כל ישראל חברים / שלום רוזנברג

למרות שעמי הארץ חשודים על הטומאה, העניקו להם חכמים מעמד של 'חברים' בעלייה לרגל. סמל של אחדות.

רשימה זאת מוקדשת ל"חג" המסתתר בין ימי החולין שלאחר הרגלים. זהו חג של חולין, שלמרות שלא קיבל שֵׁם היה בעל חשיבות מכרעת בימי הבית. הוא מהווה לדעתי סמל לדורות, ומבטא את המהות העמוקה ביותר של הדתיות, האדיקות ובעצם גם החרדות היהודית.

"חג" זה מוזכר במשנה במסכת חגיגה, אחת המסכתות "הקטנות" של הש"ס, שלא זכתה לתהילת אחיותיה, המסכתות הקלאסיות המגרות את יצר החריפות האנליטית של תלמידי החכמים. אלא שהלומד את שלושת הפרקים של מסכת זו מרגיש את הריחות הרעננים של ימי המקדש, של העלייה לרגל בפרק הראשון, של סודות התורה והמיסטיקה – בשני, ושל דיני הטהרה – בשלישי.

והנה בפרק האחרון (משניות ז־ח) קוראים אנו על פעולה שהייתה אמורה להתבצע במקדש אחרי החגים, ובמרכזה 'טהרת הכלים': "מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל, הָיוּ מַעֲבִירִין [מכריזים] עַל טָהֳרַת עֲזָרָה… כֵּיצַד מַעֲבִירִים עַל טָהֳרַת עֲזָרָה, מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְאוֹמְרִין לָהֶם, הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִּגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן (וּבַמְּנוֹרָה) וּתְטַמְּאוּהוּ… כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ טְעוּנִין טְבִילָה, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת [שאינם מקבלים טומאה]".

עיר שחוברה לה יחדיו. הכותל.

עיר שחוברה לה יחדיו. הכותל.

משנה זאת מלמדת אותנו שאחרי שלושת הרגלים, שבהם באו המונים למקדש, חייבים אנו לטהר את כל כלי בית המקדש שיכולים לקבל טומאה. עובדה מתמיהה! ההקפדה על טהרת המקדש וכל הקשור אליו היא מן המפורסמות. הבאים לירושלים היו צריכים להיטהר מטומאותיהם, וגם כליהם היו טהורים. ולמרות זאת, אחרי החגים, חובה על הכוהנים לטהר את הכול?!

כדי שנוכל להבין זאת עלינו לחזור למילה עברית שחלק ממשמעותה ניטשטש במשך הדורות: 'חבר'. אנו מכירים את המילה 'חבר' מספר הכוזרי. החכם היהודי, בר־שיחו של המלך, מכונה בשם 'החבר'. שימוש זה מחזיר אותנו אל הוראת המילה בימי חז"ל. 'חבר' הוא האדם המקבל עליו לשמור – בין היתר (דמאי ב, ג) – את דיני הטהרה. הוא יודע ורוצה להיזהר מהטומאה. לא כך 'עמי הארץ', שאינם רוצים או אינם יודעים לעשות זאת. כך נוצרו 'החבורות' – קבוצות של 'חברים', אנשים שהיו נאמנים בכל הנוגע לטהרה. מציאות זאת יצרה חיץ קשה בתוך האומה, ואף גרמה פעמים רבות לשנאה, מעין השנאה שלה אנו עדים בימינו, שנאה העלולה להרוס את הוורידים והעורקים המקשרים בין האיברים השונים של אחדותנו הלאומית.

קרדיט לעמי הארץ

עמי הארץ חשודים בטומאה. כיצד אם כן ניתן לחגוג את שלוש הרגלים, כשכל העם היה אמור לבקר במקדש במעמד דתי קולקטיבי? והלוא על כך נאמר: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָיִם. יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו, שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָ־הּ (תהלים קכב)"? האמורא רבי יהושע בן לוי, איש המוסר והחסד, אוהב ישראל ואדם, השיב תוך שהוא מפרש את המילה 'חֻבְּרָה' (ירושלמי, חגיגה כא, א): "יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו – עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים". העיר "חֻבְּרָה" לא רק מבחינה גיאוגרפית או מיסטית (בין ירושלים הארצית לבין ירושלים של מעלה), אלא מבחינה אנושית. הקביעה "כל ישראל חברים" מקבלת עכשיו משמעות מיוחדת. הם חברים, כי כולם מוכרזים בחגים כ'חברים' ולא כעמי הארץ.

הירושלמי שואל "מעתה אפילו בשאר ימות השנה? א"ר זעירה ובלבד [=רק] בשעה שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים", כדברי הכתוב. כלומר היא חוברה רק כאשר "עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָ־הּ". זהו דין מיוחד, היוצר עבור החגים, ורק עבורם, סטטוס מיוחד. כולם נאמנים בהם על דיני טומאה.

בבבלי (חגיגה כו, א) מבוססת קביעתו של ר' יהושע בן לוי על מקור אחר: "וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים" (שופטים כ, יא). קשר פרדוקסלי! ברקע פסוק זה מצויה פרשת הפשע בגבעה, בנחלת בנימין. כל השבטים מתאחדים כדי לדרוש מבני בנימין עשיית צדק. מתוך כך פורצת מלחמה עקובה מדם. והנה, הפסוק המתאר את האחווה והאחריות ההדדית שבאו לידי ביטוי טרגי במלחמה הופך עכשיו בסיס לקבלת כל העם כ'חברים', חברים גם במשמעות ההלכתית. לפי ר' יהושע בן לוי מסביר פסוק זה את הביטוי הנפוץ: "כְּאִישׁ אֶחָד – חֲבֵרִים". 'כל ישראל חברים' מבטא את הכבוד והאחריות ההדדיים.

חג של אחדות

מה עומד מאחורי הקביעה ה"אמיצה" של טהרת הכלים? אולי האמונה שהמיסטיקה של העלייה לרגל תביא את כולם להקפיד בטהרה. ואולי זוהי פעולה של אסטרטגיה הלכתית להבטיח את אחדות העם, אסטרטגיה שנוסחה על ידי רבי יוסי: "כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו" (חגיגה כב, א). איך שלא יהיה, מאחורי הקביעה עומדת אהבת ישראל: "כל ישראל חברים".

הרגלים פינו מקום לחולין. הקסם נמוג, החשבנו את כולם בחזקת כשרות, אולם רבים מהם היו ודאי טמאים, ואולי כלי הקודש נטמאו. חגיגתם של האורחים הסתיימה. הם הלכו, ואנו, כבהזדמנויות אחרות בחיים, נשארים בבית "לרחוץ" כלים, לטהר אותם. עבורי ימי טהרה אלו הם ימי חג, חג של אחדות ישראל, חג של אחריות הדדית, חג המלמד ל'חברים' להיות חברים, בימים ההם ובזמן הזה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ה בניסן תשע"ג, 5.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באפריל 2013, ב-גיליון שמיני תשע"ג - 817, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: