הסקרנות שלא נגמרת / אריאל הורוביץ

קשה להישאר אדיש מול פעילותו של יאיר צורן, הכותב דוקטורט במקרא ומתרגם חיבורים אקדמיים תוך שימוש בצג ברייל. "אני רואה את זה כדבר רגיל", הוא אומר בצניעות על העיוורון. "תמיד התייחסתי לזה כך. לא בכיתי ולא ייללתי" 

הכניסה אל ביתו הקטן של יאיר צורן בשכונת גילה בירושלים – דירה צנועה, מרוהטת בחסכנות, בבניין מגורים ישראלי אופייני – מטשטשת לרגע את העובדה שבבית הזה מתגורר אדם עיוור. רק מבט ממוקד יותר בסלון – במדפי הספרים, במדבקות הברייל הקטנות שמודבקות בפיזור על פריטים שונים – מנכיחה בפני האורח את הידיעה שבעל הבית הזה הוא אדם ייחודי ויוצא דופן, וייחודי ויוצא דופן הוא גם מפעלו המחקרי והאקדמי. שכן נדמה שעיוורונו של יאיר צורן, המלווה אותו במשך כל חייו הבוגרים, לא עמד לו לרועץ בבואו לחקור בקפדנות הגות יהודית ימי-ביניימית, ולא היה לו למכשול בגשתו אל תרגום מאמריהם של חוקרים והוגים בעלי שם.

סיפורו של יאיר צורן הוא סיפור של הצלחה: סיפורו של מי שסקרנותו וכוח הרצון שלו היו המנוע העיקרי שלו כמעט מרגע שחצה את סף דלתה של האקדמיה הישראלית, דלת שהוא ממשיך להיכנס בה מדי יום, פוקד את ספסלי האוניברסיטה, מקשיב, קולט, מעבד. סיפורו של מי שמוגבלותו לא הייתה לו מקור של כישלון ותסכול, אלא מקור של צמיחה והתקדמות.

כמעט מובן מאליו

יאיר צורן נולד בחיפה ביום העצמאות 1955. עד גיל שבע ראה כמו כל ילד אחר, אך בעקבות תאונה – צורן נפל מערסל שעליו שכב – אבדה ראייתו. "גדלתי עם זה כמעט כדבר מובן מאליו", הוא מספר היום, "אין ספק שהעצמאות שלי התעכבה בגלל העיוורון. מצד אחד התעוורתי בגיל מאוחר מדי, ומצד שני מוקדם מדי. לא נולדתי לזה, אבל גם לא הייתי בוגר לגמרי".

צורן החל ללמוד בבית הספר הריאלי בחיפה, שם השתמש במכונת ברייל. את המבחנים היה כותב בברייל ולאחר מכן מקריא למוריו, או נבחן על פה. בסיום התיכון פנה ללימודים אקדמיים. הוא החל ללמוד ערבית ואנגלית באוניברסיטת חיפה, ומאז, כדבריו, הוא בעיקר לומד. בחיפה החל להשתתף בקורסים במחשבת ישראל – בין היתר אצל פרופ' מרדכי פכטר – ובהמשך הגיע לירושלים כדי ללמוד באקדמיה למוזיקה. מאז הוא מתגורר בעיר ולומד מכל הבא ליד: ספרות, מחשבת ישראל, מקרא, היסטוריה של עם ישראל ותלמוד, הכול בשמיעה ובמכונת הברייל שלו.

כשאני נכנס לחדר העבודה המרשים, צורן מחווה בידו על המדפים שמולו, מציג בפניי את הכרכים עבי-הכרס שעל המדף: מילון אנגלי-עברי בברייל – 65 כרכים; מילון עברי-ערבי בברייל – 22 כרכים; התנ"ך כולו – 20 כרכים. כשאני מבקש ממנו לקרוא באוזניי מאחד הספרים, צורן ממשש את הכרכים, מוצא את הכרך של דברי הימים, ומתחיל לקרוא בקול עמוק: "אדם שת אנוש, קין מהללאל ירד" – בהטעמה ובדיוק. "ברייל הוא כתב בזבזני", הוא מפטיר לעברי, ממשש את השורות וממשיך לקרוא את הפסוקים בקול.

אל מלאכת התרגום הגיע צורן במקרה. בתחילה תרגם סיפורים בערבית שהתפרסמו בכתב העת לספרות 'מאזניים'. אביו של צורן היה מקריא לו את הסיפורים, והוא היה מעתיק אותם לברייל ולאחר מכן מתרגם. אל העבודה הגדולה הראשונה שלו הגיע צורן ב-1981. פרופ' רבקה ש"ץ-אופנהיימר, שאצלה למד צורן באותה תקופה ("אישה מיוחדת במינה, אהבתי את הקול שלה"), הזמינה אותו לבוא לכנס מיוחד לרגל 500 שנה להולדתו של ר' יוסף קארו. "בשלב כלשהו קם איש חשוב, פרופ' מאיר בניהו", נזכר צורן, "ואמר שהגיע הזמן לתרגם לעברית את ספרו של צבי ורבלובסקי על קארו. החלטתי שאני מתרגם אותו. אז עוד לא היה לי מחשב ולא היו לי כל האמצעים, אבל החלטתי לעשות את זה.

"איש לא האמין שאצליח, גם לא אבי. ניגשתי למחבר והצעתי לו שאני אתרגם את הספר. בתחילה הוא היה ספקן, והתחלתי את העבודה לבדי. הקליטו לי את כל הספר, הקלדתי אותו בברייל, ולאחר מכן תרגמתי לעברית. אחרי שתרגמתי חצי ספר, כבר התחלתי לעבוד בצמוד עם ורבלובסקי". בקיץ 1990 הגיעו אל צורן שמועות על השדרוגים הטכנולוגיים. הוא החל להשתתף בקורס שימוש במחשבים לעיוורים בצפת, ולאחר מכן בירושלים. לאחר כמה שנים קיבל צורן את צג הברייל הראשון שלו, וב-1996 השלים את מלאכת התרגום. הספר 'רבי יוסף קארו – בעל הלכה ומקובל' יצא בהוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית. הקולגות בעולם האקדמי שפשפו עיניהם בתדהמה, וצורן הוכיח, פעם נוספת, שחרף מגבלת הראייה הוא שועט קדימה.

התחנה הבאה במסעו התחילה גם היא בצירוף מקרים. "אחרי כמה שנים ישבתי במסעדה של המנהלה בגבעת רם", נזכר צורן, "ופתאום שמעתי את מורי ורבי, פרופ' יעקב זוסמן. הצטרפתי לשולחנו, והוא הכיר לי את מי שישב לצדו – פרופ' חיים סולובייצ'יק". סולובייצ'יק, בנו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק והיסטוריון של ההלכה, ביקר באותם ימים בארץ, וצורן התעניין בתרגום מאמריו. סולובייצ'יק יידע את צורן בדבר קפדנותו בכל מה שקשור לתרגומים, אך לאחר כמה שבועות התקשר אליו והציע לו לתרגם את אחד ממאמריו.

"זה היה בשבילי כבוד גדול", אומר צורן, "עבדנו יחד מאות שעות, ימים שלמים היינו יושבים בגבעת רם ובהר הצופים. הוא כתב עליי 'חבר שאינו מוציא מתוך ידו דבר שאינו מתוקן'. זה הסב לי אושר גדול". כיום עוסק צורן בתרגום ספר של פרופ' משה אידל במחקר הקבלה, שעתיד לצאת בהוצאת שוקן, וכן בתרגום מאמרים של פרופ' יצחק טברסקי.

"מדובר במתרגם מקצועי ביותר", אומר פרופסור בכיר למדעי היהדות שעבד עמו במשך שנים, "הוא מביא למלאכתו ידע רחב בכל תחומי היהדות, כולל ידע במקורות היהדות התלמודית והבתר-תלמודית ומחקרה האקדמי. למי שמתרגם חיבורים אקדמיים במדעי היהדות דרושה הבנה מצוינת של אנגלית ברמה מאוד גבוהה, וכן סגנון כתיבה בעברית המסוגל לתפוס את המשמעויות העדינות של המקור הלועזי. צורן עומד בכל האתגרים האלו ויודע ליצור טקסט עברי שהוא גם קריא, גם מדויק וגם נאמן למקור. בהערות השוליים, למשל, צורן לא מוכן לסמוך על המחבר ולו בהערה אחת, והוא תמיד חוזר ובודק כל הפניה למקור, לוודא שאמנם הציטוט או ההפניה מדויקים. המסירות שלו בעבודת התרגום הופכת את הטקסט למעין מהדורה חדשה ויותר מדויקת מהמקור הלועזי עצמו. כשלוקחים בחשבון שכל העבודה הזאת נעשית על ידי סגי נהור, ההישג הוא אדיר בלשון המעטה".

"אני עושה הכול כרגיל: כותב, קורא, שומע הרצאות, אפילו הולך להצגות לפעמים". יאיר צורן 
צילום: מרים צחי

"אני עושה הכול כרגיל: כותב, קורא, שומע הרצאות, אפילו הולך להצגות לפעמים". יאיר צורן 
צילום: מרים צחי

לא מאמין, אוהב

לצד התרגום עמל צורן על עבודת הדוקטורט שלו, שעוסקת בפירושו של רבי יפת בן עלי הלוי לדברי הימים. יפת בן עלי הוא פרשן מקרא קראי מן המאה העשירית, שהיה הראשון לחבר פירוש לכל ספרי המקרא והשפיע רבות על הפרשנים שבאו אחריו. את עבודת המ"א שלו כתב צורן על פירושו של יפת בן עלי לספר עובדיה, וכעת הוא עסוק בדברי הימים. את הטקסט של פירושו של בן עלי הקריאו לצורן מכתב היד, הוא הקליד בברייל, וכעת הוא כותב על הפירוש.

דרך העבודה של צורן די פשוטה: הוא יושב מול מסך מחשב רגיל, ומול צג ברייל. כשהוא משתמש בתוכנת וורד, הסמן משמיע ברמקולים של המחשב את הטקסט שמופיע בעמוד, והוא ממשש את צג הברייל כדי לקרוא. כך הוא שומע וקורא את הטקסט בו זמנית. בדרך זו הוא גם קורא מכתבים בדואר האלקטרוני, מאמרים שנשלחים אליו, ומדי פעם גם חדשות באינטרנט. הוא משתמש גם בספרייה המוקלטת לסטודנטים עיוורים שבהר הצופים, ונעזר גם במקריאים.

"הקשרים בין אסלאם ליהדות מאוד מעניינים אותי", הוא מספר, ומפנה אותי למספר מאמרים שכתב בנושא. "אני אוהב להשוות בין השתיים, ולמצוא דברים שאנחנו לקחנו מהם ושהם לקחו מאיתנו. יש בקוראן פסוק שהוא ציטוט של מימרא ממסכת שבת. הראשונים קוראים למקרא 'קוראן' ומשתמשים גם במונח 'שריעה'. בחיי אבן פקודה מצטט פסוקים מהקוראן בלי שום בעיה, והרמב"ם ביסס לא מעט מהגותו על אל-פאראבי. זה עולם שלם וגדוש של מפגש מרתק בין עולמות".

כשאני מביע את השתאותי באוזניו של צורן, הוא לא לגמרי מבין על מה כל המהומה. "אני רואה את זה כדבר רגיל", הוא אומר בצניעות על העיוורון, "תמיד התייחסתי לזה כך. לא בכיתי ולא ייללתי. להורים שלי זה היה יותר קשה. הם התקשו לומר 'עיוורון', אז הם היו קוראים לזה 'המקרה' או 'האסון'. לא אהבתי את זה. אני עושה הכול כרגיל: כותב, קורא, שומע הרצאות, אפילו הולך להצגות לפעמים. הסקרנות שלי לא נגמרת". ואכן, נדמה שכל מה שקשור למדעי הרוח נמצא על שולחנו של צורן. הוא רחוק מתורה וממצוות, "לא מאמין באף מילה שאני קורא בתנ"ך ואוהב כל מילה שאני קורא בתנ"ך", הוא אומר בחיוך.

"אני לא יהודי מאמין בשום צורה. יש לאנשים כמוני שניות. יש כאלו שאומרים: 'איך אתה לא מאמין בזה ויכול לחקור את זה?', אבל החיים האלה בין עולמות הם חלק מרכזי בזהות שלי. אני חי בעולם הזה, בא לאנשים דתיים לשבת, משתתף בתפילה, הולך לבית כנסת ואפילו עולה לתורה, משום שאני אוהב את הטקסיות. אני חי בכל מיני עולמות, מוזיקה וספרות עברית ופיוט ושירת ימי הביניים, והכל מזמזם לי בראש וטוב לי עם זה. ההתלהבות והסקרנות שהדברים מעוררים בי הן התענוג הגדול שאני מקבל מזה. לא צריך להאמין בשביל זה".

צורן כאמור ידוע בקרב הברנז'ה האקדמית כמתרגם קפדן ודקדקן. "תמיד יש לי ביקורת על דברים שאני קורא", הוא אומר. "אני פריק של השפה העברית, וכל דבר סגנוני קטן צורם לי. אני מאוד מקפיד על עצמי. לפעמים נדרשות לי שעות כדי לחשוב איך לנסח משפט פשוט. לפעמים כל מה שצריך זה לצאת מהקופסה ולהגיד: 'בוא נחשוב שהמשפט היה מנוסח אחרת'. כנראה שהתרגום הזה עושה לי שם טוב. אמרו לי כמה פעמים שהתרגום שלי נשמע כמו מקור, וזו המחמאה הכי גדולה שאפשר להעניק למתרגם".

בשעות הפנאי עוסק צורן בשירה. הוא אוהב מאוד את שיריו של אמיר גלבע, ואף כתב מאמרים על שירתו. לקראת סיום, כשאני שואל אותו איזה שיר אהוב עליו ביותר משיריו של גלבע, הוא מתחיל לצטט את "היודעים מה בשמים". הוא פותח את דלת הבית, מברך אותי בברכת שלום ומצייד אותי במילותיו של גלבע שמהדהדות אחריי בחדר המדרגות:

הַיּוֹדְעִים מַה בַּשָּׁמַיִם אֵינָם מְסַפְּרִים הֵם / רַק חוֹלְמִים אֶת הַמַּרְאוֹת וְשׁוֹמְעִים אֶת הַדְּבָרִים / בַּמַּרְתְּפִים הָעֲמֻקִּים שֶׁנּוֹשְׂאִים עִמָּם / וְכַאֲשֶׁר יוֹצְאִים בֵּין הַבְּרִיּוֹת אֵין מַבְחִינִים בָּהֶם / רַק הָעִוְּרִים מְבַקְּשִׁים מֵהֶם לְהַעֲבִירָם אֶת הָרְחוֹב / וְהַחֵרְשִׁים מִתְאַוִּים לִרְאוֹת מִפִּיהֶם מָה הַשָּׁעָה הַמְדֻיֶּקֶת / וּלְעֻמָּתָם הַיְלָדִים אֵינָם מְבַקְּשִׁים מֵהֶם וְאֵינָם שׁוֹאֲלִים דָּבָר / כִּי אִם מַבִּיטִים בָּהֶם וְאַחֲרֵיהֶם וְחוֹלְמִים אֶת הַמַּרְאוֹת / וְשׁוֹמְעִים אֶת הַדְּבָרִים וְכָל יְמֵיהֶם הַבָּאִים / זוֹכְרִים פֶּלֶא שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָם מְסַפְּרִים / וְתָמִיד רוֹצִים לְסַפֵּר.

מאות אקדמאים עורים. סטודנט עם כלב נחיה, האוניברסיטה העברית. צילום: פלאש 90

מאות אקדמאים עורים. סטודנט עם כלב נחיה, האוניברסיטה העברית.
צילום: פלאש 90

שילוב חסר תקדים

סיפורו של יאיר צורן הוא סיפור הצלחה, אך להצלחה הזו שותפים ארגונים חברתיים ופעילי ציבור שדואגים, לאורך שנים, לצורכיהם של העיוורים במדינת ישראל. עמותת על"ה לקידום הסטודנטים העיוורים בישראל מהווה מופת לארגון חברתי שעוקף את הממסד והביורוקרטיה ורושם הישגים נאים. זוהר ג'יניאו (73), יו"ר העמותה וממקימיה, התעוור בגיל 16, אך עיוורונו לא מנע ממנו ללמוד במוסדות אקדמיים. לפני למעלה מעשרים שנה היה ממקימי על"ה, ולפני כחודשיים שב מטוקיו, שם קיבל מטעם העמותה אות הוקרה בינלאומי על פועלו לקידום העיוורים בישראל.

הכול התחיל לפני כעשרים שנה. ג'יניאו וארבעה מחבריו – שניים עיוורים ושניים רואים – הגיעו למסקנה שהחינוך הוא הכלי המשמעותי ביותר לקידומם של הנכים בכלל והעיוורים בפרט. החמישה החליטו להתמקד בתחום ההשכלה הגבוהה, והקימו את עמותת על"ה. ההישג הראשון שרשמו העיוורים, לאחר משא ומתן, היה פטור לסטודנטים עיוורים מתשלום שכר לימוד. האוניברסיטה העברית הייתה הראשונה להסכים לכך, וכיום עיוורים פטורים משכר לימוד בכל האוניברסיטאות בישראל. "כשהתחלנו את המסע הזה היינו חמישה או שישה סטודנטים עיוורים בכל הארץ", אומר ג'יניאו. "כיום ישנם למעלה מ-450 סטודנטים עיוורים שלומדים באוניברסיטאות, וגם הנתון הזה במגמת עלייה".

הנגשת הלימודים לסטודנטים העיוורים מתאפשרת בעיקר בזכות מרכזי הלמידה לעיוורים שמצויים כיום בכל האוניברסיטאות, הגדול שבהם באוניברסיטה העברית בהר הצופים. במרכזי הלמידה מספקת עמותת על"ה אכסניה ללמוד בה, שירותי הקראה, שיעורי עזר, ואף עובדים סוציאלים ותמיכה פסיכולוגית במידת הצורך. עם השנים החלה על"ה לפעול גם עם עיוורים צעירים יותר, זאת בזכות פרויקט החונכות: כמה מאות ילדים עיוורים זוכים לחונך ששוהה עמם ארבע שעות שבועיות – ופעמים רבות החונך עיוור גם הוא. אותם ילדים גדלים ומגיעים למרכזי הלימוד באוניברסיטאות.

גם בכל מה שקשור לסיוע לעיוורים להתקבל לאוניברסיטאות פועלת העמותה: במסגרת משא ומתן עם הממונים על המבחנים הפסיכומטריים הצליחו העיוורים לקבל התאמות למבחן. תלמיד תיכון עיוור שמעוניין בכך יכול גם ללמוד במעין בית ספר אקסטרני שהקימה על"ה לעיוורים, בתנאי פנימייה. "98 אחוזים מתלמידי התיכון העיוורים שמגיעים אלינו מסיימים עם תעודת בגרות", פורס ג'יניאו את הנתונים בגאווה, "92 אחוז מהם ממשיכים בלימודים אקדמיים, ו-96 אחוז מתוכם גם מסיימים אותם. אלו נתונים חסרי תקדים בעולם המערבי. ישראל נמצאת בין המקומות הראשונים בעולם במספר הסטודנטים העיוורים". בתחום היציאה לשוק העבודה הנתונים מלמדים על 75 אחוזים מבוגרי מרכזי הלימוד של על"ה שיוצאים לשוק העבודה.

עיקר מטרתו של ג'יניאו הוא לשכנע את הסטודנט העיוור שנכותו לא חייבת להוות מחסום. בעזרת כוח רצון וסיוע הוא יכול להתגבר על העיוורון, להצטיין בלימודים האקדמיים ולהמשיך לחיים נורמליים. "אני אומר לחבר'ה עיוורים שאני פוגש שיֵדעו שבמוח שלהם יש כוחות אלטרנטיביים שאפשר לעבוד איתם, שצריך להתעקש ולא להתבכיין. עד כמה שזה נשמע בנלי, המטרה שלנו היא לא לתת להם דגים אלא לתת להם חכה. הרי כל העמותה הזו מופעלת על ידי אנשים שהם עיוורים בעצמם. עיוור א' תומך בעיוור ב'. אנחנו אומרים להם שזה אנחנו, שאנחנו הצלחנו, שזה אפשרי".

בידיים שלנו

את אות ההוקרה שקיבל ג'יניאו בטוקיו הוא זוקף לזכותם של עוד רבים נוספים לאורך השנים. יחסיו עם הממסד מורכבים. לצד סיוע כלכלי שניתן לעמותה בשנים האחרונות, ג'יניאו מספר על שנים רבות של כתף קרה, או שמא יש לומר עיוורון כלפי המציאות. "עשינו מסלול עוקף ביורוקרטיה", הוא אומר, "לקחנו את גורלנו בידינו, לא חיכינו, גייסנו כספים והלכנו בדרך שלנו.

"כשאתה מתחיל ללכת הממסד מתעלם ממך, אבל כשאתה מגיע להצלחה גדולה פתאום הממסד 'קונה' אותך. במשך שנים הסתמכנו בעיקר על תרומות שגייסנו. בשנים האחרונות הביטוח הלאומי והשירות לעיוור במשרד הרווחה החליטו לממן חלק נכבד מן הפעילות שלנו. על"ה הפכה להיות מוקד לקנאה חיובית של כל יתר הנכויות. כולם שואפים להגיע למקום שהגענו אליו".

עדיין, בכל מה שקשור ליחסה של מדינת ישראל לבעלי מוגבלויות ג'יניאו לא רווה נחת. "אני לא נותן ציון גבוה לא לחברה ולא לממסד", הוא אומר בצער. "בתחום של תעסוקה, למשל, רק 2.1 אחוזים מעובדי המדינה הם נכים. זו בושה וחרפה שהמדינה, שהיא המעסיקה הגדולה ביותר, מעסיקה שיעור נמוך כל כך של בעלי מוגבלויות.

"אני חושב שעמותת על"ה היא מודל במובן זה שאין דבר כזה 'זבנג וגמרנו', אין קיצורי דרך. התהליכים צריכים להיות ארוכי טווח ולהיעשות על ידי האוכלוסיות עצמן. עיוורים עוזרים לעיוורים. רק ככה הצלחנו, ורק ככה אנחנו ממשיכים להצליח – לקחנו את זה לידיים שלנו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' אייר תשע"ג, 19.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 באפריל 2013, ב-גיליון אחרי מות קדושים תשע"ג - 819 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: