וְאֵת הַחֲסִידָה / רפאל מלכא

שיח השדה.

כשהגיעו העולים מאתיופיה, נטשתי את מקום עבודתי והלכתי לשהות איתם ולסייע בכל הנצרך. משירו של שלמה גרוניך, שאותו ביצע עם מקהלת ילדים מילדי העולים, למדתי כי כאשר הגיעו להקות החסידות לאתיופיה נשאו החקלאים היהודים ראשם ושאלו: 'חסידה! חסידה! מה שלום ירושלים עירנו?'. לא נסתר מעיניהם כי מדי שנה בסתיו עוברות החסידות הבאות מאירופה, בדרכן לאפריקה, דרך ארץ ישראל. על דרך המליצה נאמר כי יכלו לנצל את מסע החסידות באביב, בדרכן חזרה לאירופה, כדי למסור דרישת שלום לירושלים.

צילום: רויטרס.

צילום: רויטרס.

אביב בחוץ, ואף על פי שכל הטבע הישראלי מתעורר לחיים, נדמה כי מעברן של להקות החסידות בשמי ארצנו הוא מן החוויות היותר מזוהות עם הימים שנתארכו. יש ומאן דהו מפנה את תשומת הלב לעופות הגדולים שהצל הכבד שהטילו הסגיר את נוכחותן. גם מי שאינו מצפה לילד רך, נוטה, כמוני, לחבב את העוף החינני הזה. על כן קשה בעיניי עובדת מציאותה של החסידה הלבנה (Ciconia ciconia) ברשימת העופות הטמאים שבפרשתנו (ויקרא יא, יט): “וְאֵת הַחֲסִידָה, הָאֲנָפָה לְמִינָהּ, וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף’. אונקלוס, שדרכו לכנות את העופות בשם צבעם, מתרגם ‘וְחָוָרִיתָא’, קרי הלבנה, ממש כשם שקראוה נותני השמות שבוועד הלשון.

מנהגה של החסידה להתהלך על רגליה הגבוהות בתוך השדה הפתוח, במטרה לאתר בתוך העשב חרקים, צפרדעים (בקרבת מים) או אף לטאות ומכרסמים, ולשולפם במכת מקור חזקה כך שישמשו לה ולדרי קינה מזון. מנהגה זה אמנם יש בו תועלת גדולה לאדם (ויסות התפשטות מכרסמים וחרקים המזיקים לגידולי השדה), אך הוא גם הטעם לכך שנכללה החסידה בין העופות הטמאים.

כפי שכבר ראינו בעניינו של הנשר (אוכל הנבלות), גם ביחס לחסידה לא נמנעו חז”ל מלעמוד על תכונותיה הטובות (חולין סג, א): “אמר רב יהודה: החסידה – זו דיה לבנה. למה נקרא שמה חסידה, שעושה חסידות עם חברותיה”. השם חסידה נגזר מחסד, וכבר שיערו הצופים באורחותיהם של הזוגות המעטים שהקימו בארץ את קיניהם, כי ייתכן שאבותינו אשר הכירו את החסידה, וראוה מאכילה את גוזליה (גוזלי החסידה נשארים בקן כשלושה חודשים לאחר בקיעתם, מחליפים את נוצותיהם ומתנפחים לממדים גדולים משל הוריהם, שממשיכים להאכילם בקרבת הקן גם לאחר עזיבתם אותו), דימו לראותה כאילו היא מאכילה חסידות בוגרות אחרות, שמן הסתם הן חברותיה. הוסיפו לכך שאין בחסידות דו פרצופיות מינית, כלומר, הזכר והנקבה שווים זה לזה בצבעיהם (למעט נוצות היד והאמה ונוצות הכנף הגדולות – שהן שחורות, כל נוצותיה לבנות) וניתן להבין עד כמה קשה להבחין בין הבוגרים והמתבגרים שממלאים בתום תקופת הקינון את הקן (החסידה מטילה עד 5 ביצים).

ייתכן כי פירוש שמה העברי הגיע גם אל הרומאים, שכינו אותה pio avis שתרגומו ‘עוף חסיד’. ואולי הכול נובע מהצורך להסביר את שמה, שמחייב לבקש בהתנהגותה משהו מן החסד. וכי באכילת כמויות עצומות של נחשים, שיכלו להזיק, אין לראות את אותו משהו מבוקש? ומה אם נאמר כי הופעתן עתה יכולה לסייע מאוד להתגבר על נחילי הארבה שנחתו על שדות הנגב? 0

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ה בניסן תשע"ג, 5.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באפריל 2013, ב-גיליון שמיני תשע"ג - 817 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: