תגובות לגיליונות קודמים

בתגובה ל'עבד ה' הוא לבדו חופשי?' מאת אדמיאל קוסמן, גיליון פרשת צו


לא לאדמו"רים בלבד

תיתי ליה לאדמיאל קוסמן על שאיננו נכנע לאפולוגטיקה ה"דוסית" הרגילה המנסה להדחיק את היסוד הכפייתי והמשעבד של חיי האדם ההלכתי המקובלים כיום. צודק גם אדמיאל בהמשיכו את דברי הרמב"ם על הצורך בהתבגרות והשתחררות מעבודה מיראת העונש הילדותית הזו, אלא שנדמה לי שהחלופה הנשגבת שהוא מציע מאכזבת.

אדמיאל מציע את אופציית החירות רק ל"אנשים קדושים… צדיקים חסידיים". עבורנו הרשעים ואפילו הבינוניים הוא מותיר רק "פתח הצצה" אל עולם שונה לחלוטין של האיש החופשי באמת. לעומתו, אני מאמין באמונה שלמה שאפשר גם אחרת. שלא נגזר על רובנו לחיות את אותם חיים מדוכאים של "היכבלות בסד כבד ונשיאה בעול מעיק" .

לדעתי זוהי גם הדרך שנאמרה בתורה, נשנתה בחז"ל ונשלשה אצל רבותיי זצ"ל: הרב שג"ר ור' מנחם פרומן, ויהיו נא דברים אלו לעילוי נשמתם.

חידוש הברית

אתחיל בהערה קטנה לכאורה של הרב שג"ר שצדה את עיני בספרו 'לוחות ושברי לוחות'. הערה זו דנה ב"תו החברתי" שיצר הארגון החשוב והקדוש 'מעגלי צדק'. כידוע, תו זה מנסה לייצר מערכת כשרות חברתית המקבילה למערכת הכשרות המסורתית. הרב שג"ר מתלבט האמנם שימוש בנוסחה "הלכתית" זו נכון. האם היא "השינוי שאליו אנו שואפים – האם אין בכך החמצת העניין כולו?" (עמ' 357). ההתלבטות שלו נובעת מדילמה קשה של העברת שאלות מוסריות לתחום ההלכתי. למרות זאת הוא מגיע למסקנה שמדובר ב"מהלך חיובי" ובהמשך מייחס לו אף "חשיבות רבה".

והנה בתוך דיונו עוסק הרב שג"ר כדרכו בשאלה עמוקה בהרבה. הוא מבחין בין הגישה ההלכתית המצויה הרואה בחוק הדתי "ביטוי לרצון שרירותי" שהאדם מכופף את עצמו אליו לבין העמידה ב"ברית הסולידריות העמוקה בין א־לוהים לאדם, בין אדם לאדם ובין אדם לעולם". ואז הוא קובע קביעה מוזרה: "באופן זה, ראיית אוכל שבושל במסעדה המפרה את זכויות עובדיה כ'בלתי כשר' היא בעיניי מהפכה!".

מהפכה?! כיצד מתחיל הרב שג"ר מספק בסיסי בדרך זו ומגיע למושג דרמטי כמו מהפכה? איזו מהפכנות כרוכה במהלך כל כך נקודתי כמו הרחבת מושג הכשרות? טענתו של הרב היא שיש בכך חזרה לתפיסת הברית המקראית. אמנם ניתן לומר שכל כוונתו היא למחאה הנבואית הרואה את העברות שבין האדם לחברו כחמורות יותר מאשר העברות שבין אדם למקום, אולם הוא מיד ממשיך ואומר שלא מדובר רק "בשינוי התפיסה החברתית אלא בשינוי ובהתחדשות של התפיסה הדתית עצמה…"

אלא שכאן באה טענה מרתקת עוד יותר: החלתו של מושג הכשרות על הממד החברתי־מוסרי הזה תשליך על "משמעות הכשרות ועל השיח ההלכתי בכללו שישתנה בעקבות צעד זה. בעקבות הנפקת תעודות הכשר חברתיות כלכליות ישנו גם תעודות ההכשר המסורתיות את צבען".

מהו מהות ההבדל הזה שבין "ברית" ל"חוק", וכיצד מועילה החזרה המהפכנית לתורה המקראית לתיקון החיים ההלכתיים הכפייתיים כיום? נדמה לי שכוונתו של הרב שג"ר היא שהעמידה של האדם בפני א־לוהים ממקום של ברית איננה רק כפיפות לחוקים המוגבלים שבהם הצטווינו. היא יוצרת זיקה אחרת לגמרי בין האדם לבין א־לוהיו – זיקת האוהב החפץ לעשות רצון אהובו. את הפירוש החי והממשי של המהפכה הזו חזינו במו עינינו אצל רבנו ואהובנו ר' מנחם פרומן. זו הייתה תמצית חייו ותורתו, תורת הברית והאהבה.

צודק אדמיאל, מצאנו במקורותינו את עבודת הא־לוהים המצַווה, האב הבלתי ותרן. ועוד גרוע מכך מצאנו אותו כמלכנו, מפקדנו התקיף המחלק פקודות לנו, חייליו, הכופה עלינו הר כגיגית. אבל באותו הר סיני מצאנו גם את אהובנו ודודנו, ושם נערכה חופתנו ונכרתה הברית בינינו. עבור מנחם, החיים היו סיפור אהבה. אולי ניתן להחיל עליו את דברי הרב קוק על ר' עקיבא: "ידע איש אשר כה רמה נפשו להעריך גם כן את האהבה הפרטית הטבעית בערכה הטהור, והיו לו האהבה הטהורה הטבעית, והאהבה הלאומית הנאורה, והאהבה הא־לוהית הקדושה ומלאה הוד, ערוכות במערכה, כמגדל דוד בנוי לתלפיות".

אהבה זו דוחה את ההפרדה המלאכותית שבין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו שבוודאי איננה קיימת במקרא, ולענ"ד גם לא אצל חז"ל. הסכנה הקיומית הגדולה ביותר לאדם היא, כדבריו של אדמיאל, "מהמבנה הנפשי שהוא אגוצנטרי לעילא – בדמיונו הילדותי – [המהווה] מעין מגנט המושך את כל העולם מסביבו אליו, לשימושו. כל הסובייקטים שהוא פוגש הם בעיניו רק אובייקטים – 'חפצים'".

אכן, זהו תפקידו של א־לוהים כמלך הבא לדכא את תפיסתו האגוצנטרית של האדם הרואה את עצמו כמלך. אבל יש גם דרך אחרת, והיא דרך האהבה והברית. האהבה יכולה לפרוץ את גבולות האגו, להרחיבו עד אין סוף. ההתמסרות הבאה מתוך אהבה לא רק שאיננה מדכאת אלא היא ממלאת את האוהב בשמחה ובחירות אין קץ – החירות מעבדותו לעצמו. כפי שהחתן המביא ארוחת בוקר למיטתה של כלתו איננו חש "שפוט" שלה, כך (לא להבדיל) מי שמוסר את עצמו לקב"ה וחפץ לעשות את רצונו 'בכל לבבך ובכל מאודך', הריהו זה שבאמת מקיים את "עבד ה' הוא לבדו חופשי".

שינוי של ההקשר

האם זו דרך רק לצדיקים וקדושים כפי שטוען אדמיאל? האם היא חסומה בפנינו קרוצי החומר? אמנם מצאנו תפיסה דתית שבה דווקא האהבה האנושית סותרת את הקדושה אבל אנו למדנו להיפך: כהן גדול אינו יכול להיכנס לקודש הקודשים כאשר הוא נטול אותה אהבה. דווקא מודל האהבה המתפשטת מהאהבה האנושית לעבודת ה' פותח בפני כל אדם דרך חדשה.

בניגוד לדבריו של אדמיאל , אהבה זו איננה חייבת להיות רק רומנטיקה אידילית לאדם העליון. אמנם הסכנה הרובצת לכל ברית אהבה היא הפיכתה לשגרה ולהרגל. זו היא דרכו של עולם. ההתמסרות המוחלטת איננה יכולה להתממש בכל רגע מרגעי החיים. זהו מאבק יומיומי. יצר הרע  האגוצנטרי איננו יכול להיעקר, כידוע מניסיונם הכושל של חז"ל. לפיכך לא ניתן לבטל את ה"יראה" מפני האהבה. מי שפוגש את יצר הרע (ומי מאיתנו אינו פוגשו, כמעט בכל רגע) חייב למושכו גם לבית המדרש ההלכתי.

גם לאוהבים הגדולים יש צורך בחובה ולא רק במחויבות. הקב"ה ברא אותנו עם אגו לא כדי שננפץ אותו ונשתחרר ממנו לעד, אלא כדי שנקום כל בוקר ו"נתגבר כארי לעבודת ה'". אך האם אנו נאלצים להיכנע בתום המהלך הסיבובי הזה לעולם הדכאני של "מה חובתי ואעשנה"?

כאן היא המהפכה שעליה רומז הרב שג"ר. החזרה לברית המקראית איננה מבטלת את החובות ההלכתיות אלא משנה את הקשרן, "צבען" בלשונו. זוהי יראה המשועבדת לאהבה. האוהב האמיתי איננו ממלא את "פקודות" הכשרות אלא רוצה לעשות את רצון אוהבו שהוא הרבה מעבר לחובות המצומצמים.

ההתמודדות של אותו חתן שמח ומשמח העלול להפוך ל"בעל" מדכא ומדוכא היא במלחמה המתמדת של כל אדם להעלות את יראתו חזרה לשורשה מלא האהבה. "זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר". רק בכך נזכה לחירות ולאהבה של "ביום ההוא נאם ה' תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי". 0

אודי ליאון

_____

בתגובה ל'דור ראשון לגאולה' מאת רבקה מרים, גיליון שבת חול המועד פסח

העמימות מבורכת 

תופעת החיפושיות הצליחה לעמעם ולטשטש את המושגים הבסיסיים של העולם המערבי. שלום, חופש, אידיאלים, רגשות, מחויבויות, מסגרות והנחות יסוד קיבלו אספקטים אחרים שנעו בקצב הצלילים של 'השוטה על הגבעה'. סוציולוגים, פסיכולוגים, קרימינולוגים ועוד בעלי מקצועות הנפש והחברה ייתבעו עוד לתת מענה על השאלה האם החופשיות של החיפושיות הצעידה את העולם המערבי קדימה או דרדרה אותו.

בניגוד לעולם המערבי, עלינו כישראלים לתת את הדעת לשאלות איזו השפעה הייתה לחיפושיות על חיינו, והאם לקחנו אותה למקום הנכון. רבקה מרים, בתו של לייב רוכמן, בעל 'בדמייך חיי', ששב לארץ אחרי השואה ודרך על עקבות אבותיו בחול, כלשונו, הצליחה לבטא יפה את השפעת התופעה הזאת בחיינו. להבנתה, בניסוח שלי, גרמה התופעה להתעממות יסודות החיים הנאיביים כפי שנחוו אחרי השואה, ולהתבגרות החברה המתבוננת בהתהוות החיים גם מאספקטים נוספים.

לא זו אף זו, אלמלא תופעת החיפושיות היה צורך להמציא אותה, שהרי "בתוך דברי הימים באים סודות הקיום לידי ביטוי בכל פעם באופן אחר, ורוח הזמן המשתנה הוא ביטוי לסוד המציאות שאין לה סוף, שאינה יכולה לקרום צורה אחת בלבד. הרי גם על אדם יחיד, בכל דור ובכל עת, ללמוד במהלך חייו שוב ושוב, מתוך הבקעים בחייו, איך ומה ולאן, ומה שהיה נכון לגיל מסוים, לתקופה מסוימת, מיטשטש ומחליף צורה", כדבריה.

מסקנתה לסיום דבריה היא – "אבל כולנו נשארנו מנוגעים באותה אהבה, לא ניתן למחות אותה מקרבנו". כאומרת, האהבה שחדרה לחיינו בלחני החיפושיות הפכה להיות חלק אורגני של החברה, ששינתה את תדמיתה לבלי הכר. דבריה אלה משקפים נכונה את הישראליות העכשווית, אך בה במידה פותחים פתח לחשיבה מחודשת על יסודות השעבוד והגאולה, השואה והתקומה, והרלוונטיות שלהם בחיינו.

אולי ניתן לומר כפרפרזה – כי במקלי עברתי את הירדן במלחמת ששת הימים, ועתה הייתי לשני מחנות, גוש אמונים ושלום עכשיו. השמאל הישראלי שאב במידה לא מבוטלת את ההשראה של החיפושיות, שנשבה במלחמת וייטנאם וחדרה למלחמת ששת הימים. שינוי הדפוסים המחשבתיים לצלילי Ob-La-Di Ob-La-Da הכניס מושגים חדשים לשפה העברית המשתרשת, כמו שטחים, כיבוש, נסיגות, שטחים תמורת שלום, הכיבוש משחית, ואפילו ביטויי שואה יודונאציים הפכו להיות חלק מהז'רגון החברתי.

פרספקטיבה של שנים

האם נכון לומר שהחוויה החיפושית הייתה בעוכריה של החברה? בממדים מקומיים יכלו דבריו של שר החינוך זלמן ארן, שלפיהם התופעה הזו משחיתה את נפש הנוער, להיות נכונים. אך בפרספקטיבה ארוכת טווח, החדירה התופעה עדינות, התחשבות והתייחסות לאחר, במושגים כמו מלחמה, כיבוש, דיכוי, שלטון על עם אחר. אלמלא תופעת החופשיות של החיפושיות בישראליותנו, היינו יותר רדיקליים ופחות מתחשבים במצוקות ובצרכים של חברות ויחידים סביבנו.

כדאי לעיין ולראות שבנושא אחר אך המשיק לענייננו בא הדבר גם במאמרו של הרב חיים נבון על הרב סולובייצ'יק ('לומד לפני הא־לוהים'). על דברי הגרי"ד "האדם המשתחרר מן העיקרון הרציונלי והפורק עול הדעת האובייקטיבית מעל צווארו, סופו לקצץ בנטיעות, להחריב סדרי בראשית", כתב הרב נבון כך: "הגרי"ד מרחיק לכת עד כדי הקביעה שלעתים עלינו לכרות ברית ציבורית דווקא עם החילונים הרציונליסטים, כנגד בעלי הזיות הנוטים למיסטיקה מעורפלת. זאת מחמת סיבה מעשית: לרגש הסוחף, המורד בהיגיון, אין גבולות ואין מעצורים, והוא עלול להמיט עלינו חורבן".

כיוצא בזה ניתן לבחון את תופעת החסידות מול ההתנגדות. האם הביאה החסידות חורבן על היהדות? בפרספקטיבה מקומית אכן היה מקום לחשוש לכך, אך בפרספקטיבה של שלוש מאות שנה ברור היום לכול שלא זו בלבד שלא היה בה הרס, אלא שהיה צורך להמציא אותה. החסידות הצליחה לבצר את חומת התורה והאמונה ולא לגרוע ממנה.

כך נוכל לבחון האם התנועה לשחרור האישה הביאה הרס לחברה או בנתה אותה? ברור היום לכול שהתנועות השונות שהניפו את הדגל הפמיניסטי גרמו לתיקון עוולות קשות בחברה, והביאו לשוויון, לאחווה, לכבוד האדם ולעוד הרבה הנחות יסוד חברתיות לקבל פרופורציות אחרות.

העמימות והטשטוש, הצבת סימני השאלה על כל מה שהיה ברור וטבעי, פשוט ומוכרח, בדור הראשון לגאולה אחרי דור השעבוד, יצרו מהפך שהחדיר את ההכרה השכלית והקוגנטיבית לתוך הרגש הלאומי שלאחר השואה. צריך לזכור ולהפנים שהיסודות הרגשיים שנדפסו בעם לאחר שנות הדיכוי והעבדות של מלחמת העולם השנייה, הם שהצליחו להביא להכרזת המדינה בערב שבת קודש פרשת אמור תש"ח. נדמה שאי אפשר היה להקים מדינה לצלילי Let It Be החיפושית, אבל היה ניתן להכניס את הצלילים של 'לו יהי' לתוך המדינה אחרי מלחמת יום הכיפורים.

ההתבגרות של המדינה, והמעבר מדור ראשון לדור שני ושלישי של גאולה, מצריכים התבוננות נכונה בשינויים החברתיים והלאומיים כדי שאפשר יהיה להפיק מהם את פריים, כפי שכותבת רבקה מרים. אולם יש לזכור שנשארנו מנוגעים באהבה של החיפושיות לא כדי לשנות את התפיסות היסודיות של הדור הראשון לגאולה. הן נשארו רלוונטיות גם היום, ויישארו כך לאורך הדורות. האהבה החיפושית בישראליותנו גרמה לעדכון האמיתות האלה ולרענונן כדי להתאימן לדור הזה ולדורות הבאים. 0

ישי אביעזר

ישי אביעזר לומד ומלמד בישיבה הרמה בקריות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-12 באפריל 2013,ב-גיליון תזריע מצורע תשע"ג - 818, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: