לא מובן מאליו / שמואל פאוסט

בתחושת דחיפות ניגש שלמה גיורא שוהם, אב שכול וחתן פרס ישראל בקרימינולוגיה, לכתוב את רומן חייו, כדי לבער את הבערות ולנער את היחס למדינה. מפגש עם לוחם מלחמות הקיום והרוח

בחדר עבודתו של שלמה שוהם, חתן פרס ישראל מלפני עשור (ראו הרחבה במסגרת), מצוי פסל סביבתי שבנה במו ידיו. למעשה, זהו מגדל העשוי ממערום של עשרות ספריו שיצאו לאור בשלושים שפות. הוא מתבדח ואומר שזהו השימוש הטוב ביותר שמצא להם, כי מי קורא את הספרים הללו.

בכמה וכמה מהספרים הבונים את המגדל, שב ומופיע רעיון המפגש האותנטי. מסכת היחסים האותנטית, זו שמחייבת את האדם להיכנס למגרשו של האחר כבסיס לכל מערכת יחסים מוסרית. התגברות על הנתק והניכור הטבעי מהזולת, תוך יצירת דיאלוג. ובמקביל, הפתיחות להתגלות של האחר – לתת לאחר להיכנס אלי. בדומה לאמרתו המפורסמת של הרבי מקוצק, על א־לוהים הנכנס לכל מקום שנותנים לו להיכנס. זוהי החוויה האנושית הייחודית, האותנטית, שאין בלתה. זהו הגישור על הפער המוכרח שבין שני זרים.

עם פתיחת הדלת בכניסה למשרדי המערכת פוגש פרופ' שוהם באדם זר לו. אני עורך היכרות בינו לבין העורך אלחנן ניר. תוך שניות ספורות הוא שומע על היכרותו של אלחנן עם ספריו, שהיו חבויים אי אז מתחת למזרן בפנימיית הישיבה. על מה שלמד פעם ממאמר שבו השווה שוהם בין ר' נחמן לקירקגור. לחלוחית עולה בעיניו של הפרופסור, והוא מודה בה. "תן חיבוק", הוא קורא בקול ופורש את זרועותיו לעברו של אלחנן. שתי דקות של מפגש לא נשכח. דלתות שנפתחו לזר ואפשרו את כניסתו. התגלות האחר.

שלמה גיורא שהם. צילום: אופיר דוד

שלמה גיורא שהם. צילום: אופיר דוד

בלוע הר געש

מה מביא אדם שבע ימים, לאחר כתיבה של עשרות ספרים ומאות מאמרים אקדמיים, בשלל תחומים מדעיים, לכתוב רומן?

"הספר הזה למעשה כתב אותי. אני לא כתבתי אותו. והוא נבע מתחושת כישלון. 'העד שכשל' הוא תחושה של כישלון של דור תש"ח. לא השכלנו להעביר לדור הצעיר את התחושה שאי אפשר לקבל את המדינה כדבר מובן מאליו.

"הרי מבחינה לוגית, טקטית, צבאית, היינו צריכים להפסיד את מלחמת השחרור. שבע מדינות התקיפו קבוצה קטנה של 350 אלף איש. תל אביב הופצצה. ממקומי בשבי ראיתי אינסוף שיירות של חיילים עיראקים. הצבא הסורי היה אכזרי ויעיל והצבא הירדני היה מאומן על־ידי האנגלים. ואילו ליהודים היו סטנים שמתחילים לירות בלי שלוחצים על ההדק, רובים איטלקיים שבכל ירייה הבריח היה עף מהמקום ומשוריינים עם דופן בעובי 10 ס"מ של ברזל רך כמו חמאה, שכל כדור חודר אותו.

בגוש עציון הייתה לנו מרגמה אחת. הלבישו אותה עליי, הייתי גברתן אז, כדי שארוץ מקצה אחד לשני, כדי שהערבים יחשבו שיש יותר ממרגמה אחת. חאג' אמין אל חוסייני, המופתי, ערבי חכם, עשה חשבון פשוט ביותר, שהולכים לגמור את הציונים מהר מאוד. אחרי ההכרזה של החלוקה הוא אמר במפורש ברדיו, ואני זוכר את דבריו [כאן עובר שוהם לציטוט בערבית, ש"פ]: עזבו את עריכם לכמה ימים ותחברו לצבא הערבי המפואר ואחרי שיושמד בעזרת אללה האויב הציוני תחזרו חזרה לבתיכם. ולכן, כמו שבן־גוריון אמר אז בהקשר של ניצחון ישראל: 'מי שלא מאמין בניסים – הוא לא ריאליסט'. זה דבר שהנוער לא יודע, לא חש.

"דבר נוסף, שהוא בעצמותיי עד היום, הוא הצימאון לידע. היו אז כמה מאות סטודנטים בסך הכול בבניין רוזנברג למדעי הרוח על הר הצופים. ובין המורים שלי היו גרשום שלום, מרטין בובר, שוובה הקלסיקאי, חיים רות הפילוסוף ואחרים. אנחנו למדנו אצלם והיינו ספוגים בכמיהה לידע. והיינו יורדים אחר כך לעיר ויושבים עד השעות הקטנות של הלילה, מדברים על הקלאסיקה, השוואה של היהדות עם הפילוסופיה המערבית וכדומה. הצימאון הזה לידע הולך ונעלם. זה דבר עצוב. המחלקות למדעי הרוח הולכות ומתרוקנות.

התלמידים שלי, הבורות שלהם בתחומי הרוח זה דבר שלא יאומן. המורשת של אותם ענקי הרוח – שהייתה לי הפריבילגיה להיות חשוף לתורה שלהם – היא נעלמת. וזה חבל. היום הנוער יודע דברים אחרים, שאני לא יודע. טכנולוגיה. 'כיפת ברזל' היא דבר מטריף, כל העולם משתאה. יש 'מעיל רוח' להגן על הטנקים. זה דבר אדיר. אבל מה עם הרוח עצמה, איפה הרוח? הרוח של היהדות.

"ולכן אמרתי, אני רוצה שמישהו יראה וידע מה היה. אתה מספר להם על מצדה על הכרמל. לא יודעים על מה אתה מדבר. וזה ישנו. יש בונקרים מהתקופה הזאת. התחושה הזאת שעוד מעט הכול נגמר, שכל מספר התושבים פה ממלאים עשר רכבות לאושוויץ, זה הכול – והרי זה היה קורה אם רומל היה מגיע לכאן – לא מוכרת. לא יודעים על גוש עציון. זו הייתה סאגה שקשה לתאר. הדברים האלה הם כל כך חרותים בזיכרון שלי ואני רוצה להעבירם לאחרים".

אולי העובדה שצעירים היום לא חיים בדחיפות של עשר רכבות לאושוויץ, שהמדינה מובנת לנו מאליהאולי זה דווקא הניצחון, עדות לבריאות של הנוער?

"אומר לך למה לא. זה לא ככה. יש התעוררות היום של העולם הערבי. הרי אסד ילך ויבוא במקומו אל־קעידה, מורסי הוא האחים המוסלמים, אנחנו מוקפים בגייסות של אחמדינג'אד. אנחנו לא קנטון שוויצרי. אנחנו קליפת אגוז בתוך לוע של הר געש. ודאי שלא צריך ללכת בתחושה הזאת כל הזמן, אבל צריך לקבל פרספקטיבה. השאננות מסוכנת. הייתה פה קטסטרופה בזמן מלחמת יום כיפור בגלל השאננות הזאת, ההיבריס. את זה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.

"אני אדם דמוקרטי. מאמין בדמוקרטיה. בעיניי, הישועה, הגאולה שלנו, היא שמדינת ישראל היא דמוקרטית. אבל צריך להבין שזה דבר שביר מאוד. צריך לטפח אותו כל הזמן ואסור לקעקע אותו. ואת זה הרבה אנשים לא מבינים היום".

אתה מדבר על חוסר המודעות לנס הקמת המדינה ועל חוסר ידע על מה שהתרחש אז, ואני רוצה למתוח קו מחבר בין זה לבין תלונתך על הבורות הכללית במדעי הרוח ולבין אמירה מאוד מעניינת שלך בספר. אתה מדבר שם על מנהיגי היישוב הציונים הסוציאליסטים, ש"דחו את איש הרוח החולם" – אלה שבארצות מוצאם היו בחורי ישיבה, התפקרו ואימצו את המרקסיזםוכותב עליהם כך:

הואיל והחליפו דת בדת – את המרקסיזם הציוני במקום היהדות האורתודוקסית – הם הפכו קיצוניים בדתם החדשה כשם שהיו בלתי פשרנים באמונתם הישנה. כך קרה שהם נטשו לא רק את הדת היהודית, אלא גם את המסורת והמוסר היהודיים.

בדיונים ארוכים ורבים על האידאולוגיה בפעולות הגדנ"ע טענתי שיבוא יום ותהיה לנו המדינה לה אנו מייחלים, והאידאולוגיה הציונית תיעלם או תיחלש עקב הגשמתה, ואז נצטרך לחזור אל המוסר והמסורת היהודיים כדי למנוע ריק ערכי.

זאת ממש נבואה!

"הציונות הסוציאליסטית, שרצתה ליצור יהודי חדש, זרקה את הילד עם האמבטיה. פה איבדנו הרבה מאוד. תראה, אני מלמד באוניברסיטה הגרגוריאנית בוותיקן. הרקטור, קרדינל ישועי, הזמין אותי ללמד. הוא אמר לי: אתה יודע לטינית ועברית, בוא תלמד אותנו את ה־Fons Vitae, 'מקור חיים' – החיבור הפילוסופי החשוב של אבן גבירול [כאן עובר שוהם ללטינית, ש"פ]. מי כאן לומד או מכיר 
את 'מקור חיים'?

אני לא מדבר על דת. זה או שאתה מאמין או שלא. אני מדבר על ידע, על פילוסופיה יהודית. הרי זה ספר מדהים. כאן אף אחד לא יודע, גם הדתיים לא מכירים. קח את בחיי אבן פקודה, למשל. הנכדה שלי נוסעת להשיג הארה בהודו. אני אומר לה, שחר, יש יהודי שכתב טקסט במאה העשירית בערבית, 'חובות הלבבות'. זה ספר עם השפעה מיסטית צופית. תקראי את זה, תלמדי, תשווי. היא אומרת לי לא לא, מה זה מעניין מה שאיזה רב כתב. בתרבות שלנו כאן יש נטישה של הידע היהודי והמסורת היהודית.

"אני מלמד היום קבוצה של ערבים, בערבית. הם לא יודעים על הסימביוזה באנדלוסיה בין היהודים לבין המוסלמים. כשאני מספר להם ששמואל הנגיד היה רמטכ"ל ושחסדאי אבן שפרוט היה ראש ממשלה אצל החליף, הם לא מאמינים לי. הפוליטיקאים הערבים לא מאפשרים להורות בבתי הספר הערביים את הסימביוזה הזאת, מפני שזה פוגע בתזה שלהם.

ויש סוד נוסף, הסימביוזה הזאת הרי שמרה על התרבות האירופית. הקלאסיקה היוונית תורגמה לערבית ולעברית. הרי הנוצרים באותה תקופה היו אנאלפביתים ולולא התרגומים זה לא היה נשמר. במאה ה־13 בטולדו הוקם מפעל תרגומים, שבו היהודים והערבים תרגמו את הכתבים האלה בחזרה. בלעדי זה התרבות המערבית האירופית לא הייתה קיימת היום".

"המהפכה של החינוך אצלנו חייבת להיות רדיקלית". ילדים ליד גדר בית הספר. צילום: מרים צחי

"המהפכה של החינוך אצלנו חייבת להיות רדיקלית". ילדים ליד גדר בית הספר. צילום: מרים צחי

הפוליטיקה הציונית יצרה בערות אצלנו והפוליטיקה הלאומנית הערבית יצרה בערות אצלם

"נכון. בצורה הנוראה ביותר. כאן ושם זה אותו דבר. והם לא מאמינים לי, עד שאני לא מביא להם טקסטים מקוריים בערבית שמוכיחים להם. אצלנו, המצב מפחיד אותי. המהפכה של החינוך אצלנו חייבת להיות רדיקלית. אחרת אנחנו בבעיה גדולה של חינוך לערכים. כל מחשב יכול להביא אינפורמציה, אבל לא חינוך לערכים".

קול קורא במדבר

בספר אתה מפליג בתיאורי תחושות ומחשבות, אנשים ונופים ומגוון של דימויים. זה שונה מכתיבה מחקרית. איך הייתה עבורך העבודה על כתיבת פרוזה?

"הייתי חייב לכתוב את זה. זה פרץ החוצה. הנופים והדימויים, הכול פורץ החוצה. הזיכרונות צפו ועלו. מירושלים, מהר הצופים, מהבור של הפיצוץ בבן־יהודה. הבעיה כשאתה מתאר אירועים מהילדות היא לקלף שכבה אחרי שכבה בניסיון לראות את העבר. אבל אי אפשר בלי כל מה שספגת עד היום. קראת את פרוסט? 'בעקבות הזמן האבוד'? קראתי את כל כרכיו וזהו הרי כישלון מפואר. מבחינה פנומנולוגית זה בלתי אפשרי לחלוטין. אתה לא יכול באמת להסיר את הכול ולראות היום את העבר בעיניים של ילד".

כרומן חניכה, הספר מאוד דידקטי. ניכר הרצון שלך להרעיף על קוראיך ידעהיסטורי, פילוסופי, מדעי, פסיכולוגי, וגם ידע יהודי. מי שמכיר את כתביך יכול לזהות כמעט את כל תחומי עיסוקך ואת הרעיונות המרכזיים שלך כחוקר וכהוגה משובצים לאורך הספר בפי הדמויות השונות. נראה כאילו אינך סומך על הקוראים והרוכשים של ספרי העיון האקדמיים, ואתה משתדל להטעים מכל העושר הזה בספר הפרוזה שכתבת, אולי כדי לשמר אותו או להגיע לקהל רחב יותר.

"אני באמת לא סומך עליהם כלל. התחושה שלי היא כקול קורא במדבר. בתהליך היצירה שלי אני יושב בחדר, שומע מוצרט וכותב בבדידות טוטלית. אמנם, עובדה שהיום באתי לכאן והייתה לי הפתעה מדהימה, כשפגשתי בבחור הנפלא הזה [אלחנן ניר, ש"פ] ואותך ומתברר שאתם קראתם ולמדתם דברים שלי.

"אומר לך דבר קשה. היטלר, בשני שלישים מצוואתו, מעלה על נס את העובדה שהוא הצליח במשימה, במלחמתו נגד היהדות הבינלאומית. היום, כשאני מסתכל על זה, בהקשר הזה, אני באמת חושב שהוא הצליח. משום שהקאדר של היהדות שחסר לנו הוא ארבעה מיליון יהודים שהיו במזרח אירופה. כל הקלאסיקה היהודית הודפסה בוורשה. הסופרים הגדולים, כולם צמחו על התרבות היהודית שם. היו בתי ספר תיכון וסמינרים מלאים בתרבות העברית הזאת שצמחה שם. והיא נעלמה ואיננה. הקאדר שהיה צריך להזרים את העוצמה היהודית המתחדשת הזאת איננו. וזה המחסור שלנו היום.

אני לא מנסה להגיד שתרבות יהודית לא צמחה במקום אחר. זאת תהיה התנשאות. הרי תלמידי חכמים גדולים מאוד צמחו בצפון אפריקה ובמקומות אחרים. אבל הפריחה הגדולה של היהדות הזאת באירופה – הלכה. מבחינה זו אנחנו משלמים מחיר עד היום, יום יום ושעה שעה, על החור השחור הזה. וזאת טרגיות תרבותית נוראית, שאני לא חושב שאנחנו הבנו עדיין איך להתמודד איתה. לכן אני חושב שבספר הזה אני אכן שולח את לחמי על פני המים בכיוון הראוי".

דווקא בדור האחרון ניכר רנסנס של התרבות היהודית. יש התעוררות גדולה והתחדשות של לימודי יהדות וציונות, במדרשות, בבתי מדרש משותפים, פלורליסטיים. נפתחו מכינות קדם־צבאיות, ישיבות חילוניות, בחלק מהישיבות הציוניות יש תנופה של לימודי חסידות.

"יש איזו התעוררות. אבל העובדה שאני היחיד שמלמד בובר באוניברסיטת תל־אביב, למשל, זה דבר עצוב, וגם מופרך. מפני שהוא היה ענק הרוח היהודי, אקזיסטנציאליסט יהודי. לא מכירים אותו. והרי הדברים הללו שהוא לימד נותנים משמעות כל כך עמוקה.

"אם אתה אומר שלומדים חסידות, אני שמח לשמוע, זה הדבר הנכון. יש רעיונות בעלי עוצמה ותעוזה אדירה, שלא ידועים מספיק. העניין של השותפות בין האדם לא־ל – שמבחינה אונטולוגית הא־ל צריך את האדם כמו שהאדם צריך את הא־ל. הרי זה הבסיס, זו החסידות. אלא שהחילונים לא יעלו בדעתם שזה קיים, והדתיים האורתודוקסים פוחדים מזה.

"שם קיימת אותה יהדות שהיא תיקח אותנו מעל ומעבר. לא הפלפול והקושיות והפרכות. תראה, ישעיהו ליבוביץ' היה מורה שלי, אבל אני חלוק עליו. הוא סירס את המושגים הבסיסיים של היהדות. כל הסיפור האריסטוטלי הזה. בקורפוס המרכזי של היהדות אין האינדוקטרינריות הזאת, יש רכות, יש תובנה, יש שם נשמה. זה פותח עולם ומלואו. אני רואה את זה אצל תלמידים. יש לי תלמידים, והם צובאים על הכיתות. אנשי היי־טק, עורכי־דין וכל אלה. יש צימאון".

אז יש צימאון לידע, יש סיבה לאופטימיות

"יש צימאון אדיר לידע, כריאקציה מהחומרנות, הקריירה וההדוניזם. אבל מבחינה ממסדית, מי שרוצה היום ללכת ללמוד את הדברים האלה, כלימוד של חוויה, אין לו את זה".

אין לו את זה באוניברסיטה. אבל אולי דווקא בגלל זה קמים המוסדות ובתי המדרש האלטרנטיביים האלה, ששם כן לומדים יהדות מתוך חוויה.

"נכון. האוניברסיטה היום זה באמת לא המקום. זה צריך לבוא ממקומות אחרים".

הכל קרה, הכל אמיתי. אום אלג'מאל, המחנה, תש"ט. קריקטורה מהשבי הירדני. צילום באדיבות הארכיון לתולדות גוש עציון

הכל קרה, הכל אמיתי. אום אלג'מאל, המחנה, תש"ט. קריקטורה מהשבי הירדני. צילום באדיבות הארכיון לתולדות גוש עציון

אבדן ערכים

אתה בכלל קרימינולוג, משפטן, איש מדעי החברה, ואני שומע ממך ידע רב בתחומי רוח כל כך רבים, פילוסופיה ויהדות. על איזה רקע זה צמח? בספר אתה מתאר את האב כמי שעסק בכריתת עצים, אחר כך באטליז ובפרדסנות. מאיפה באה המסורת האינטלקטואלית?

"ההשפעה העיקרית עליי כן באה מאבא שלי. הוא היה תלמיד חכם שלמד בישיבת סלובודקה והוא גם למד מדעים, שפות. הוא ידע לטינית ויוונית שוטף. אבל אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות – בארץ הוא בא לעבוד בידיים. אחרי יום העבודה בטורייה, בפרדס הקטן, היה בא עייף, מתרחץ ויושב ללמוד. גם דף גמרא, וגם טקיטוס ואייסכילוס. הוא היה דמות מהסוג שלא עושים אותם יותר.

אני זוכר אחרי שחזרתי מהשבי, ראיתי אותו רץ. שאלתי אותו אבא, לאן אתה ממהר? ובשפה שלו הוא ענה לי 'אני חפץ ללכת לטמיון'. הוא התכוון למס הכנסה. עוד לא הייתה מילה ל'אוצר', אז הוא השתמש במילה 'טמיון' – אוצר המלך ביוונית. הוא היה אביון, אבל רצה לעשות את המצווה. לתרום את חלקו למס הכנסה. כזה הוא היה.

"מרטין בובר כמובן השפיע עליי. ואחר כך השופט חיים כהן, שאני הייתי עוזרו הבכיר כשהיה היועץ המשפטי לממשלה. שהיה בחור ישיבה שהתפקר אבל היה מלא וגדוש ידע ותרבות. הערצתי אותו. שלושת אלה נטעו בי את הצימאון לידע".

יש בספר גם דמותו של פטר, המפעיל שלך משירות הידיעות של 'ההגנה'. אתה שם בפיו המון מידע, מתחומים רבים, שאותו הוא מוצא לנכון להעביר לך בהזדמנויות שונות ומשונות. האמנם הייתה דמות כזאת או שזו תחבולה ספרותית שלך כדי לשפוך עוד מידע על הקורא?

"דמות אמיתית ומוכרת. דמות שהייתה. איני יודע אם אני חופשי לחשוף את שמו האמיתי. היה דמות מדהימה, ראש הש"י בירושלים. כל מה שאמרתי זה כאין וכאפס לעומת מה שהוא היה. אין דמויות כאלה יותר. ידען, רב־תחומי, אמיץ, מתוחכם. ויחד עם זה, הייתה לו כל הזמן תחושה שאנחנו על פי התהום. והוא צדק".

בספר מתואר מספר אדיר של אירועים, קטנים וגדולים. הגיבור יהושפט, יושזה אתה, מסתבר ־נחשף בנערותו לראשי הפלמ"ח ולתכנוניהם; אחר כך נוטל חלק בפעולות ובמבצעים הרואיים; עוזר, תוך סיכון עצמי רב, לתפיסת הקצין הבריטי שגרם לפיגועים הגדולים בירושלים; משם עובר להגן על גוש עציון, נלחם ונופל בשבי. יש מפגשים עם דמויות מאוד צבעוניות והרפתקאות מגוונות, שקשה להאמין שקרו לאדם אחד בתקופת חיים אחת. עד כמה כל זה אמיתי, אוטוביוגרפי?

"הכול קרה. הכול אמיתי. יש כמובן חירות פואטית. אבל חוויתי את כל הדברים שעליהם אני מדבר. כל הדמויות שאתה קורא עליהן חיו ופעלו. אני לא חופשי לחשוף את השמות האמיתיים של כולם. ואני אכן התגייסתי לעניין הזה של הלחימה, ההגנה. אני גדלתי, וכמוני כל בני דורי, בתחושה טוטלית שהיחיד חייב להקריב את עצמו למען הכלל. כשיש אינטרס של הכלל אין שאלה בכלל אם עושים או לא. גדל פה משהו יחיד ומיוחד בעולם כולו. וזה נעלם ולא קיים יותר. וזה אולי הדבר העצוב ביותר בכל התהליך שאני מדבר עליו. היעלמותה של ההקרבה המיידית, האוטומטית, של היחיד לטובת הכלל".

אתה עוסק לא מעט בנושא הקרבן וההקרבה. כסטודנטים קראנו את הספרונים שפרסמת במסגרת האוניברסיטה המשודרת – "המיתולוגיה של הרוע" ו"יצירה והתגלות". וגם שם, כמדומני, מופיעה תמצית תפיסתך, שבעיניך המיתוס היהודי המכונן הוא מעשה העקדה. גם אתה חווית עקדה פרטית במלחמת יום כיפור.

"על המקרה האישי שלי אני לא יכול לדבר. זה כואב מדי. מוטיב ההקרבה, התפיסה שככה זה צריך להיות, ללא קבלת תמורה, שכר מצווה – מצווה, זו מהות היהדות וזו מהות הקמת מדינת ישראל. תראה, כל הדור שלי, קבוצת גיל שלמה, נהרגו במלחמת השחרור. אחרת אין לי ספק שהתוצאות של מלחמת השחרור לא היו כפי שהיו. הבקעים שנתגלו במלחמת יום כיפור הם למעשה פרי הבאושים של אבדן הערכים. וזו תחושת האשמה שלי. 'העד שכשל'. את המלחמה הזאת הרי לא תיעדו, רק צ'יזבטים ומיתוסים, דן בן אמוץ וחיים חפר. ס' יזהר כתב את 'ימי צקלג', זה ספר שלא ניתן לקריאה. זה הירוגליפים. הוא פספס שם את כל העסק. התוצאה היא שלא יודעים מה קרה וזה גם מסוכן. זה מה שרנקה אמר: מי שלא לומד מההיסטוריה נידון לחיות את מוראותיה מחדש".

אתה שוב ושוב מתאר את כתיבת הספר כמונעת מתחושת אשמה, מכישלון. הכישלון של דורך להעביר את המסר לדור הצעיר וזו גם כותרת הספר. אבל אתה הרי אקזיסטנציאליסט. הפרדוקס הוא שבתפיסה האקזיסטנציאליסטית, כפי שאתה עצמך כותב עליה במקומות אחרים, אין כישלון. יש חוויה. עצם הניסיון, הכמיהה, הם הדבר החשוב. מה שאתה עושה בעצם זה להעביר לקוראיך את החוויה ובזה לא יכול להיות כישלון. העד לא יכול להיכשל.

"נכון מאוד. זאת הבנה עמוקה של הספר. זה כישלון אזרחי, אבל זאת הצלחה אקזיסטנציאליסטית".

כלומר, במונחים סיזיפייםאת האבן, שאתה מרגיש שהדור שלך מוכרח לדחוף לראש ההר, הפכת ליצירה. ואם כךזוהי כבר הצלחה ולא כישלון.

"בדיוק כך. במיתוס של סיזיפוס אומר קאמי [כאן עובר שוהם לצרפתית, ש"פ] שרק כשהאבן מתחילה ליפול מראש ההר אז זה הופך להיות מעניין. מאוד חשוב לי שהעניין הזה הובן. המסר חשוב מפני שהוא לא מובן מאליו. יש פה איזו מהות פנימית שהחמצנו. את עוצמת הרוח, את הצורך להיות מונע על ידי דברים שמעבר ליום יום ההדוניסטי. את זה אני רוצה להעביר".

לגשר על הפער

אני רוצה לעבור לחלק האחרון של הספר – 'אוהל המצורעים' – שעוסק בחוויותיו של לוחם מגוש עציון שנפל בשבי הירדני ־

"הוא עוסק לא רק בשבי, אלא במערכת היחסים בין הקבוצות השונות של העם היהודי, שלא הצלחנו לגשר עליהן עד היום, מאז ההסכם שהיה בין בן גוריון לחזון איש".

זאת בדיוק השאלה שרציתי לשאול אותך. נרקמים בשבי יחסים בין אנשי הקיבוץ הדתי לבין אנשי השומר הצעיר וגם יחסים מסוימים בין הלוחמים לבין שבויי הרובע היהודי ובתוכם בחורי ישיבה אנטי־ציונים, אנשי נטורי קרתא. מה אתה לומד מזה?

"חצי מהשבויים היו מגוש עציון וחצי מהעיר העתיקה והפער בראיית הדברים היה גדול ונשאר עד היום. יש שסע בין תפיסת העולם הדתית־קיצונית לבין תפיסת העולם שלנו. הם ראו בנו דוחקי הקץ – שזאת אמירה של ר' יואליש טייטלבוים – אל תילחמו, לכו כצאן לטבח יובל. גם אחר־כך ראיתי את זה. ביקרתי בפוניבז'. התרשמתי מאוד מהלימוד, מההתמדה. אבל ההתחפרות הזאת בתוך הישיבה, יחד עם הקנאות הליטאית, יוצרות עולם אחר. עולם שאם היה לנו היום הרב קוק – הראשון, לא השני, הראי"ה – אולי היה משתנה. מפני שהוא דיבר בדיוק על הדיאלוג. הגשר הזה הוא חיוני. אנחנו זקוקים לדמויות גדולות כאלה. כמו ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, שכולו אהבת ישראל".

התיאור של היחסים בין השבויים מעלה גם את שאלת היחסים בין החרדים לאחרים בכל הקשור לשירות הצבאי ולתרומה, מה שמתכנס היום אצל המנהיגות הפוליטית החדשה תחת הסיסמה "שוויון בנטל". אז מה, דבר לא השתנה מאז?

"שום דבר לא השתנה. הפער הזה קיים ועוד לא התחילו לגשר עליו. והוא עוד הולך ומקצין, רק מתרגמים את זה עכשיו לדברים לא נכונים כמו כסף. 'שוויון בנטל' זה סיסמה, זה לא יורד לשורש הבעיה – לגישור בין התפיסות השונות. אני לא יודע, אבל אולי, יכול להיות, ששר החינוך החדש, שיש לו השילוב בין הדברים, יכול לעשות כאן שינוי. צריך לתת לו קרדיט. בסופו של דבר זה הרי הדבר הכי חשוב – החינוך. אני חוזר לדמויות כמו אבא שלי, בן ישיבת סלובודקה שהייתה לו הפתיחות לעולם הרחב וסקרנות ללמידה. הבעיה של האורתודוקסיה היא הסגירות. והבעיה של החברה זה הפער שאין לו גישור".

דווקא בחלק זה של הספר אתה מתחבר לשבוי מקבוצת נטורי קרתא, שאתה קורא לו שמוליק. אתם חלוקים מאוד בדעותיכם אבל נעשים חברים. הוא היחיד שמבקר אותך באוהל החולים אחרי שנפצעת בהגנה על חבריך, בעוד שהם, חבריך לשעבר, הקיבוצניקים, נטשו אותך בגלל שפקפקת באידיאולוגיה של 'השומר הצעיר', במה שאתה מתאר כחרם שהיה מעין טיהור סטליניסטי. דווקא היריב האידיאולוגי האחר שלך, החרדי, הוא זה שדואג לך. אולי כאן הגשר? בחברות האנושית הפשוטה בין שני בני אדם, מעבר לאידיאולוגיה?

"נכון, אתה צודק, זהו הגשר. אבל הבעיה שעדיין הפער הוא נוראי ויש רתיעה וחוסר רצון לגשר. ואני לא רואה את הדמויות הכריזמטיות היום שמסוגלות ליצור את הגשר הזה. אני היום מלמד קבוצה של בנות דתיות, אמניות, מרמת הגולן שנקראת 'בנות חן'. אני מלמד אותן בצפת, שהתחרדה היום לחלוטין. הן חרדיות ושותות בצמא מה שאני מלמד אותן על פילוסופיה של האמנות וזה מגשר. וכך, מצד אחד יש לי תחושה שאני עושה משהו יוצא מן הכלל. מצד שני, באה לך פתאום פסיקה כזאת של רב שאוסר בשם התורה להשכיר שם דירות לסטודנטיות דרוזיות ולערבים. או אמירות אחרות של רבנים מנהיגים על שריפת הומוסקסואלים בשינקין וכדומה, וזה שוב פותח פער נורא".

ככלל, גם בחלקים האחרים של הספר, לא נראה שאתה נוטה חיבה יתרה לדמויות החרדיות בספרך. אפילו לא לדמויות דתיות מדתות אחרות, כמו הנזירים. איכשהו כולם נוכלים, סוטים או אנסים. מנהל בית יתומים ואשתו, חרדים, שמתעללים מינית בנערה שתחת חסותם ודברים איומים מסוג זה.

"זה הכול סיפורים אמיתיים. מה לעשות. זה היה. בדיוק כמו שאני מתאר אותם. אלה לא המצאות. וגם הנערה, האישה הזאת שאתה מזכיר, וכל הסיפור שהיה לי איתה – זה היה".

סיבות לאופטימיות

בהקשר זה, אם נחרוג מהספר, אתה עסקת באופן מקצועי בסטייה החברתית. פיתחת תורות בתחום הקרימינולוגיה, בנושאי פשיעה וענישה. מה יש לך לומר על האקטואליה. בימים האחרונים אנחנו שומעים כל יום על מעשי אלימות כנגד קשישים וחסרי ישע, במה שכבר נדמה כגל של פשיעה.

"אני עבדתי עם היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, הייתי תובע, שלחתי אנשים לכלא. אחרי זה ראיתי לאן אני שולח אותם ורציתי להפסיק. הוא חשב שצריך לאשפז אותי, אבל שלח אותי ללמוד קרימינולוגיה. הייתי לדוקטור לקרימינולוגיה הראשון בעולם, במחלקה החדשה שהוקמה אז בקיימברידג'. אבל לפני כל התיאוריות על פשיעה וענישה, אני אומר לך שמה שקורה היום איתנו זה בראש ובראשונה כשל חינוכי. חוסר גבולות. הכול מגיע לי, הכול מותר. וגם עניין הסמים כמובן. מדברים על סמים קלים, אין דבר כזה. הכול שקר. בשביל להשיג מנה עושים הכול. ויש לנו גם כשל בקליטת עלייה. לא השכלנו לקלוט את העליות החדשות בצורה נכונה.

"אין כבוד למבוגר, אין כבוד למורה. מרביצים למורים, מרביצים לרופאים, ילדים מכים קשישים. מה עם כבודו של המורה? הלומד מחברו אפילו אות אחת צריך לנהוג בו כבוד. הכבוד לידע שקיים ביהדות הדתית, שגם הוא לפעמים רק מס שפתיים, לא קיים. בעולם החילוני שלנו יש אכזריות וחוסר אסרטיביות כלפי המתחנכים. רק רפורמה בסיסית של ההוראה, של החינוך לערכים, יכולה לשנות.

לפעמים אני רואה שאצל הגויים יש היום יותר כבוד לתורה. נותנים כבוד לידע, מכבדים אותך. כאן זה חלק מאותו פרי באושים של התנגשות התרבויות וחוסר המסורת, אין דפוסים של התנהגות. במסורת של התרבות היהודית שלנו זה היה יסוד מוסד. במשנה, בגמרא, בגאונים. אתה תמיד מכבד את המפרשים, את הדורות שקדמו לך.

"בצעירותי, בשנות החמישים, ערכתי מחקר, בכפר שלם. אחד המחקרים החשובים שעשיתי. ראיתי נערים מקבוצה עבריינית עם חברים לא עבריינים, שמשחקים יחד, מחניים, גולות. וכשהיו הולכים 'להרים מכה', הילדים הלא עבריינים עזבו והלכו. שאלתי את עצמי מה גורם להם להיות שונים ולא להיסחף עם החברים. הם בני אותו מוצא, אותו מצב סוציו־אקונומי. ההבדל הגדול היה הבית, ההורים. התגובה של ההורים לשימוש באלימות או פגיעה ברכוש פרטי לא הייתה אכזרית או קשה, היא פשוט הייתה עקבית. כך נוצרה הגדר הזאת בין שתי הקבוצות. ושוב חזרנו לאותו עניין של החינוך לערכיות".

אנו עומדים בפני יום העצמאות ה־65 של המדינה. אנחנו מלינים פה על הבורות, חוסר המודעות, חוסר הערכיות, אבל יש גם דברים נפלאים. אחרי תקופה כזו של חירות ועצמאות וחיי מדינהשאתה היית בין המחוללים את תקומתהאתה היום יותר אופטימי או יותר פסימי?

"תראה, זה הרי דבר מטורף. מה שהתחיל על ידי הרומנטיקן הגרמני המתבולל הרצל, שכתב את אלטנוילנד, הדבר ההזוי הזה – אחרי מאה שנה תשעים אחוז מזה התגשם. היום יש לנו רזרבות של מטבע זר יותר מאשר כל מדינה אחרת בעולם. זה בין היתר בעזרתו של הנגיד פישר. מבחינה ביטחונית יש לנו הישגים מדהימים. אפשר להגיד על נתניהו מה שרוצים, אבל תראה – אין טרור! עוד מעט נהיה עצמאים גם מבחינת משק האנרגיה. עם כל המרעין בישין שהזכרנו, אין מה לומר, קורים דברים. הרעיון ההזוי של הרצל – מרביתו התגשם. זו האופטימיות. אי אפשר שלא להיות אופטימיים".

בסוף הראיון, שהיה למפגש, אנו יוצאים החוצה לצינת הערב הירושלמי, להמתין לנהג המונית, כשאני לבוש בחולצה קצרת שרוולים. שלמה גיורא שוהם מסיר צעיף וכורך אותו בכמה ליפופים על צווארי, 'שלא יהיה לך קר'. זהו רגע של חסד, רגע של מפגש אותנטי.

_____

מרב־תחומי לבין־תחומי

שלמה גיורא שוהם, יליד ליטא 1929, הוא משפטן וקרימינולוג, הוגה דעות, חתן פרס ישראל לשנת תשס"ג (2003) ופרס א.מ.ת. לשנת 2007.

עלה לארץ ישראל בשנת 1935. היה פעיל בהגנה מגיל 14 ולמד לבדו לתעודת בגרות מאוניברסיטת לונדון. במלחמת העצמאות השתתף בקרב על גוש עציון ונפל בשבי הירדני.

לאחר לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית היה עוזר היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן ולאחר מכן למד לתואר דוקטור באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה. ייסד את המכון לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר־אילן ואת המחלקה לקרימינולוגיה ולמשפט פלילי באוניברסיטת תל־אביב. פרסם עשרות ספרים ומאות מאמרים, במגוון נושאים: פילוסופיה, פסיכולוגיה, קרימינולוגיה, סוציולוגיה, משפטים, דת, מיתולוגיה, היסטוריה ופוליטיקה, וחלקם תורגמו לשפות רבות. היה פרופסור אורח במספר אוניברסיטאות וזכה לפרסים ולאותות כבוד על מחקריו וכיהן בוועדות ציבוריות רבות.

שוהם פיתח תורה העוסקת ביחסי הגומלין בין פשיעה לתרבות, תורת אישיות ייחודית להסבר הפשיעה והסטייה, ואת תורת הסטיגמה, שפורסמה בספרו 'אות קין'. בסוף שנות השבעים פיתח יחד עם פרופ' יהודה פריד שיטת טיפול לשיקומם של מכורים לסמים, וזו יושמה במוסדות רבים ובבתי הסוהר. הוא פעיל בסיוע למסגרות מגוונות העוסקות בשיקום עבריינים.

נפילתו בקרב של בנו בכורו גיורא במלחמת יום הכיפורים חוללה מפנה בהשקפת עולמו ובגישתו המחקרית וזו הורחבה לחקר בין־תחומי של האדם. אחרי המלחמה הוסיף שלמה שוהם את שם בנו לשמו בפרסומיו ובעבודתו המדעית. השם נעשה כה מזוהה עמו עד שבחלק מפרסומיו מופיע שמו כ־ש. גיורא שוהם.

עד היום ממשיך שוהם לכתוב ולפרסם ספרים וללמד באוניברסיטה ובמסגרות שונות, ביניהן המכללה האקדמית צפת.

____

13-0434fכך היינו

העד שכשל

שלמה גיורא שוהם

שוקן, תשע"ג־2003, 360 עמ'

 סיפור חיים עבריים של צעיר בשם יוש (יהושפט) בשלושה חלקים: שנה אחת בימי נעורים בחיפה, פעילות במסגרת שירות הידיעות של ההגנה בירושלים ושבי בידי הלגיון הערבי הירדני. מסופר בתנופה גדולה, קולחת, צבעונית, יצרית ועשירה בדמויות ייחודיות, בפרטים ובמידע רב. לעתים מרגש כרומן רומנטי, לעתים מותח כסיפור בלשי ולעתים מעורר צחוק.

דרך סיפורו של הגיבור נחשפים פרקים היסטוריים מרתקים מתולדות היישוב בתקופת המנדט הבריטי. התיאורים מחיים את חיי היומיום הטריוויאליים, חיי בית ספר, שכונה, דיג, משחק והשתובבות תוך היחשפות לאירועים מסעירים; חיים סטודנטיאליים של נוער יהודי בין אזרחים, עולים, סוחרים ערבים, נזירים, אנשי מחתרת וחיילים בריטים, לצד נטילת חלק בפעולות חשאיות; והתנהלות בשבי אויב, לצד בני קיבוצים, ניצולי שואה, לוחמים ובני ישיבה אדוקים מהעיר העתיקה בירושלים.

אחד המאפיינים הבולטים של הספר הוא גודש המידע שבו. בכל עמוד כמעט נמצאות למחבר הזדמנויות עלילתיות לפרוש בפני הקורא ידע מגוון מתחומים שונים ורבים. לעתים אפילו הזדמנויות הנראות מופרכות, כמו דיונים סוציולוגיים על סטייה חברתית או תובנות מורכבות ביחס לפרדוקס קיומו של א־לוהים, המובאים כמכתבים שכותב נער מאוהב בן שלוש עשרה לאהובתו (ולמעשה למגירה) בחלקו הראשון של הספר. חלק מהמכתבים הללו חוזרים למעשה על פרטי אירועים שתוארו קודם לכן, תוך תוספת תובנה או שתיים שאינן מצדיקות את החזרה ואינן מוסיפות לעלילה.

באופן מפתיע, בדרך כלל שיטפון המידע הזה אינו מפריע לזרם הסיפורי. עם זאת, דיאטה של פרטי־פרטים רבים בתיאורים השונים הייתה מפחיתה מתחושת הגודש. יש עוד להעיר שהספר גדוש בתיאורים מיניים ובניבולי־פה, שייתכן שהם כולם ייצוג אותנטי של התרחשויות ושל שפה רווחת, אך יש בהם כדי להרתיע קוראים פוטנציאלים.

בהתגברות על חלקים בעלי שפה בוטה, הספר מספק עדות ספרותית אותנטית לחייה של החברה העברית לגווניה בתקופה המסופרת. לצד פרישת יריעה רחבה של אירועים, מעשים וגם הלכי רוח, דעות, רעיונות ושאיפות בני הדור, נשכר הקורא גם משפע רב של ידע הגותי ומדעי. אגב כך הוא נחשף לשילוב המופלא המתקיים באדם אחד, נציג הדור או יחיד בדורו, בין אינטלקט רחב, עמוק וחריף לבין נכונות להקרבה למען הכלל שעמדה במבחן.

_____

לא שב מהמלחמה. גיורא שוהם

לא שב מהמלחמה. גיורא שוהם

עורפת את מיטב השושנים

גיורא שוהם (1952־1973), שתואר על ידי חבריו ומוריו כנער יפה תואר, גבוה ומרשים, סקרן, תלמיד מצטיין, שואף לשלמות, כן, אמיתי ו'דוגרי' ללא פשרות, בעל השקפת עולם מבוססת, רגיש וחבר טוב, שאהב אמנות וספרות וספורט לסוגיהם – היה קצין צלפים ביחידת חי"ר. המלחמה פרצה בראשית שירות הקבע שלו. גיורא יצא עם פלוגת סיור של גדוד שריון שנשלחה לחזית סיני והשתתפה בקרבות הבלימה. הוא נמנה עם הכוח שחצה את התעלה לעברה המערבי והגיע עם הכוחות הפורצים עד למבואות פאיד. שם, ביום כ"ד בתשרי תשל"ד, נפגע ונהרג.

המשוררת נעמי שמר, שהכירה את גיורא מנעוריו, כתבה והלחינה לאחר מותו את השיר 'בכל שנה בסתיו גיורא'. השיר, שהתפרסם ב־1976, בוצע במקור על ידי אסתר שמיר, והפך לאחד המושמעים ביותר בהקשר זיכרון הנופלים במלחמות ישראל.

בשנה שעברה (2012) יצא לאור בהוצאת ספריית מעריב ספרו של אילן כפיר 'החווה הסינית – קרב השריון הגדול בסיני שהכריע את מלחמת יום כיפור' ובו מידע רב על הקרבות וההתרחשויות בשדה הקרב בגזרה זו. להפתעת בני המשפחה, הופיע בו סיפור גבורה של גיורא שלא הכירו לפני כן.

חזי דחבש, מפקד מחלקה בגדוד 890 של הצנחנים, וכמה מחייליו, שכבו פצועים בתעלה בעת שהגדוד נסוג משם לאחור בשל טיווח בלתי פוסק של המצרים. מפקד החטיבה, עוזי יאירי, הציע לו להרים דגל לבן ולהיכנע. לאחר עשר שעות הצליח קצין שריון פצוע שהיה אתם ליצור קשר עם מפקד הגדוד שלו, אהוד ברק.

סמוך לשעה 15:00 אסף ברק קבוצת לוחמים וביקש מתנדבים. גדעון דבורצקי מפקד הפלוגה היה הראשון. הצטרפו אליו עוד שלושה: סגן גיורא שוהם… אופיר בית אריה והנהג יהודה חדד. כל הארבעה עלו על נגמ"ש ויצאו למשימה שנראתה כהתאבדות ודאית… הנגמ"ש הבודד הגיח משום מקום, עצר במהירות ליד המחפורת שבה שכבו הלכודים, העלה אותם, וזינק בחזרה לעבר השטח הבטוח. המצרים איחרו להגיב, ובתוך פחות משלוש דקות הסתיים מבצע החילוץ המופלא. חזי דחבש ניצל.

[…] דחבש וחבריו חבים את הצלתם לגדעון דבורצקי ולשלושת הגיבורים שהתנדבו להיכנס לנגמ"ש החילוץ. שלושה ימים לאחר מכן, בקרב ליד שדה התעופה פאיד ממערב לתעלה, נפגע אותו נגמ"ש. דבורצקי, שוהם ובית אריה, שלושת המחלצים, לא שבו מהמלחמה (244־242). 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 באפריל 2013, ב-גיליון תזריע מצורע תשע"ג - 818 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אורנה רב-הון

    אף אחד לא יכול לתאר את מידת הכאב שהמאמר הזה גורם לי. כבתה של אחותו של שלמה שוהם, ידועים לי כל ההישגים וכל מה שכתוב כאן, כי שלמה היה העילוי של המשפחה, ואת כל קטעי העיתונים עם כל מה שהיה כתוב עליו ראיתי כילדה קטנה שגדלה בבית של הוריו. חוויתי את כאב השבי שלו שהתרחש כאשר הייתי תינוקת, וגם ניבאתי את החזרה שלו מהשבי כשסבתי הייתה מיואשת לגמרי. הסופר מגדיר את הספר כאוטוביוגרפי, אבל בחר להתעלם לגמרי מאחותו הגדולה שטיפחה אותו ותמכה בו כל השנים, ונהרגה בדצמבר 1972, קצת פחות משנה לפני שגיורא נהרג. צר לי, דודי היקר, שלמרות שאתה מדבר כל הזמן על היחס בין האדם לאחר, אתה מתעלם לגמרי מהמשפחה שלך ומזכר אחותך. והניגוד הזה צורם ומכאיב מאוד. יהי זכרה של אמי, רבקה שוהם-ויסוקר, ברוך לעולמי עד.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: