שיר: עמית מאוטנר
יער לופוחובה
הוּא לֹא לָמַד שׁוּם לֶקַח,
מִתְנַהֵג בְּיַרְקוּתוֹ הַמַּחְפִּירָה
כְּאִלּוּ כְּלוּם.
לְמַה צִפִּיתִי? לְקָרַחַת יַעַר שְׁתַדְּלָנִית?
לְעֹנֶשׁ דַּחְפּוֹרִים?
עַשְׂרוֹת זַנִּים מוֹצְאִים עֲדַיִן מַחֲסֶה בּוֹ
וְצִפּוֹרֵי הָאֵיפָה הָרַבּוֹת עוֹד מְצַיְּצוֹת מִלֶּב
הִתְחָרוּתָם שֶׁל הָעֵצִים הַמִּזְדַּקְּפִים וְהָעוֹמְדִים
מִנֶּגֶד בְּכָל דַּקּוֹת הַדּוּמִיָּה שֶׁלִּרְשׁוּתָם. הֶעָלִים
מְכַסִּים וְטַחַב מְטַשְׁטֵשׁ.
נָהָר מֻפְשָׁר פּוֹרֵשׁ לַיַּעַר וּמֵטִיל אֶת מֵימָיו
בְּאֵין מַפְרִיעַ. קָצֵהוּ מִצְטַמְרֵר בְּעֹנֶג
אֶל בּוֹרוֹת הַהֲרִיגָה.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ה בניסן תשע"ג, 5.4.2013
פורסם ב-5 באפריל 2013,ב-גיליון שמיני תשע"ג - 817, שירים. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.
שיר נוגע ללב ומעורר מחשבה
עונג אדיר לקרוא שירה רוצה להזמין אל אתרי עם שירי אהבה
אשמח לקבל חוות דעת על הכתיבה
תודה
ניכרת בשיר התרסה נגד הטבע וכיהודי דתי נגד בורא עולם שהוא ה"מפעיל" את הטבע והכל ממנו. במיוחד לניגוד בסיומת-ההתיחסות למים-שהם משקה החיים ומשקים את בורות המוות וכמובן נגד האדם-הטבע האנושי-המצפה להתנהגות רציונלית על פי מציאות יומיומית, שיר אישי, רגיש מאד, המבטא את הכאב והאכזבה מההמשך הקיומי כאילו לא היה דבר ושואל : היתכן ? : .
לא יכולה להשתחרר מתחושת החנק, אחרי שקראתי את השורה האחרונה.
לא התכוננתי היטב לקראתה.
היער הבראשיתי, הקורא את עצמו מחדש בכל פריחה עונתית, צופן בחובו
את הסוד הנורא.
מצויין. מומלץ.