים עוקפי ראייה. "הראייה היא החוש הכי דומיננטי. זה ברור שברגע שרואים מישהו מתרשמים מאוד מההופעה ומהלבוש החיצוני. בגלל שהחוש ניטל ממני יש לי יכולת הרבה יותר גדולה להגיע לפנימיות מראש, כי מוסר מסך אחד. אני יכולה להבין הרבה מהטון ומהאינטונציה של האדם. אני יכולה להבחין בתחושות מאוד דקות, למשל שהמטופל עייף, עוד לפני שהוא עצמו מודע לכך, או שמישהו רוצה לסיים את השיחה. זה לא אומר שיש לי יכולות מאגיות כמו שאנשים לפעמים נוטים לחשוב. אני לא יודעת לאבחן אנשים משלושה משפטים, זה לא זה. אבל בגלל שהיכולת לקרוא אנשים נבנית לא על סמך שפת הגוף והבעות הפנים, מתפתחת יכולת אחרת של הקשבה".

תוך כדי שהיא מדברת, אני לא מצליחה להימנע מלהריץ בראש תמונות של דמויות קרובות ורחוקות לי. מנסה לדמיין איך היו מתעצבים היחסים אם גם בינינו היה מוסר מחסום החוץ. מה היה קורה אם לא הייתי רואה ובוחנת וקובעת קביעות לגביהם דרך המסלול המהיר שנקרא 'מברם לתוכם', אלא רק מאזינה לדקויות רגש וכוונה; אולי גם נוגעת, אבל לא מפרשת כל רגע את שפת הגוף או את עווית הפנים.

אני שמה לב שכמו עיוורים רבים, מנספלד עושה שימוש שגרתי במושגים שנגזרים מחוש הראייה. כשאני שואלת אותה אם היא עושה כך כי זו השפה השגורה ואין לה אלא לדבר ב'שפת הרואים', היא מנידה את ראשה לשלילה. "זו השפה השגורה, אבל מעבר לזה אני מרגישה שאני 'רואה' אחרת", היא אומרת. "אני משתמשת במושגים האלה כי מבחינתי אני מדברת על ראייה. גם כשאני פוגשת מישהו אני הרבה פעמים אומרת 'אני שמחה לראות אותך'".

אז מה זו הראייה הזו? למה הכוונה? אני שואלת אותה, מתעקשת. היא עוצרת רגע להרהר ואז עונה, "ראייה עבורי היא היכולת לקלוט את האחר, את הדברים, את המסביב, את המציאות. הראייה הרבה פעמים לא פיזית. אני יכולה להגיד שהתחושה הזו מאוד התחדדה אצלי כשהתחלתי לחזור בתשובה והבנתי שיש הרבה דברים שהם מעבר לחיצוני. אפשר להיות רואים ולא לראות, ואפשר גם להיות עיוורים ולראות. התבוננות היא לא תמיד דרך העיניים".

כמו שהראייה היא לא נגזרת של עיניים בריאות, גם העיוורון לא תמיד מגיע בחבילה אחת עם ארובות עיניים אטומות או פגיעה עצבית. מנספלד ואני משוחחות על כך שעיוורון מטפורי יכול להתבטא גם בקפיאת המבט; מבט של מי שמציץ ונפגע. מציץ לשכבה העליונה, ושם גם נתקע. מבט אשת לוט שכזה, מבט לא חודר.

"אני חושבת שדעות קדומות על עיוורון, על עיוורים ועל בעלי מוגבלויות בכלל קשורות לקושי לראות פנימיות, לאיזושהי היתקעות במקום החיצוני", היא אומרת. " כשחיפשתי עבודה, בשלבים שונים נתקלתי בהרבה דעות קדומות כלפי העיוורון וחוסר המסוגלות שכביכול מגיע איתו. אגיד בשמחה שהמעסיקה העתידית שלי, רונית לב ארי, יכלה לראות אותי מעבר לעיוורון, לראות באמת את הפנימיות, את האיכויות ואת הכשרונות שלי.

"אני לא שופטת אף אחד, כי דעות קדומות נובעות הרבה פעמים מחוסר הכרה. זה בסדר גמור, פגישות עם עיוורים הן באמת נדירות. העניין הוא שבמפגש אמיתי המתח והמבוכה מהעיוורון מתפוגגים נורא מהר. הרבה פעמים אומרים לי אחרי כמה דקות שיחה 'שכחתי שאת לא רואה'. הפתיחות והיכולת הזו לשבת חמש דקות, להקשיב ולראות מה יש שם, הוא המפתח ל'לראות' באמת, והרבה פעמים זה פשוט לא נמצא".

להקים משפחה

כשהיא מדברת על היעדר היכולת להקשיב באמת ומתוך כך לראות את הפנימיות, היא מכוונת גם לניסיונותיה למצוא בן זוג לחיים; ניסיונות שנתקלים לא פעם בחומות בטון אפורות של דעות קדומות. "אני רוצה מאוד להקים משפחה, ואני נתקלת במקום הזה בהרבה חשש. מתוך חוסר הכרה אנשים לא כל כך יודעים איך אתפקד בבית. בהקשר הזה אני יכולה לספר שאני גרה לבד ומנהלת את משק הבית באופן עצמאי. יש הרבה פטנטים שאפשר להיעזר בהם. הראייה לא מהווה מבחינתי מגבלה ממשית, מצאתי את הפתרונות התפקודיים שמתאימים לי. יש לי מחשב מדבר שמקריא כל אות שאני כותבת. יש הרבה עזרים, גם אם פה ושם אני זקוקה לעזרה, למשל שמישהו יקריא לי את מה שכתוב על המעטפה שמגיעה בדואר".

אני מקשיבה לדבריה, מעריכה אותה על הישירות המופלאה, ומרגישה שנרקמת בתוכי חוסר נוחות מעצם העובדה שהאישה הנבונה והמקסימה הזו שיושבת מולי נדרשת להוכיח למישהו שהיא מתפקדת ככל האדם. נדמה לי שהפיכחון וההיכרות שלה עם הטבע האנושי מאפשרים לה לדלג מעל תחושות כאלה, ופשוט לעשות את מה שנדרש על מנת לזמן לעצמה אהבה.

"יש לי חברות עיוורות שנשואות ומגדלות ילדים, חלקן נשואות לרואים וחלקן לעיוורים", היא מספרת. אני שואלת מה העדפתה שלה והיא מחייכת לרגע חיוך חינני של מבוכה, "אני פתוחה לגמרי. אני שמחה להכיר אנשים עיוורים ובכלל לא שוללת את זה, אבל אני חושבת שבסוף העניין הוא האדם. הרבה פעמים הציעו לי מישהו עיוור רק כי הוא עיוור ואני עיוורת, ולא היה לנו כלום במשותף. אני מזכירה שהחיבור הוא נשמתי ואמורים להיות מחוברים בנשמות ופחות בדברים חיצוניים אלו ואחרים. הכל עניין של אם נתאים אחד לשני או לא".

לקראת סוף הראיון ליאת מספרת לי שכשהיא מרצה על סיפור חייה בפני קבוצות של נשים, היא נוהגת גם לשיר. אני מבקשת ממנה, בזהירות, לשמוע את קולה, והיא נענית בשמחה. כשהיא מתיישבת ליד האורגן החשמלי ומניחה את אצבעותיה על הקלידים השחורים והלבנים אני מתיישבת לידה, סקרנית ומתוחה. צלילי סופרן אופראים בוקעים מגרונה, אבל גם צלילה של פשטות אנושית ברוכה:  'א-לי אתה ואודך, א-לוהיי ארוממך'. אני מאמינה לה באותם רגעים. מאמינה בהכרת התודה שלה. מאמינה לשילוב המתוק-מריר הזה שבין כאב ומוגבלות לכוח ויצירה. אני עוצמת לרגע את העיניים ורואה. מאוד רואה.

 ניתן ליצור קשר עם ליאת בדוא"ל liat.mansfeld@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

פורסמה ב-19 באפריל 2013, ב-גיליון אחרי מות קדושים תשע"ג - 819 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: