מדריך אל הטהרה / מירי כהנא

הקשר ההדוק שמתקיים בין המצורע לכהן מלמד כי תפקיד הכהן איננו להתנזר מן הטמאים, אלא להנחות ולהעלות אותם בשלבי ההתקדשות והטהרה

פרשות תזריע־מצורע עוסקות בנושא הטומאה והטהרה כשבמרכזן פרשת טומאתו וטהרתו של המצורע. אחד הדברים הבולטים בפרשת המצורע הוא המעורבות הגדולה של הכהן בתהליך זיהוי הטומאה, ולאחר מכן גם בתהליך הטהרה. ניכר שתפקיד הכהן כאן אינו רק בעבודת המקדש; לכהן יש גם תפקיד "קהילתי". בפרשת שמיני הוזכר התפקיד החינוכי של הכהן: "ולהורות את בני ישראל את כל החוקים…" (י, יא). בפרשת המצורע נמסרו לכהן מספר תפקידים: הראייה וההחלטה אם לטמא או לטהר, הציווי על ההסגרה לשבעה ימים כדי לבחון את הנגע שנית (וכן על הפעולות הקודמות להסגרה, אם יש כאלו), ההחלטה לטהר את הנגע אחרי תום זמן שהותו של המצורע מחוץ למחנה, הציווי על המצורע מה להביא ומה לעשות כדי להיטהר, ועשיית כל העבודות הנלוות לתהליך הטהרה (טבילה, שחיטה, הזאה, הקרבה, הנפה ועוד).

ניתן לראות את התהליך כולו, הן של הטומאה והן של הטהרה, כמו דו שיח ארוך ורב שלבים בין המצורע לכהן. מהרגע שבו הגיע המצורע לכהן לראשונה הוא ממלא אחר הוראותיו, וחוזר אליו שוב ושוב כדי לעבור משלב לשלב.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

עיסוק עם טמאים

הקשר ההדוק שבין הכהן למצורע עשוי להיראות מפתיע בשל קדושתו של הכהן. הלא המשמעות המרכזית של הטומאה בתורה היא המניעה שהיא יוצרת מלהגיע אל הקודש, כמו שנאמר בסוף פרשת המצורע: "והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם" (טו, לא; וכן אצל היולדת – יב, ד). מבחינה של כלל הלכות הטומאה בתורה עולה שהטומאה אינה איסור בפני עצמו, אלא מרכיב הלכתי המונע מגע עם הקודש. הטומאה אינה אלא מציאות שמכוחה עלול האדם לטמא את הקודש.

באופן טבעי היינו חושבים שבשל העיסוק של הכהן בקודש עליו להימנע ממגע עם הטומאה ועם נושאיה, ושיש לשמור על הכהן מכל משמר שלא יבוא במגע עם הטמאים, ובפרט עם המצורעים שהגורם לטומאתם אינו מהלך ביולוגי טבעי אלא מחלה חריגה ומרתיעה. אך התיאור של התורה נראה בדיוק הפוך: לא זו בלבד שהכהן אינו נמנע ממגע עם המצורע, התורה גם אינה מזכירה שהכהן נטמא כתוצאה מעבודתו עם המצורע, וזאת בניגוד לטהרת טמא המת באפר פרה אדומה שמטמאת את הכהן שעוסק בה (במדבר יט).

נראה שיש מסר בזיקה ההדוקה שבין הכהן למצורע, והוא גם נוגע בזיקה העמוקה שבין הטומאה לקודש. כמו שניתן לראות בימינו, אם אין קודש שמצריך טהרה ומייצר את מסלול הטהרה אין גם משמעות למערכת הטומאה. אבל לא רק הטומאה שואבת את משמעותה מקיומו של הקודש, גם הקודש מקבל את משמעותו היתרה מכך שניתן להגיע אליו רק מתוך טהרה. המצורע זקוק לכהן כדי להבחין בין טמא לטהור, כדי להיטמא, להתחיל תהליך של ריפוי, ולבסוף כדי להיטהר. תפקידו של הכהן לטפל בטומאתו של המצורע כחלק משירותו בקודש – משמעותו טיהור הטמאים ולא התנתקות מהם. הכהן מיועד לעסוק בקודש, אבל הוא אינו מנותק מהעם אלא יושב בתוכו ודואג לטהרתו של הכלל, כדי שלכולם תהיה האפשרות להגיע אל הקודש, כולל המצורע – החולה והמנודה מן החברה.

לקשר האנושי הנדרש בין הכהן למצורע יש רובד נוסף: הטומאה מקורה באדם, היא אינה כוח חיצוני ואינה חלה אלא על האדם וחפציו. אבל גם הטהרה מקורה באדם. בכוחו של האדם לנקוט פעולות שיביאו לטהרתו. כדי להיטהר המצורע חייב קודם כול לפנות אל הכהן ולבקש ממנו שיכריז עליו כטמא. רק אחרי ההכרזה האנושית על מצב הטומאה אפשר להתחיל בתהליך של ריפוי וטהרה.

חז"ל למדו מהפסוק "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת" (יד, לו) שהכרזת הכהן היא הקובעת את הטומאה. הטומאה חלה על מה שהיה בבית ברגע ההכרזה, ולא על כל מה שהיה בו מלכתחילה. כלומר, הנגע הוא המטמא, אך הטומאה נקבעת כמציאות רק כשמכריז עליה הכהן.

כניסה חדשה

יחד עם מתן הכוח בידי האדם לטמא ולטהר חשוב להבהיר שהכוח הזה אינו שררה של הכהן. היכולת האנושית להיטמא ולהיטהר קיימת אצל כל אדם, עד אחרון המצורעים. תפקידו של הכהן להיות מעורב ולהושיט עזרה לבאים להיטהר, ולצורך כך יש להתחיל בבירור הטומאה ובהכרזה עליה – לא כדי להרחיק את הטמא אלא כדי להתחיל את דרכו להיטהר, ולהמשיך ללוות אותו לכל אורך הדרך.

הזיקה העמוקה בין המצורע לכהן אינה רק בתקשורת ההדוקה ביניהם, אלא גם בתהליך כניסתם אל הקודש: כדי להיטהר צריך המצורע בין השאר להתגלח, לרחוץ במים, לטהר גם את בגדיו, להמתין שבעה ימים במקומו, להגיע לפתח אוהל מועד, להביא קרבן, מן הקרבן מזים שבע פעמים ומניפים חלק ממנו, ולבסוף נותן הכהן מדם הקרבן ומהשמן על תנוך אוזנו הימנית, על בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית. כל המרכיבים הללו מצויים גם בתהליך הקדשתם של אהרן ובניו לכהונה (ויקרא ח)! בולטת במיוחד נתינת הדם על האוזן והבהונות שמצויה אך ורק בשתי הפרשות הללו: הקדשת הכוהנים וטהרת המצורע.

מדוע דומה טהרת המצורע להקדשת אהרן ובניו? מדוע מצווה הכהן לעשות למצורע את אותה פעולה שעשה משה לאהרן ולבניו בכניסתם לשרת בקודש?

ניתן להציע מספר הקבלות בין שני המצבים :גם הקדשת הכהנים וגם טהרת המצורע מסמנות פתיחת דף חדש ושינוי של המעמד האישי ביחס לאפשרות הכניסה והקרבה אל הקודש. המצורע נטהר ויכול להיכנס למשכן, והכהנים הוכשרו לעבודתם והם יוכלו להיכנס לתוככי הקודש ולעבוד בו. ההתחדשות והמעבר באים לידי ביטוי באופן סמלי בפעולות השונות שכולל הטקס: העמידה בפתח אוהל מועד, הגילוח, החלפת הבגדים ועוד. גם את ההטפה על האוזן והבהונות ניתן להבין כחלק מקבלת המעמד החדש, שכרוך בשמיעה וציות יחד עם עבודה פיזית בידיים וברגליים.

להקבלה בין המצורע לכהן יש משמעות עמוקה לכל אחד מהשניים: למצורע נאמר כאן שהכול נרפא ונטהר, הוא משווה לכהן מתוך אמון עמוק בתהליך הטהרה שעבר, ובזאת מוזמן להיכנס אל הקודש עד כדי השוואתו לכהן. לכהן מזכיר הקרבן שאפילו מצורע יכול לדמות לאהרן ובניו לאחר שנטהר – כולם בניו של הקב"ה, ולכולם האפשרות להתקדש. מעמדו של הכהן ניתן לו לא כדי להשתרר, אלא כדי שיסייע לכל אדם, נמוך ככל שהידרדר, להיטהר ולהתקדש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 באפריל 2013, ב-גיליון תזריע מצורע תשע"ג - 818 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: