אין אבא
 אין אמא / בת־שבע סדן (הורביץ)

אתם זוכרים שראיתם את תמונת האולטרא סאונד? כן, היא הייתה בתוכי כשנרצחתם. תסתכלו עליה, ילדה בת שמונה, אבל כבר נערה. וכל שנה הגעגוע רק הולך ומתעצם

בית קברות. הר המנוחות. יושבת על רצפת חצץ, בין הקבר הכפול לקיר. רק שמים אפשר לראות מפה. שמים כחולים, כחול כהה, כחול של תחילת קיץ, שום ענן, שום ציפור. רק כחול אינסופי. ולבן קר של מצבות שיש, אבנים. וזהו.

אני פה מחפשת, לא יודעת בדיוק מה. שנה עשירית, כל המילים נאמרו. נשאר השקט הזה של המכוניות בכביש ירושלים תל אביב, והתהום הזו בין ההר החי מולי לבין ההר המת שבו אני.

'אאאאאאאאאלף', אני מתחילה לשחק, 'ביתגימלדלתהאווזין'.

'סטופ', אני צועקת.

'זין'.

'זוועה'.

'אאאאאאאלף ביתגימלדלת הא…',

'סטופ'.

'סמך'.

'סיוט', אני שולפת. 'עוד פעם'.

'אאאאאאאאאאאאלף בית גימל…',

מנסה להתקיל את עצמי 'סטופ!!'.

'מם'.

'מם ממממ מממחבלים, לא, מממרצחים… לא,  מממה קרה בכלל?'.

'טוב פעם אחרונה', אני מתחננת.

'אאאאאלף ביתגימל דלת',

סטופ!

'יוד'.

'יתמות, יותר מדי, יבבה, יגון'.

'תיו'.

זה קל: תופת! שכול! רצח או רוע או רשע! קושי! צער! פתאום פצע פעור! ערבים! סוף! נורא!

אני רוצה שהעיניים שלכם ימשיכו ללוות אותי. הרב אלי ודינה הורביץ הי"ד.
צילום: יורם כהן

אני רוצה שהעיניים שלכם ימשיכו ללוות אותי. הרב אלי ודינה הורביץ הי"ד.
צילום: יורם כהן

*

'די תפסיקי עם השטויות שלך, מה את עושה? עוד כמה דקות צפירה ואת יושבת ומשחקת עם עצמך! אבא ואמא במרחק נגיעה, לא, 'נגיעה' זה לא המילה הנכונה, הקור הזה של המצבה מתחיל להציק. יאללה, אני פוקדת על עצמי, תהיי רצינית, ברדיו שומעים עכשיו אנשים בוכים, ואת משחקת, לועגת על מילים שהפכו חלולות, זה מה שיש, קצת מילים שמתארות תהום (עוד מילה בתיו).

רוצה להיעמד, לשמוע את הצפירה, להביט על כביש ירושלים תל אביב מתרוקן, מכוניות נעמדות בצד, להסתכל על הבתים שכל הזמן נבנים בהר ממול, ולדעת שזה משתלם, שבזכות בלה בלה בלה אנחנו עם חזק יותר, יש לנו מדינה, לא נרשה לזה לקרות שוב, אני מבטיחה לכם אבא ואמא ש… שמה? שהמדינה שכל כך אהבתם עומדת דום לזכרכם, וזה מאוד מאוד מאוד (נו תמצאי מילה, עוד דקה צפירה, מה מאוד? אולי מאוד חשוב!).

מה חשבתי לעצמי כשעליתי לקבר בלי טישיו, הדמעות הבכי וההתפרקות הפנימית הגעגוע הכאב הכאב הכאב כל כך כואב נושמת עמוק, מחפשת דיוק של כאב, איפה הוא ממוקם. אבל כל נשימה מביאה איתה עוד פרץ של דמעות. זה בלב, זה בריאות, זה בבטן זה בגרון. זה בכתפיים. זה ברחם.

רגע אחד, רגע לפני שאתם מתרחקים עוד, רגע אחד תפנו מבט, לא ככה, קצת יותר, סיבוב שלם עם הראש, כן גם הכתפיים, יופי, יותר טוב, עכשיו בבקשה להרים את העיניים, לא לא גבוה מדי, להוריד קצת, יופי. הישירו מבט אליי, כן עם העיניים, אל תפחדו, גם אני לא מפחדת, תסתכלו אליי ישר לעיניים. עוד, בבקשה עוד, לא אל תסיטו מבט, אנחנו לא ממהרים, יש לכם את כל החיים להמשיך להתרחק ולהתרחק, אבל עכשיו אני צריכה את העיניים שלכם.

תסתכלו עליי. תסתכלו עליי אישה. תסתכלו עליי אמא. תסתכלו עליי ילדה שלכם. תסתכלו עליי אחות. תסתכלו עליי נכדה של ההורים שלכם.

תסתכלו עליי. תסתכלו על העיניים שלי חפשו את הניצוץ, הוא שם, לא קשה למצוא. תראו את השפתיים שלי, כן הם מחייכות, הרבה, יודעות אפילו לצחוק.

תסתכלו עליי מדליקה נרות שבת, תסתכלו עליי מחבקת את הילדים שלי, הנכדים שלכם, תשימו לב לחיבוק, לחום, לאהבה שהם מקבלים, יופי, תודה תמשיכו להסתכל.

תראו אותי קמה ליום עבודה, מתקלחת, מתלבשת, מחייכת לילדים שלי, הנכדים שלכם, תשימו לב למגע, שימו לב לתשומת הלב, לאמון שאני נותנת בהם. שימו לב איך אני חיה, אוכלת, ישנה, עובדת, אמא, תסתכלי על הבגדים שאני לובשת, שקניתי בלעדייך.

תסתכלי על הבגדים של הילדים שלי, הנכדים שלך, גם על הנעליים, כיף כשאת מסתכלת. אני יודעת שאיתך זה היה אחרת.

כן, אתם יכולים להסתכל יותר עמוק, הנה הלב שלי, הוא ממשיך לפעום, הוא חזק, אולי לא הייתה לו ברירה. תסתכלו על הכתפיים, אני יודעת שהם קצת מכופפות, אני אדאג לעצמי למסאז' טוב, זה בסדר אמא, כבר כמה פעמים קבעתי תור בעצמי לעצמי (את זוכרת אז שהיינו יחד בחמי טבריה? איך פתאום צץ זיכרון?) תסתכלו על הרחם, שבעה ילדים – שלושה מתוכם לא הכרתם, שבע הפלות, חמש מתוכן אחרי שהלכתם.

*

עכשיו תסתכלו על הילדים שלי, הנכדים שלכם. תראו את אלנתן שלי, אלנתן אברהם ליתר דיוק, אבא תסתכל עליו, תרד לגובה שלו, כן ככה עם הברכיים, תסתכל על העיניים הגדולות והחומות שלו, אולי זה העיניים שלך, תיהנה ממנו, מהשמחה שלו, מההברקות המצחיקות, היצירתיות, הדמיון העשיר ושפע החיים.

אמא, תראי את רעיה, היא כבר בת שש. שימי לב לבריאות הנפשית שלה, לאור שיש לה בעיניים, תני לה חיבוק, חיבוק חזק ונשיקות, היא תיתן לך בחזרה, היא כל כך תשמח.

לא, אל תמהרו, יש לי עוד הרבה מה שתראו, אני צריכה את העיניים שלכם, המבט המעריץ שלך אבא שיגיד לי שאני בסדר, שהתמודדתי כמו שצריך, שבניתי משפחה לתפארת, שאתה מרוצה ממני, והמבט המתפעל שלך אמא, העיניים הנוצצות, שהילדה הבכורה שלך הגיעה כל כך רחוק, שהנה היא בבית עם הילדים, והיא מחייכת אליהם, ורואה אותם ואוהבת אותם.

וכן, אני רוצה שהעיניים שלך ימשיכו ללוות אותי, ויגידו לי שזה בסדר גם לנוח, ושאני יכולה להיכנס למיטה או למקלחת ולנעול את הדלת, ולבכות, והעיניים שלך עדיין מתפעלות ממני, מהילדים, מיהודה, מהנחת והזרימה, ואני רוצה שהעיניים שלכם לא ייבהלו מהטלטלה מהכאב מהגעגוע, שתגידו שידעתם שכך יהיה, שמותר לנו כל כך לכאוב, שזה חלק מהתוכנית שלכם בשבילנו, ושאתם תמיד רוצים רק טוב בשבילנו.

זאת אמונה תחיה, אתם זוכרים שראיתם את תמונת האולטרא סאונד? כן, היא הייתה בתוכי כשנרצחתם, היא נולדה בזמן הפיגוע בקפה הלל.

תסתכלו עליה, ילדה בת שמונה, אבל כבר נערה, עם בגרות וסקרנות, תראו את אהבת האדם שבה, את החמלה שיש לה כלפי בעלי חיים, אם תיכנסו עמוק תראו את הסוד הכמוס שלה, השאיפה שלא יהיה רוע, שהיא תצליח לבטל את המוות ואת הכאב בעולם. תראו את התום, נראה לי שהוא היה מנת חלקכם.

בבקשה אל תמצמצו, העיניים, העיניים שלכם חייבות להיות פתוחות, לא יכול להיות שהתעייפתם, אין מצב שהעיניים האלו גמרו את תפקידן, הן חייבות להישאר פתוחות.

יום הזיכרון היום, כולם זוכרים אתכם, את הזוועה, את התקופה, את חוסר האונים, את המפגשים בבתי הקברות. בבית הדלקתי נרות והנחתי תמונה שלכם על השולחן. בערב אכבה אותם ואפרוש מפה לבנה לכבוד יום העצמאות.

בבקשה אל תלכו, תישארו, יש המון מה להראות לכם, את הילדים שלכם שנישאו והולידו, את הנכדים שלכם, את הציורים שהם ציירו בגן היום.

*

לא יכולה לשאת את הכאב. למה הסתובבתם, מה קרה לעיניים? בבקשה תחזרו.

אני מבטיחה שאגיד מילים טובות. תנסו אותי, אני יכולה לדבר על אמונה ביטחון וגאולה. באלף יש גם אהבה, וארץ ישראל.

בדלת אני יכולה לספר על הדרך שעברנו שזה חלק מהדרך של העם שלנו.

בהא על הליווי שה' ליווה אותנו לאורך הדרך, אפשר גם על התמודדות ואולי הזדמנות, על וו מדלגים כי זו אות קשה. זין זיכרון, חית חוזק, טית טיפול. יוד יחד כף כוח. רק תישארו, אני אשחק עם מילים טובות. עם תפילה, שלום ורוגע, או אולי תורה שלווה ורעות.

אבא, אמא, אין.

אין אבא אמא.

אין אבא אין אמא.

אין.

בת־שבע סדן (הורביץ) איבדה את שני הוריה, הרב אלי ודינה הורביץ הי"ד, בפיגוע חדירה לביתם שבקריית ארבע, בליל שבת קודש, ד' באדר ב' תשס"ג. כאן מובא פרק מתוך ספר העתיד לראות אור בקרוב, הסוקר את תולדות חייהם ואת התמודדות בתם הבכורה עם ההודעה על הירצחם

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"ג, 12.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 באפריל 2013, ב-גיליון תזריע מצורע תשע"ג - 818, סיפורים ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. בת שבע המדהימה, אין לי ספק בכלל כמה ההורים שלך גאים בך מלמעלה. וגם אנחנו.
    אוהבת אותך מאוד, היום ובכל יום.

  2. מדהים. אין מילים!
    הלב נשאר דומם…

  3. בת שבע כל כך התגעגעתי אליך! אין מילים לתאר את התחושה שקוראים את מה שכתבת! חיזקי ואמצי! נורית מדימונה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: