אנשי 'תורה ועבודה' ארגנו ועדות עזרה והצלה ואיסוף מזון לגטאות, ומנהיגים דתיים־ציונים קראו להזדהות ולהצלה בימי זעקה ותפילה. מאות תעודות נחשפות בקובץ חדש

ערבות יהודית במבחן: הציונות הדתית בארץ־ישראל לנוכח השואה (1945־1939)

חוה אשכולי וגמן

אוניברסיטת בר־אילן, 2012, 561 עמ'

פעילותם של אנשי הציונות הדתית בימי הזעם, בעיקר בארץ ישראל אבל גם בגולה, נגלית בקובץ המכיל 322 תעודות מימי השואה (מתוך אלפי התעודות הקיימות). זהו מפעל חשוב שיצא לאור הודות לד"ר חוה אשכולי וגמן ולמכון לחקר השואה באוניברסיטת בר־אילן.

קובץ זה יצא אחת־עשרה שנה לאחר הופעת הקובץ 'בין מגן דוד לטלאי צהוב: היישוב היהודי בארץ־ישראל ושואת יהודי אירופה', בעריכתם של דינה פורת ויחיעם וייץ.  כך מתקבלת תמונת פסיפס רחבה יותר של היישוב הציוני היהודי נוכח השואה. רחבה, אבל עדיין לא שלמה המלאכה של הוצאת קובצי תעודות, ומתבקשת מאליה הוצאת קבצי תעודות של הציבור הלא ציוני (החרדי).

תודה נוספת צריכה להינתן לאשכולי על שזיכתה אותנו לקבל, ובפעם הראשונה, קובץ מקורות המקיף את הציונות הדתית בכללה, על כל שלל גוני הבית היהודי־הציוני־הדתי. צריך להדגיש כאן כי מחקר זה נעשה בתנאי פתיחה לא טובים, הנובעים בעיקר ממצבם הדחוק של ארכיוני הציונות הדתית בהשוואה לארכיוני התנועה הציונית והיישוב היהודי בכללותם.

להלן נזכיר כמה ייחודים של הספר: ראשית, זהו קובץ תעודות הבנוי בשיטה כרונולוגית ולא נושאית. העושר הרב־תחומי המגוון הנמצא ברבות מהתעודות שנחקרו מקשה על המעיין בסיווגו לנושא מסוים. טוב עשתה אשכולי שנתנה לקורא ולחוקר להציץ למגוון נושאים דרך תעודה אחת, או דרך כמה תעודות המסודרות כרונולוגית, ולהבחין בהתקדמות, בנסיגה או בשינוי כיוון ודרך בטיפול בנושאים שונים.

ניקח לדוגמה תעודה המכילה נושאים רבים:  תעודה 1942.2 (היינו: תעודה מס' 2 שבחרה הכותבת משנת 1942, וכן להלן) שבה נמצא דו"ח של ש"ז כהנא ממחלקת הפליטים של 'הפועל המזרחי'. בדו"ח מצויים שמונה נושאים שונים ומגוונים וביניהם: פעולות העזרה לפליטים בארץ, פעולות שונות למען הגולה (כגון משלוח חבילות), פעולה מדינית, טיפול בבני הישיבות, קונגרס יהודי עולמי וענייני כספים ותקציב. תחת איזה נושא תופיע תעודה זאת? או האם תוזכר שמונה פעמים תחת שמונה נושאים?

ראוי לשים לב כי המבוא המצוין של אשכולי מאיר את הרקע ההיסטורי של הציונות הדתית ושל היישוב בעת ימי הזעם ובנוי על־פי נושאים מתומצתים היטב. נעיין למשל ביחסו של הרב מאיר ברלין (לימים בר־אילן) לנושא חשיבותה של ארץ־ישראל כפתרון ליהודי הגולה נוכח חשיבות ההצלה. אם נקרא את דבריו שנאמרו בישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם ב־6.1.42 ולא נהיה מודעים גם לדברים שכתב קודם לכן או לאחר מכן, ייתכן שתעלה בנו תחושה כי הרב ברלין החמיץ את השעה ההיסטורית.

בישיבה הנ"ל דיבר הרב על החובה "להחדיר את הכרת בנין ארץ ישראל בתור מדינה יהודית, שזהו הדבר היחידי עכשיו, אשר בשבילו לא רק מותר אלא חובה היא עלינו לוותר על כל מה שיעמוד בדרך… הכל בטל ומבוטל כלפי עניין המדינה היהודית" (1941.1, עמ' 233). חלק מהדוברים לאחר הרב ברלין (כמו דובקין וציזלינג) ביקרו את "פליטות הפה" (כלשונם) של הרב בשאלת הצגת הגולה מול ארץ ישראל. הם לא ידעו על תעודה 1941.35, שבה קרא הרב ברלין את החלטת המרכז העולמי של 'המזרחי' ולפיה "ארץ־ישראל בתור מדינה יהודית כפתרון יחידי לשאלת היהודים והיהדות בעולם". כמו־כן הם לא זכרו את מאמרו של הרב ב'הצופה' כבר שנה לפני־כן (ב־1940), שבו קרא לחברי תנועתו והדגיש כי "עוד לא עשינו הכל… ולא יצאנו ידי חובתנו כלפי אחינו שבגולה… אפשר ואפשר לנו להציל כמה שניתן להציל – וזאת חובתנו והמצווה עלינו" (במבוא של אשכולי עמ' 41־40).

הרב ברלין ייצג בדבריו, בתעודה 1941.1, את עמדת 'המזרחי' שגרסה התמקדות במטרה הציונית המדינית תוך זניחת המאבק על פתרונות אחרים וזאת זמן רב לפני המודעות לשואה, ועם כל זאת כבר הקדים וקרא בעיתונו לחבריו בתנועה לחוש ולהציל. היינו: אין להתייחס למקור אחד כאילו זה עומד בפני עצמו ולהסיק מסקנות, אלא יש לראות את מכלול התעודות הקשורות לנושא וכך להבין את ההקשר ההיסטורי בנקודת הזמן שבה נאמרו הדברים.

ולהכות שורשים עמוקים בהרי יהודה. נטיעות, 2010. צילום: פלאש 90

טלאי צהוב כזכר לחורבן

אחד הזרמים במחנה הדתי־ציוני שהמחברת נתנה לו דגש לא מבוטל הוא של אנשי 'תורה ועבודה' ואנשי הקיבוץ הדתי. להלן כמה דוגמאות:  בהקשר ארץ־ישראל נוכח השואה, ראוי להזכיר את דבריו בני האלמוות של שלום טרללר (לימים: קרניאל), שכתב ב'מגילת הנטיעה' של היער שניטע לכבודו של הרב ברלין ב־1944 בקיבוץ כפר עציון: "בזמן שנחלי דם של אחינו המעונים נשפכים כמים והעולם מתבוסס בדמיו, הגענו הלום כדי לבנות ולנטוע ולהכות שורשים עמוקים בהרי יהודה, כי בנטיעות אלו פתח חדש לגאולתנו ולפדות נפשנו" (1944.17, עמ' 431). רבבות חניכי בני עקיבא לדורותיהם התחנכו מני אז ועד עצם היום הזה על המילים הנשגבות הללו.

גם אם התעודה הזו מוכרת, טוב עשתה אשכולי בהחלטתה לשלבה בקנון של מסמכי הציונות הדתית נוכח השואה, כפי ששילבה בו גם את מכתבו של דב אברמצ'יק, מפעילי 'השומר הדתי' בפולין, שכתב מכתב חשוב עם מידע נדיר על חלקה של תנועת 'תורה ועבודה' בארגון עמידה והגנה יהודית בפולין (1944.4, עמ' 414־412). בין השאר כתב דב כי "תפקידנו היה לנסוע לפרובינציה [מקומות שבהם לא הוקמו עדיין גטאות] ולארגן שם ועדות עזרה והצלה ואיסוף מזון בשביל הגטאות". אשכולי האירה פן ידוע, אך לא ידוע במידה מספקת, של הקיבוץ הדתי: התגייסותו של הקיבוץ הדתי לפעילות עלייה והתיישבות. נשים לב לקטע מהחלטות מועצת הקיבוץ בשלהי 1944: "תפקידה הדחוף של הציונות בשעה הנוכחית [הוא] בחינוך המוני ישראל בתפוצות לעזיבת הגולה ולעוררם לעלייה ולהשתרשות בארץ־ישראל. הציונות הדתית, ובמיוחד תנועת 'תורה ועבודה', זכאית וחייבת להתייצב בראש המעוררים" (1944.53, עמ' 477).

אשכולי שיבצה בקובץ מספר תעודות המצביעות על ייחודה של הציונות הדתית בנושא האזעקה והאבל. נחמיה עמינח כתב מאמר ב'הצופה' כשבוע לאחר פרסום הידיעות ביישוב על ההשמדה (שלהי נובמבר 1942) ובו קריאה להדביק על פתח הבתים את הטלאי הצהוב "כשם שהיו יהודים עושים אמה כנגד הפתח זכר לחורבן" (1942.33, עמ' 282). שרגאי פרסם אף הוא מאמר באותם ימים בעיתון הציונות הדתית ובו קריאה ל"שבועה ללא תנאי, בין אם שומע לנו בין אם אין שומע לנו. כל עוד בנו כח. כל עוד זיק תקווה בתוכנו, שיש את מי להציל, אל ננוח ואל נשקוט" (1942.42, עמ' 291). כשנה וחצי מאוחר יותר פרסם הרב ברלין בעיתונו מאמר לקראת יום זעקה ביישוב ובו טבע משפט המהדהד עד היום. אשכולי, ובצדק לדעתי, שיבצה אותו כמוטו בשער הספר. והנה דבריו של הרב ברלין: "היישחט עם ולא ישאג ולא יזדעזע ולא יחריד עולם ומלואו?!" (1944.38, עמ' 455).

ציבור דתי המתכנס בבתי כנסיות ואומר פעמיים בשבוע "אחינו כל בית ישראל העומדים בצרה ובשביה וכו'" מצפה לשמוע מרבניו וממנהיגיו את קריאת הכיוון וההדרכה הנכונה ובמיוחד בשעות קשות של גורל בני עמו. זוהי בדיוק משמעות הקריאות של הרב ברלין, שרגאי ועמינח. בכך מצטרפים מנהיגי הציונות הדתית למנהיגי אגודת ישראל להקמת "חזית דתית", אומנם לא מאורגנת ולא מתוכננת, לזעקה, תפילה וקריאות להצלה. בספרי 'עת לעשות להצלת ישראל' טענתי כי תגובת ההזדהות של ומנהיגי אגודת ישראל (כמו הרב י"מ לוין ובנימין מינץ) הייתה ייחודית להם בהשוואה למנהיגי היישוב. עתה באה אשכולי והראתה – לאחר שעשתה זאת כבר בספרה 'בין הצלה לגאולה', שהסתמך על המקורות שאותם כינסה כעת לקובץ דנן – כי היחס הייחודי לאזעקה ותפילה היה מובנה במשנת רבני הציונות הדתית, ואשר על כן אפשר לקבוע כי היה נחלת הציבור הדתי בכללו.

עניין אחרון הייחודי לקובץ זה הוא אוסף מקורות תיאולוגיים של רבני הציונות הדתית נוכח השואה. התעודות נמצאות במקומות שונים בקובץ ובהן דבריהם ומכתביהם של רבנים כמו הרב יא"ה הרצוג והרב מ"צ נריה. תעודה אחת בולטת בהיקפה ובייחודיותה: זהו הקובץ 'במיצר: לשאלות הזמן', שערך משה קרונה ופורסם בתש"ב, ובו הגיגיהם של הבולטים בתיאולוגים מקרב הציונות הדתית, כמו ישעיהו וולפסברג, ש"ז שרגאי, ש"ז כהנא, עמינח, ישעיהו ברנשטיין וקרונה עצמו (1942.2, עמ' 253־235).

תרומתו של קובץ תעודות זה חשובה לאין ערוך והיא מצטרפת למפעלה רב השנים ורב האיכות של חוה אשכולי וגמן. יחד עם ספרה הקודם, 'בין הצלה לגאולה', הוא יוצר תשתית ובסיס רחבים להמשך חקר פעולותיה של הציונות הדתית נוכח השואה.

ד"ר חיים שלם הוא מרצה וחוקר במרכז ללימודי השואה – מכללה ירושלים ובמכללת אפרתה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ה בניסן תשע"ג, 5.4.2013