נאמן למקור / מירי כהן

אירועי היום השמיני מבליטים את הדינמיקה שבין הנביא המצווה והכוהן הצייתן. עם זאת, מסתבר כי גם התחושה הטבעית יכולה לגלות את רצון ה'.

פרשת שמיני פותחת באירועים הדרמטיים של היום השמיני למילואים, היום שהתחיל בשמחה עצומה ובהתגלות כבוד ה' והסתיים באבל הכבד על מות בני אהרן. בתוך הסערה הגדולה בולטות שתי דמויות מפתח: משה ואהרן. שניהם מנהיגיו הרוחניים של העם, אך תפקידיהם לפני ה' שונים מהותית. קריאת הפרשה תוך בחינת תפקידם של שני האישים ודרכם בעבודת ה' שופכת אור על כמה מאירועי היום.

הציווי על הקדשת הכוהנים נמסר כבר בפרשת תצווה, והביצוע מפורט בפרשת צו. לאורך כל הציווי חוזרת התורה ומדגישה את חשיבות הביצוע לפי צו ה', שהפרתו עלולה להביא למות הכוהנים, ולאורך כל הביצוע היא חוזרת ואומרת שהכול נעשה כמו שציווה ה' את משה.

פרשת שמיני פותחת ביום השמיני לימי המילואים, ובציווי חדש שלא הוזכר בספר שמות ובפרשת צו. משה קורא לאהרן, לבניו ולזקני ישראל, ומפרט באוזניהם אילו קרבנות עליהם להביא ביום השמיני. הנימוק הוא "כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם". משה כנביא קשוב לדבר ה' שמצווה את אשר יעשו באותו יום. בכוחו הנבואי הוא יכול להתעדכן בדבר ה' בכל רגע ורגע, ולחדש לעם ציוויים והנחיות שזה עתה יצאו מפי ה'. לאורך כל היום השמיני משה הוא המביא את צו ה' לכוהנים ולעם. אהרן ובניו ממלאים אחר הציווי ועושים "כאשר ציווה ה' את משה".

התהליך של המשכן ובניינו הסתיים, אהרן ובניו הוקדשו, כולם עשו כאשר צֻוו, וה' מתגלה ונראה לעם בכבודו. שיא זה מביא לשמחה עצומה – ה' בהתגלותו מאשר שעמדו בציווי ומעשיהם רצויים.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

כניעה ושאלה

כל זה מתהפך בפסוק הבא: נדב ואביהוא קרבים לפני ה' במחתות שעליהן אש וקטורת "וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם", והאש יוצאת מלפני ה' וממיתה אותם. האש שיצאה לאכול את הקרבנות שציינו את סוף תהליך הקדשת אהרן ובניו יוצאת עכשיו להמית את בני אהרן, והשמחה הגדולה הופכת לאבל.

התורה לא מסבירה מה חמור כל כך במעשה של נדב ואביהוא, ולמה היה עליהם למות. רבים ניסו להשיב על השאלה, ולהצדיק את הפער הבלתי נתפס בין החטא לעונשו ובין גודל השעה לגודל הנפילה. אלא שריבוי הפירושים רק מדגיש את הערפול שבדברי התורה. האמירה הברורה היחידה של התורה היא שהייתה במעשה חריגה מהציווי הא־לוהי והכנסת אש זרה לקודש. נראה שהשאלה במה חרגו מצו ה' והאם החריגה הייתה במזיד או בשוגג, מתוך כוונה לשפר או מתוך חוסר תשומת לב, אינה חשובה. הגורם המשמעותי היחיד הוא שאלת הציווי: האם עשו הכוהנים כאשר צוו.

גם כאן פונה משה לאהרן ומביא את דבר ה' המתייחס למה שאירע זה עתה: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד…" (י, ג). מדברי משה לא ברור האם מות בני אהרן הוא עונש, ומהי סיבת המוות. הוא רק מדגיש את קרבתם לה' ומתאר את מותם כהתקדשות. לא ברור מתי אמר ה' את הדברים, אבל בכוחה של נבואת משה להביא את דבר ה' המשמעותי ברגע זה. תגובתו של אהרן היא "וידם אהרן" – דממה והרכנת ראש.

מיד אחר כך ממשיך משה ומצווה כיצד להוציא את המתים מן הקודש, כיצד להתאבל, כיצד לאכול את השלמים ועוד, והכוהנים ממשיכים ועושים בדיוק כמו שצוו.

בסוף הפרק נוסף לכל המתח של היום השמיני רגע דרמטי נוסף: משה מחפש את בשר החטאת שעל הכוהנים לאכול ומוצא שהוא שורַף כליל. "וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם" (י, טז). אין ספק שמאחורי הכינוי "הנותרים" מסתתר מתח עצום: רק הבוקר מתו אחיכם כשעשו מה שלא צוו, והנה שוב אתם – הנותרים – חורגים מהציווי? אלא שכאן אהרן כבר אינו שותק. אהרון פונה למשה בתמיהה – האמנם אכילת החטאת לפני ה' רצויה היום אחרי כל מה שקרה לנו? ותגובת משה: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו".

לאורך כל היום השמיני חלוקת התפקידים ברורה: משה הוא נביא ה' האחראי להביא את דבר ה' הרלוונטי בכל רגע ורגע ולצוות על הכוהנים מה עליהם לעשות. אהרון ובניו מצווים לעשות בדיוק מה שצוו, וחריגה מהציווי עלולה להביא למוות. הציות והקבלה של דבר ה' גדולים עד כדי כך שאהרן שותק כשמשה מביא בפניו את דבר ה' של "בקרובי אקדש". אלא שבסוף הפרק, דווקא בצל המוות הנורא, מתקיים דיון שמביא אותנו לדיוק נוסף בחובת הציות של אהרן ובניו. אהרן בדבריו למשה אינו מתייחס להיבטים ההלכתיים של הציווי אלא לאירועים שקרו ולשאלה "הייטב בעיני ה'?". שאלה זו נוגעת דווקא לתחושה הטבעית של האדם המשרת בקודש, ומתלבט מה נכון וראוי לעשות. נראה שכשהתלבטות זו מגיעה מתוך שיקול דעת בכובד ראש יש לה מקום גם במערכת של הציווי המוחלט, וכך גם עונה משה תוך שימוש באותו מטבע לשון: "וייטב בעיניו".

גבולות ברורים

הקריאה המתמקדת ביחס שבין צו ה' המוחלט המסור לכוהנים שתפקידם להקפיד על תמידים כסדרם לבין הנבואה הקשובה לדבר ה' המתחדש בכל רגע יכולה להסביר גם את הקשרם של הפסוקים היחידים בפרקים ט־י שחורגים מרצף אירועי היום השמיני.

אחרי שציווה משה איך יתאבלו פונה ה' לאהרן עצמו ואוסר עליו ועל בניו לשתות יין ושיכר בבואם אל הקודש, "ולא תמתו", וממשיך: "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה".

שתיית היין יוצרת פעולה מתוך אקסטזה והתלהבות שבהחלט יכולה להירתם גם להתלהבות דתית, אלא שלהתלהבות כזו אין מקום בתפקידם של הכוהנים. מהות תפקידם היא הדיוק שבציווי והצבת הגבולות הברורים בין הקודש לחול ובין הטמא לטהור. כדי שיוכלו לשרת את ה' וגם להורות את התורה לבני ישראל עליהם להיצמד לצו ה' כמו שהוא. במובן זה הם שונים מהנביא שמקבל את דבר ה' מתוך התעלות וסערה שתואמת את השעה. יחד עם זה, לפעמים מתעוררות שאלות בדבר הלכה, כמו שקרה בסופו של היום השמיני, ואז נמצא גם המקום לשיקול דעתו של הכוהן. אהרון אכן הצליח לכוון בשיקול דעתו לשיקול הדעת הנבואי של משה, אך רק אחרי שקדמו לכך שתיקתו וקבלתו את כל דברי ה', ושמירתו על צלילות הדעת ונקיותה בבואו אל הקודש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ה בניסן תשע"ג, 5.4.2013

פורסמה ב-5 באפריל 2013, ב-גיליון שמיני תשע"ג - 817, צליל ביקורתי ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: