ממש פה 
זה היה / כרמית ספיר ויץ

ספרים דוגמת 'מישהו לרוץ איתו' של דויד גרוסמן או 'לטרון' של רם אורן הופכים אתרים היסטוריים שכוחים לאתרי 
עלייה לרגל. מסע בעקבות המילים, בעקבות הקרבות 

שנים ארוכות היו מגדל המים, הפסיפס של לאו רוט, מוזיאון 'היה היה' והמבנה הישן של חדרי החולים בקיבוץ אפיקים שוממים למדי. ואז זה קרה: 'הביתה', ספרו של אסף ענברי המגולל את סיפור הקיבוץ מלידתו דרך כל שלבי ההתהוות, ההיסדקות וההתרסקות, ראה אור בשנת 2009. לכאורה, לא משהו שיכול להפיח חיים ולנער את האבק מאתריו העזובים. רק לכאורה. בעקבות הספר החלה להתעורר תנועת התעניינות במקום. השלב הבא היה למסד סיורים ספרותיים, המלווים בזיכרונות ובסיפורי המקום, ועדנה הייתה לו, לקיבוץ. "טוב לשמוע שהקיבוץ, שהיה שק חבטות, הופך לאתר של עלייה לרגל", אמר ענברי כשנודע לו על הסיורים.

אפיקים לא לבד. דבר דומה קרה לנהלל בעקבות 'רומן רוסי' של מאיר שלו, לנחלת שבעה בירושלים בעקבות 'מישהו לרוץ איתו' של דויד גרוסמן, לאתר הקרבות בעקבות ספרו של רם אורן 'לטרון', לבית אוליפנט, לבניין הבולשת הבריטית ולקיבוץ ניצנים ('נפש הומיה', 'ימים אדומים' ו'המטרה – תל אביב' מאת רם אורן, בהתאמה), והרשימה ארוכה ומפותלת.

הביצה והתרנגולת

נראה כי בכוחה של הספרות לחולל שינויים ולהפיח חיים באתרים שנשכחו מלב. מדריכי טיולים וסיורים מספרים על עניין גובר בעקבות קריאת ספרות פופולרית, ונדמה שקיצור הדרך בין האדם למורשת קצר מאי פעם.

מי משפיע על מי? הספרות על המקום או המקום על הספרות?

"זה כמו שאלת הביצה והתרנגולת", מחייכת בתשובה חוקרת הספרות העברית פרופ' נורית גוברין. "כמובן שבראשית הייתה המציאות: המקום הגיאוגרפי וההיסטורי ומה שהתרחש בו, או המקום שבו חי ופעל סופר או אישיות חשובה אחרת. לאחר מכן באה הספרות ומתארת את המאורע הצמוד למקום ואת הסופר הצמוד לביתו ולנוף מולדתו. אחרי פרסום הספרים באים הקוראים ורוצים לראות במו עיניהם את המקום שבו התרחשו הדברים ושעליו נכתבו יצירות הספרות.

"התנאי להתעניינות במקום ההיסטורי ובביתו של הסופר", ממשיכה גוברין, "הוא התפיסה היסודית שיש לקרוא את הספרות בהקשריה: הביוגרפיים, ההיסטוריים, החברתיים, הגיאוגראפיים והפואטיים. ההיכרות עם ההקשרים מעמיקה את הקשב ליצירה הספרותית, והיכרות עם ספרות שמתארת היסטוריה מסייעת להבין את ההיסטוריה טוב יותר, מחיה אותה ומפיחה בה מוחשיות. כך שיש השפעה והיזון הדדיים.

"הסיורים הרבים בעקבות סופרים וספרים בירושלים ובתל אביב ממחישים אף הם את הצורך 'לנגוע' במקום, לחבר בין מראה העיניים לבין הלך הנפש המורגש בקריאת היצירות שנכתבו על אותו מקום".

"שנים אחרי שהספר יצא, אני מקבלת פניות מאנשים שמקווים שאעזור להם להיכנס לסיור". המבצר הצלבני בעתלית. 
צילום: פלאש 90

"שנים אחרי שהספר יצא, אני מקבלת פניות מאנשים שמקווים שאעזור להם להיכנס לסיור". המבצר הצלבני בעתלית. 
צילום: פלאש 90

אז ההספדים על מותה של הספרות היפה היו מוקדמים מדי?

"יש פריחה גדולה של הספרות, פרוזה, רומנים וסיפורים, באופן שאינו קשור למצבם העגום של החוגים לספרות באוניברסיטאות. ההתעניינות של הקהל בספרות דרך מסגרות לא ממוסדות גדולה, ועל כך יעידו ערבים ואירועים ספרותיים המושכים קהל רחב. סיורים לאתרים היסטוריים כמו בית אוליפנט, סיורים בעקבות סופרים בירושלים, בתל אביב או בכנרת, היו תמיד נחלת הקהל הרחב המשכיל. נכון שספר שיוצא ומתייחס לאירוע מסוים או למקום מסוים מגביר את ההתלהבות של הקהל לבקר במקום הזה, אבל הספר רק מגביר משהו שהיה כבר קיים. ההתעניינות קשורה בתחושה של הקהל הרחב שאם רצונך להכיר את המשורר, לך אל הארץ שבה התגורר, כמו שאמר גתה".

כאן המקום להזכיר כי סיורים בעקבות סופרים אינם דבר חדש. כבר בשנות ה־20 של המאה הקודמת נערכו סיורים למצדה בעקבות 'מלחמות היהודים' של יוסף בן מתתיהו והיצירה 'שנית מצדה לא תיפול' של יצחק למדן. בתל חי שבצפון נערכו סיורים סביב פרשת נפילת גיבורי תל חי, שעליה כתבו י"ח ברנר ורבים אחרים.

אופנה ספרותית

"זה המושג של עלייה לרגל", אומרת גוברין. "הפקיעו אותו מן הקדושה של שלוש הרגלים והפכו אותו לסוג של עלייה לרגל למקום ההיסטורי שבו התרחשו דברים, למקום שבו חי הסופר או למקום שבו הוא מיקם את העלילה שלו. בארה"ב עושים סיורים בעקבות בתים של שחקנים או אתרי צילום של סרטים. אצלנו מה שמגביר את התעניינות במקום הוא היצירה הספרותית. כמו בכל דבר יש כאן גלים ואופנות של התחדשות, והביקורים האלה לובשים ופושטים צורה לפי הקהל, הספר והמקום.

"הסיורים של דן בניה סרי לשכונת הבוכרים והסיורים של בלפור והרצל חקק בעקבות עגנון וברנר לא התחילו אתמול, אבל כמובן כל ספר מוסיף עוד אתר, עוד קבוצת מטיילים, ומגביר את הרצון והחשיפה – וזה רק מבורך".

אז מה יש לנו? אתרי מורשת, קיבוצים ומבנים חבויים, וסקרנות שיש לעורר. מדריכת הטיולים ומורת הדרך נורית בזל עורכת מזה שנים ארוכות סיורים ספרותיים. "סופרים כותבים על המקום שבו גדלו. בדרך כלל אלו שכונות צנועות, לאו דווקא עם בתים שתיירים מגיעים אליהם", היא מסבירה. "למשל בירושלים, שכונת כרם אברהם שעמוס עוז גדל בה, אזור גאולה – המקום שבו גדל הסופר חיים באר, שכונת הפועלים בית הכרם שבה בילה דויד גרוסמן את ילדותו ושיכון ותיקי ההסתדרות בקריית משה שבו גדל מאיר שלו".

 ב'גן העשרים' בשכונת בית הכרם הירושלמית, לדוגמה, מתנשאת אנדרטה ועליה שמות הנופלים בני השכונה. "הגן לא עזוב ונטוש אבל גם לא מבוקר", אומרת בזל, "הוא מוזכר בספרו של דויד גרוסמן 'ספר הדקדוק הפנימי' ואני מדברת על המקום בסיור. באותו סיור אני מזכירה את המקום גם בהקשר של 'יונה ונער'. אין במקומות אלה שירותים לתייר אבל הקוראים מאוד סקרנים לבקר בשכונות ולראות היכן גדלו היוצרים והיכן מתרחשות חלק מעלילות ספריהם.

"זה, כמובן, משמח אותי, בתור מי שמשוגעת על טיולים בעקבות יוצרים, שלא יכולה לקרוא ספר ולא לסמן את האתרים שבהם מתרחשת העלילה ומיד לתכנן מסלול סיור ספרות. אני מתפלאת בכל פעם מחדש כמה אנשים אוהבים סיורים כאלה. כשהמטיילים נפגשים איתי בסיורים נוספים, הם מספרים לי שהמקומות שבהם ביקרנו נראים להם שונים כשהם מגיעים אליהם שוב. לפעמים אנשים מגיעים לסיורים לפני שקראו את הספרים והמפגש עם המקומות שבהם התרחשו הסיפורים מעודד אותם לקרוא".

בשונה מפרופ' גוברין שרואה גלי נהירה לאתרים בעקבות ספרים, הסופר רם אורן משוכנע שעדיין מדובר בהחמצה. כל החומרים קיימים, הוא אומר, ומה שנותר לעשות זה לערבב אותם כראוי ולרקוח את התבשיל כדי שלא יישכחו מלב.

"לקראת כתיבת הספר 'המטרה תל אביב' עשיתי תחקיר", משחזר אורן. "הלכתי לשמיניסטים באזור תל אביב ושאלתי מה הם יודעים על קיבוץ ניצנים. התשובה הייתה שחברת קוקה קולה עורכת שם מסיבות בקיץ. לכאורה, למה שילמדו על ניצנים בחשק? ידעתי שהצבא ביזה ונידה את אנשי ניצנים כי הם נכנעו למצרים, בלית ברירה. ותיקי הקיבוץ היו בטראומה נוראה עד צאת הספר, ואחריו הייתה תחושת הקלה. סוף סוף נכתב הסיפור האמיתי שלהם. אני כמו מורה שעומד בפני כיתה ורוצה שהנושא שהוא מעביר יעורר בתלמידים עניין. סופרים במקרה הזה הם כמו מורים שצריכים לקחת את הנושאים הקריטיים שלנו, ויש בלי סוף. זה מאגר אדיר של נושאים לסיפורים ואף אחד לא עושה את זה".

 לחבר בין הלך הנפש למראה העיניים. מתוך הסרט 'מישהו לרוץ איתו'

לחבר בין הלך הנפש למראה העיניים. מתוך הסרט 'מישהו לרוץ איתו'

שהממשלה תממן

מדוע סופרים מתעלמים מהנושאים הקריטיים האלו?

"המו"לים חושבים על הצד המסחרי, שזה לא ימכור מספיק. אף אחד לא חושב על השליחות הלאומית שלו. אולי כדאי שאחת לכמה ספרים סופר יגיד: אני כותב מתוך תחושת לאומיות. למה למשל שהממשלה לא תממן את הוצאות התחקיר שבו כרוכה כתיבת ספר היסטורי? זה הרי אינטרס לאומי. מממנים כל כך הרבה שטויות ודברים שלא מובילים לדבר כשיש משהו שבמובהק מוביל להעמקת המורשת".

על פי אורן, העובדה שאתרים שנשכחו הפכו למקומות מתוירים בעקבות ספרים היא אחת הדוגמאות ליכולתה של הספרות להשפיע. "אנשים מתייחסים לספרות כאל בילוי קליל בטיסות לחו"ל, או ככלי להתעמק במשהו אם אנחנו מדברים על ספרי הגות. כשבוחנים את ההשפעה המעשית של הספרות כמעט לא נמצאות דוגמאות, ופתאום היא באה ויוצרת משהו עם השלכות לעתיד. אולי בעקבות הספרים ההיסטוריים שכתבתי יבואו עוד סופרים ויגידו: הנה, ניקח את ההיסטוריה שאף אחד לא מתעניין בה ולא שם עליה, כמו שהיה באתר לטרון. היו כמה קבוצות תלמידים וזה לא עניין אף אחד, והנה הגיע בום גדול. יש פה כיוון מאוד מעניין שכדאי ללכת עליו. אין לי בלעדיות על ספרי היסטוריה. במקום לכתוב על עוד סבך משפחתי, אני אומר: בואו נכתוב על ההיסטוריה שלנו בספר.

"יש פה אפיק שלא השתמשו בו עד עכשיו. אנשים לא מתעניינים במורשת כי לא מלמדים אותם נכון. בבית הספר לא לימדו אותנו היסטוריה באופן מעניין, אבל כשלוקחים אותה ועושים אותה פופולרית, אנשים קמים ואומרים: אני רוצה לדעת איפה קרו הדברים האלה".

הסופרת נאוה סמל מסכימה. "ליצירת אמנות – סרט, ספר, מחזה – יש הקסם המיוחד להפוך מקום זר ומרוחק משֵׁם סתמי או קומץ עובדות לקוניות לחלל אמיתי, בעל ממד של חיים. אם הדמות מטיילת בו, גם אתה הקורא מטייל בו בדמיונך, ואחר כך רוצה באופן טבעי לחוות אותו במו גופך. בעקבות הספר המקום הופך פתאום למוכר וביתי. במקומות שבהם ביקרתי אחרי שקראתי עליהם בספרים הרגשתי תמיד כאילו כבר הייתי בהם פעם, כאילו פעם חלמתי אותם.

"כשהייתי ילדה, חיכיתי פעם שעות ליד ביתה של לאה גולדברג ברחוב ארנון בתל אביב, בתקווה לשחק עם 'הילדים מרחוב ארנון' ולראות את הקוף נפלאות והילד נסים. את אגם החולה נסעתי לראות רק בעקבות הספר 'הרפתקה באגם' של ס' יזהר עם הצילומים בשחור־לבן של פטר מרום. הוא שמור בספרייה שלי עד היום".

סמל מזכירה כי הרומן 'ראלי מסע מטרה' פרי עטה, אשר ראה אור ב־1994, מספר על חבורה בחיפה שמשחקת משחק בנוסח 'מחפשים את המטמון' באתרים ההיסטוריים של העיר. "הספר פורסם עוד לפני שהמושבה הגרמנית שוקמה ושוחזרה ואנשים טיילו בין החורבות של האתרים שהזכרתי כשהם קוראים את הטקסט שמתאר את המקומות האלה בעבר", היא נזכרת. "בעקבות הספר אף הלכו לבית העלמין הטמפלרי כדי לחפש את המצבות של הדמויות שהזכרתי. לפני שנה ערכתי במסגרת פרויקט מיוחד של מוזיאון חיפה טיול עם 150 איש בעקבות כל בתי המושבה הגרמנית שנזכרים בספר.

"בשעתו, בטקס ההשקה לרומן בשנות התשעים, אמרתי לעמרם מצנע, אז ראש העיר, שחייבים לשקם את המושבה הגרמנית לפני שיהיה מאוחר מדי והשלכתי את הכפפה לפתחו. אני רוצה להאמין שהייתה לי השפעה צנועה על ההחלטה של נכבדי העיר. אתר אחר שיכול היה להיות אבן שואבת לטיילים הוא המבצר הצלבני בעתלית, אלא שהוא אינו נגיש לציבור משום שהוא משמש את חיל הים. עד היום, שנים אחרי שהספר יצא, אני מקבלת פניות מאנשים שמקווים שאעזור להם להיכנס לסיור במבצר", מספרת סמל.

רעב אדיר

דוגמה נוספת להשפעה מוכחת מהווה ספרו של רם אורן, 'לטרון', שראה אור בשנת 2002 ונמכר בלמעלה מ־50 אלף עותקים. "מאוד בער לי לכתוב את הספר כי חשבתי שהסיפור מעניין באופן יוצא מן הכלל. אמרו לי: אל תיגע בזה, כולל האלוף שלמה שמיר, שהיה מפקד הקרבות. הוא צחק ממני ואמר: 'כתבתי ספר ולא מכרתי אפילו עותק אחד. אתה רוצה – תכתוב ספר מתח על גופה שנמצאה בלטרון. זה ימכור'.

"אנשי ההפצה חשבו על החור של הגרוש וחששו שלא ירוויחו ממנו. אין דרישה, כך חשבו. זה נראה להם כמו עוד ספר לימוד בבית ספר. החלטתי להתעקש כי זה בער בעצמותיי. מעבר לסיפור שכולנו מכירים, יש סיפור מדהים, מהגדולים והדרמטיים של 1948. ההפתעה הייתה מושלמת – יש רעב אדיר לכל מה שקשור בהיסטוריה ובלבד שתוגש בצורה הנכונה, בלי מספרי אוגדות, כלי נשק ואיפה זזה היחידה הזו ולאן".

השאר היסטוריה. 'לטרון' הפך לרב מכר ולספר חובה בקורס קצינים. כך גם ביחס למקום עצמו. "זה עשה מהפכה באתר. מספר האנשים שמגיעים היום הוא אסטרונומי. הם באים לראות את השטח, איפה אריאל שרון שכב ואיפה חילצו אותו, את תעלות הקשר ואת שדה הקרב שאפשר להשקיף עליו ממנזר השתקנים. תלמידי תיכון באים עם הספר, קבוצות מגיעות לימים שלמים, מגלות את דרך בורמה שהייתה אלתור קלאסי. אנשים רצים לשם כל הזמן.

זה קורה עם אתרים נוספים והחוויה היא אדירה כי את מתקרבת לסיפור ולהיסטוריה שלך. 'ימים אדומים', שמכר עד כה 42 אלף עותקים, עובר בבית שבו נרצח מפקד הלח"י יאיר שטרן. למה ללכת למוזיאון הלח"י, אלא אם יש ספר שקראת ואת רוצה לגלות איפה קרו הדברים? הספרות לוקחת היום – במודע או שלא במודע – אנשים אל האתרים עצמם".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 באפריל 2013, ב-גיליון תזריע מצורע תשע"ג - 818 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: