מי שלא יפה צריכה למות! / חיה רוזנבאום

"כולן רצות, מתפשטות. סלקציה תמיד בעירום. לפעמים באמצע הלילה – שריקה, סלקציה. וכבר הקרבנות של היום הולכות לבלוק 25, התחנה האחרונה לפני הגז – המוות". עדות מהתופת. 

באושוויץ, מחנה המוות לעם היהודי, היו גרמנים שהחליטו מי יחיה ומי ימות. כשהגיע טרנספורט של אלפי איש ברכבת, לפעמים אחרי נסיעה של ימים ארוכים בתנאים בלתי אפשריים לבני אדם, זרקו הגרמנים מהקרונות את האנשים, יחד עם החבילות, במהירות עצומה, ודחפו אותם לאוטובוסים. את הנותרים במקום הפרידו לגברים ונשים. אנחנו הנשים הנותרות הגענו בריצה ועמדנו בחמישיות לפני אדונים היכולים לעשות הכול עם חיינו, להורות במקל לצד שמאל או ימין, לחיים או למוות. בפעם הראשונה שמענו שקוראים לזה סלקציה. מהצד האחד הלכו מיד למוות, והצד השני, המאושר, נשאר במחנה לסבול ללא גבול, עד הסלקציה הבאה.

צבע של אדם חי

אחרי כמה ימים שהיינו בגיהנום הנורא הזה שנקרא בירקנאו כבר התחילו הסלקציות. לא היו שום חוקים, שום תנאים, למה ומתי זה יתקיים. עוד לא הבנו ולא האמנו מהי סלקציה וכבר זה התחיל. לפעמים בזמן האפל (זמן ספירת האסירים) פתאום כולן צריכות להתפשט ומגיע מלאך המוות הגרמני עם מזכירתו, מסתכל על הבנות הערומות, וכחיה צמאה לדם בוחר את הקרבנות של היום, לפי רצונו, או אולי לפי 'הזמנת' התנורים שחיכו לשרפת הגופות.

לאחר יום שוב סלקציה. הפעם הוא מסתכל על הפנים – מי שלא יפה צריכה למות! וגם עם הכול עבר בשלום, פתאום באמצע היום שריקה נשמעת בכל המחנה – סלקציה. כולן רצות, נעמדות לפני הצריף, מתפשטות. סלקציה תמיד בעירום. הפעם הוא מסתכל על הגוף – אם יש עוד בשר על העצמות. לפעמים באמצע הלילה – שריקה, סלקציה. מה הוא רואה בחושך? המזכירה מספיקה לרשום רק את המספר שעל היד, ובדרך כלל לא מרשים אפילו להתלבש, וכבר הבנות הקרבנות של היום הולכות ישר לבלוק 25, התחנה האחרונה לפני הגז – המוות.
היינו מלאות בכינים, שהשאירו סימנים על הגוף, לא גירדנו, השתדלנו בכל הכוח להתאפק מפני שבסלקציה, מי שהיו לה נקודות על הגוף נלקחה. לפעמים הסתכל הרוצח על צבע הפנים – מי שהייתה חיוורת גורלה נחרץ. ברגע שהתפשטנו לסלקציה, התחלנו בסתר לשפשף את הגוף שלא ירגישו בנשיכות הכינים, צבטנו את הלחיים שיהיו אדומות, שיקבלו צבע של אדם חי. אבל לא לכולן שיחק המזל לעבור את הסלקציה בשלום ולהישאר עוד קצת בחיים האומללים. לא היינו גיבורות, אמי ואני, עברנו סלקציות לאין ספור, נפרדנו בלי פרדה מבנות דודות, חברות, בכאב נורא ובכי. זו הייתה ההגנה היחידה שלנו. איך נשארנו בחיים אני לא יודעת. עברנו חורף קשה, מחלת טיפוס, שלשולים, דלקות בדרכי השתן והכול, כמובן, בלי טיפול.

שער הכניסה למחנה בירקנאו. צילום: אנג'לו סלדון

שער הכניסה למחנה בירקנאו. צילום: אנג'לו סלדון

איך נפרדים מאמא

היינו כבר כמעט שנה בגיהנום הזה, היינו ותיקות. המחנה היה כמעט ריק. הגרמנים חיכו כנראה שיביאו להשמדה את יהדות הונגריה. כמעט לא היו כבר סלקציות. פתאום שריקה – קוראים לסלקציה בבית המרחץ. בתקופה ההיא היינו ביחסים טובים עם האחראית על הצריף שלנו (הבלוקאלטסטה) וביקשתי ממנה שתעזוב ותשאיר את אחותי (אמי ואני היינו כאחיות) בצריף, כי אל בית המרחץ הלכנו ללא ספירה. היא הסכימה. גם אמי ביקשה ממנה שתשאיר אותי בצריף ולא אלך לסכנה, אך ארנקה, האחראית עליי, הבטיחה שלא יקרה לי שום דבר, הרי הגוף שלי נקי.

הלכנו, כל היהודיות, לסלקציה (הלא יהודיות לא נלקחו כלל לסלקציות). הפעם זה היה אחרת. בסאונה – בית המרחץ – מלאך המוות ד"ר מנגלה עמד ואנחנו צעדנו, ערומות כמובן, על ספסלים עשויים בטון שהיו בנויים מסביב לאולם. כשעברתי לידו אמר לי: "תראי את הלשון". הוצאתי את הלשון ואז הוא שאל "את חולה?". עניתי: "לא! אני בריאה! אני עובדת!".

הוא קרא למזכירתו ורשמו את מספרי. הייתי כבר רשומה לסלקציה. ידעתי כבר היטב מה זה. אבל איך הייתי אומרת לאמא שחיכתה לי? איך נפרדים ממנה? אין באושוויץ לוקסוס כזה, שאפשר ללכת ביחד למוות. הלא הם מעוניינים להפריד, להגדיל את הכאב. כשחזרתי לצריף לא יכולתי להסתכל לאמי בעיניים, נכנסתי לאחראית שלי ושאלתי, מה עושים? אני רשומה! היא הבטיחה לעשות את כל המאמצים, היא הרגישה אחראית כלפי הבטחתה לאמי. התברר שהפעם רשמו מהצריף שלנו בנות מוכשרות מאוד באמנות שעבדו ב'קונסגברבה קומנדו' (מפעלי אמנות). זו הייתה קבוצה של 20 בנות שהלכו בכל יום דרך ארוכה מאוד לעבודה. היו ביניהן אחדות ששפשפו את רגליהן ונגרמו להן פצעים קשים, ובמקום לטפל בהן שלחו אותן עם סלקציה למוות.

שמרו על כבודם

כמה אמא סבלה עד אותו היום. אנחנו כבר היינו כמעט שנה בגיהנום הזה, ומה היו השנים בבית עד שבאנו לכאן? ארבע שנים של סבל מאז שנכנסו הגרמנים אלינו. כמו לביאה לחמה אמי כדי להציל אותנו. בכל פעם מישהו אחר נתפס, ואמא הצליחה להוציא אותו מידי הגרמנים. היינו ביחד עד אושוויץ, וכאן כבר לא יכלה להציל אותי. ומי נשאר לאמי? את אבי הרגו באושוויץ והיה לי רק אח אחד, יוסל'ה, מי יודע אם הוא עוד חי. איפה אני משאירה את אמא?
היה לילה לא שקט בחדרה של האחראית. נכנסה לשם כל פעם בחורה, פלורה, שעבדה במשרד, והן הסתודדו. קיוויתי שאולי יהיה לי עוד פעם מזל, אולי משתדלים עבורי. התפללתי, התגברתי ולא בכיתי, לא רציתי לעורר את חשדה של אמי. למחרת לא באו לקחת את הבנות, עבדנו כרגיל וחיכינו לנס. גם אחרי יום לא באו. רק אחרי ארבעה ימים לקחו לדאבוני את כל הבנות הרשומות, ואת מספרי לא קראו. כנראה במשך הימים הצליחו להוציא אותי מהרשימה.
בהרגשה קשה חייתי כל השנים שאולי לקחתי חיים של בחורה אחרת במקום המספר שלי, עד שפגשתי אחרי שנים רבות בחורה שעבדה שם במשרד, והיא הבטיחה לי כי ד"ר מנגלה, הרוצח, אהב לרשום תמיד יותר בנות כדי שיוכל לשחרר. עד היום אני רוצה לקוות שכך אכן היה.

כמה כואב לי, היום, בארץ שלי, על חוסר הרגישות במילה סלקציה. משתמשים במילה לדברים בנאליים. "הגברות ה'אינטליגנטיות' עושות סלקציה במכנסיים, בנעליים, בכיסאות". הלא זו מילה לועזית יפה, הן לא אשמות, הן רק מחקות את הפרופסורים, השדרנים, המרצים, המשתמשים במילת קודש זו. אין מי שיעמוד להגנת כל אלה שהלכו בסלקציה למוות. אני מדברת בשמם – שִׁמרו על כבודם וזכרם, ואל תשתמשו במילה השייכת להם, המילה ששלחה אותם למותם.
אין לי בעיה עם המילה סלקשן באנגלית, אם הכוונה לבחירה. אני מציעה לכל איש, לפני שהוא מתכוון להשתמש במילת קודש זו, לעשות מה שעשו הבנות בזמן הסלקציה – לצבוט את הלחיים, שיהיו אדומות! סלקציה זו מילה ופעולה אהובה של ד"ר מנגלה.

אם רק אשפיע על מישהו שיזכור את חשיבות המילה, אולי עשיתי משהו עבור אלה שכך הלכו. אני שניצלתי, ועוד כמוני שהצליחו לשרוד, זועקים – אל תשתמשו במילה הזו. היא לא שלכם.

חיה רוזנבאום. באדיבות עמי מינצר

חיה רוזנבאום. באדיבות עמי מינצר

זילות הסלקציה

חיה רוזנבאום נפטרה לאחרונה והיא בת שמונים ושבע. היא שרדה עם אמה בנוראות
 אושוויץ, שם איבדה את אביה, את אחיה ואת כל משפחתה. לאחר השואה הן העפילו לארץ
בספינת המעפילים פלמ"ח, נתפסו בידי הבריטים וגורשו לקפריסין. לאחר עלייתה לארץ
הקימה משפחה לתפארת.

רוזנבאום ואמה לקחו על עצמן משימת חיים: לספר את נוראות השואה לדור הצעיר.
הן העבירו מאות הרצאות בבתי ספר ובצה"ל. גם ביום הקדיש הכללי השנה העבירה רוזנבאום מספר הרצאות בבתי ספר ברחבי הארץ. 
בין השאר נלחמה בזילות השימוש במילה "סלקציה". באינסוף הזדמנויות היא זעקה שהמילה הזו קדושה ואין להשתמש בה בשפת היום־יום.

עמי מינצר, חתנהּ.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ה בניסן תשע"ג, 5.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באפריל 2013, ב-גיליון שמיני תשע"ג - 817 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: