הצנחנית כמהגרת בורגנית / חבצלת פרבר

חנה סנש הותירה יומנים ומכתבים. הספר שמבקש להפיק מהם את סיפור חייה עוסק בעיקר בשיבוצה לתוך סטיגמות מוכרות ומחמיץ את דמותה הייחודית

אסורה בארץ חדשה

סיפורה של המהגרת חנה סנש

רותי גליק

פרדס, 2013, 189 עמ'

חנה סנש נולדה בשם אנה בבודפשט בשנת 1921. אביה היה הסופר והמחזאי הידוע בֶּלָה סנש, שנחשב לאחד מבכירי הספרות ההונגרית בימיו. אמה היתה קתרינה זלצברגר, שנולדה בעיירת־שדה למשפחה עשירה מאוד. חנה התייתמה מאביה בגיל שש, ולמרות זאת נהנתה המשפחה – האם, הבת והבן י'ורי (גיורא) – מרמת חיים גבוהה למדי והשתייכה למעמד הבינוני־גבוה בבירה ההונגרית.

חנה הגיעה לארץ בספטמבר 1939, בגיל 18. היא למדה שנתיים בבית הספר החקלאי של חנה מייזל בנהלל, ובאוקטובר 1941 הצטרפה למקימי קיבוץ שדות ים. בינואר 1943 הוצע לחנה להצטרף לקבוצת צנחנים מארץ ישראל שנועדה לפעול במסגרת הצבא הבריטי במשימות מודיעין, חילוץ שבויים וארגון התנגדות ובריחה של יהודים בארצות המוצא הכבושות של הצנחנים. במארס 1944 צנחה חנה ביוגוסלביה, באזור שהוא כיום קרואטיה, והצטרפה לפרטיזנים מקומיים. לאחר שב־19 במארס השתלטו הגרמנים על הונגריה, חצתה חנה סנש את הגבול ונתפסה על־ידי חיילים הונגרים. היא נכלאה בבודפשט ועברה עינויים קשים. ב־7 בנובמבר 1944 הוצאה להורג.

העלייה לארץ ישראל הייתה מצד אחד הגשמה של חלום ומצד אחר מקור לאכזבה ודיכאון. חנה, בשאיפתה להתערות בארץ ולהפוך בזמן הקצר ביותר ל"אחת משלנו", צברית ארץ־ישראלית ויהודייה חדשה, החליפה את השמלות היפות וגרבי המשי במכנסיים קצרים וסנדלים. היא התעקשה לכתוב ביומנה עברית ולא הונגרית, והחלה ללמוד בנהלל. בית הספר של חנה מייזל היה ידוע ברמתו הגבוהה, אך התאפיין למעשה במשטר נוקשה, בניכור בין מורים לתלמידות ובתפיסות מיושנות. בבית הספר לא לימדו חקלאות מקצועית ממש, אלא הכשירו את התלמידות לעבודות משק־בית וחקלאות־חצר של אשת איכר מן הדגם המסורתי, המאפיין חקלאות פרטית־זעירה. חנה שטפה כלים וניקתה את הרפת – אבל לא למדה אפילו לחלוב פרות.

תחושתה הייתה קשה: תחושת בזבוז זמן, עייפות ואפילו השפלה, שאין לצידה תועלת או התקדמות בדרך שהתוותה לעצמה. לא נותר לאינטלקטואלית הצעירה, בתו של הסופר המפורסם, אפילו כוח פיזי ונפשי לקרוא או לכתוב. גם כשכבר הייתה בקיבוץ סבלה מן העבודות השגרתיות שהוקצו לה ולנשים האחרות: כביסה אין סופית, מחסן, עבודות בית "נשיות" ושום דבר שדומה לחקלאות קיבוצית־מקצועית ולבניין הארץ כפי שדימתה לעצמה בחו"ל. היא גם הייתה בודדה מאוד – הרמה האינטלקטואלית שלה הייתה גבוהה מדי ביחס לבחורים הפשוטים שהקיפו אותה, ואילו היא לא רצתה להתחבר לקבוצות שבהן היו יוצאי הונגריה בעלי רקע כמו שלה, משום שראתה בכך פגיעה בשאיפה להתערות בארץ, בשפתה ובתרבותה. היא נחשבה למסוגרת וסנובית.

בספרה טוענת גליק שההחלטה להצטרף לצנחנים ולצאת לאירופה לא נבעה רק מדאגתה של חנה לאמהּ קתרינה שנותרה בבודפשט, אלא גם ובעיקר מן הבידוד האינטלקטואלי והבדידות הרגשית שלה בקיבוץ ומחיפוש מוצא מהמלכוד, שיעמוד בקריטריון הערכי־אידיאולוגי העליון של תרומה והקרבה למען העם.

נחשבה למסוגרת וסנובית. סנש בבית הספר לחקלאות, נהלל, 1941.

נחשבה למסוגרת וסנובית. סנש בבית הספר לחקלאות, נהלל, 1941.

מחקר אידיאולוגי

אלה ראשי הפרקים של חיי חנה סנש, כפי שהם מובאים בספר, בקיצור נמרץ. ספרה של גליק הוא סיכום־מחקר אקדמי, ולא ביוגרפיה תקנית. המאפיין האקדמי מתבטא בשניים: ראשית, הספר מספר את סיפורה של חנה סנש רק עד שנת 1944, עד שיצאה לפרק ההוא בחייה ובמותה: לשליחותה כצנחנית אל הונגריה, ארץ הולדתה, הכבושה בידי הגרמנים. שליחות שהכניסה את חנה סנש שלא בטובתה לפנתיאון הגיבורים שלנו, והפכה אותה לסמל המוצב על כַּן. המחברת עצמה כותבת כי "ספר זה אינו מהווה ביוגרפיה כוללת של חייה של סנש, (אלא) עניינו מסע ההגירה שלה בשנים 1944־1939".

ושנית, המחברת מנתחת מרכיבים שונים בחייה של סנש ובכתיבתה (יומנים ומכתבים), על פי תיאוריות שונות המשמשות בחקר המגדר והפמיניזם. היא מנמקת את גישתה זו במילים: "כדי להקשיב לסיפור החיים של נשים ולקרוא (כלומר: להבין לעומקה) כתיבה אישית של נשים יש… לאמץ חשיבה (הנובעת) מהניסיון החברתי השונה של נשים ומההתנסות הפסיכולוגית השונה" שלהן.

לצד תיאוריות אלו מבצבצות מדי פעם בספר, בשורות ובעיקר ביניהן, זיקות אידיאולוגיות או פוליטיות מצד שמאל, ואפילו כאלו הקרובות לקומוניזם מבית מדרשה של חד"ש. כך למשל, גליק מצטטת את סנש הכותבת על "כפרים ערביים פרימיטיביים" שראתה באזור יזרעאל. על כך אומרת גליק "מה שריתק אותי (או במילים גלויות יותר: 'הכעיס אותי') הוא כיצד סנש, האירופאית שמגיעה ללבנט, מאמצת מיד את נקודת המבט של המתיישבים היהודיים החדשים". כל מי שמתמצא במציאות הזמן יודע שאלו היו באמת כפרים של בקתות, "חושות", פרימיטיביות. אבל בעיני גליק האמירה האובייקטיבית הופכת להתייחסות לא ראויה ביחס להתיישבות הערבית, שבה משתקף המבט הציוני הקולוניאליסטי.

הספר מתחיל בביקורת על התרגומים לכתביה של חנה סנש, שלא זו בלבד שלא כולם תורגמו מהונגרית לעברית, אלא שמה שתורגם צונזר לעתים וכן הושמטו דברים או עוותו משמעויות. וכל זה, לדברי גליק, במטרה להתאים את הכתוב לאידיאולוגיה ולציפיות של הסביבה הקיבוצית־חלוצית של סנש, ולהעלים ממה שפורסם ברבים את הנימות וההתבטאויות הלא־רצויות.

למרות המקום הרב־יחסית שמוקדש לנושא זה בתחילתו של הספר, הוא מהווה למעשה רק עניין צדדי בו. ולמרבה ההפתעה, גליק עצמה – ששולטת בהונגרית ומסוגלת לתרגם את החומר הרב שטרם תורגם – מסתפקת בהסתמכות על הנוסחים (המצונזרים/החלקיים, לדבריה) בעברית. מבחינת הקורא, שמתעניין בחייה של סנש ולא בדקויות של אידיאולוגיות וניסוח, זה אינו משנה. אבל יש כאן ללא ספק חוסר עקביות מסוים ואפילו מוזר.

"זהות מעמדית ואתנית"

אבל עיקר האכזבה נובע מן הפער שבין מטרות המחקר לבין הדמות שנבחרה לאובייקט שלו. הספר שלפנינו, בניגוד לביוגרפיה, עוסק דווקא בשבירת הייחודיות של הדמות, ובניסיון לשבץ אותה במשבצות וקטגוריות חברתיות שמקורן בתיאוריות ובאידיאולוגיה מאוד מסוימות. "ראיתי אותה, לראשונה, לא כגיבורה אלא כנערה בורגנית, מהגרת, אישה כותבת…", כותבת גליק. 'בורגנית'. 'מהגרת'. 'אישה כותבת'. כל אחד מהיגדים אלה קשור במושגים מחקריים ואידיאולוגיים כלליים. כך גם המשפט הבא: "בספר זה אבחַן נוסף לזהותה הלאומית והתרבותית של סנש גם את זהותה המעמדית, האתנית והמגדרית, בהתבסס על מכלול כתיבתה האוטוביוגרפית… אעסוק בנוסף לשיח האידיאלים החברתיים והלאומיים שליווה את תהליך ההגירה גם בפרקטיקה – בהתנסויות האישיות ובחוויות היומיום…".

האישיות החד־פעמית שכל המאפיינים האלה, ועוד רבים אחרים, מתחברים ואפילו מסתכסכים בתוכה, הופכת בדרך זו ל"טיפוס": הטיפוס הלאומי, היהודי, המהגר. טיפוס הבת ויחסיה עם אמה. טיפוס האירופאית, הבורגנית, האינטלקטואלית, הסנובית וכו'. אפילו טיפוס הרווקה החכמה מדי שמפחידה גברים. ייתכן שהשימוש בטיפולוגיה הזאת מוסיף עוד זווית הסתכלות ל"סיפורה של המהגרת" באשר היא, או למהגרת חנה סנש, או לכל מהגרת מן הטיפוס המיוחד המרכז־אירופי, האינטלקטואלי והבורגני, המתעקשת להיות חלוצה, חקלאית וחברת קולקטיב קיבוצי.

אבל יש לניתוחים האלה חסרון אחד חשוב: הם מתארים, לעתים בדייקנות, את דמותה של חנה סנש, אך התיאור שטחי ואינו עונה על השאלות החשובות באמת להבנת אישיותה הייחודית: מדוע בחרה חנה סנש בקיבוץ האידיאולוגי, שהרכבו האנושי מונוטוני (הקיבוץ המאוחד), ולא בקבוצה הגדולה (מתנועת האיחוד או חבר הקבוצות) שבה היה גיוון רב יותר של אנשים? מדוע כשהיה לה רע עד דיכאון, התעקשה להתמודד ולא עזבה לעיר? מנין היו לה תעצומות הנפש שחייבו אותה להתמודד עם חייה התפלים בקיבוץ ולא להתייאש, ומדוע? ומדוע בחרה בדרך המסוכנת ביותר של יציאה מהמלכוד האישי ולא בדרכים אלטרנטיביות, זמינות אך מסוכנות פחות, למשל להיות נהגת אמבולנס בצבא הבריטי? המחברת מסבירה יפה את ההשלמה עם הקיפוח הנשי, השלמה שנבעה מהפנמה של דפוסים בורגניים של חלוקת תפקידי גבר־אישה שהכירה חנה סנש בביתה. אבל מדוע לא התנערה מהם, כפי שהתנערה מן ה"הונגריות" שלה?

מחקר שיורד לשורשי הדברים אינו יכול לדעתי להתעלם משאלות אלה, שדווקא הן מתייחסות לייחוד של הדמות, ומצדיקות ניתוח שלה גם בכלים המחקריים הרציניים שבהם השתמשה מחברת הספר. בלי התשובות על השאלות הללו ודומותיהן, השימוש בכלי ניתוח אלה אינו מניב הרבה יותר מאשר דיונים תאורטיים־אידיאולוגיים ותיאורים טריוויאליים ומובנים מאליהם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ה בניסן תשע"ג, 5.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באפריל 2013, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון שמיני תשע"ג - 817 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: