החורבן והזיכרון / שמואל כ"ץ

ההכרזה על כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה ולגבורה נעשתה בניגוד לעמדת הרבנות הראשית, שקבעה קודם לכן את י' בטבת. סקירת יחסה של הרבנות ליום זה לאורך שנות קיומה

בי"ב בכסלו תש"ט (1948) קבעה הרבנות  הראשית את י' בטבת כיום הזיכרון לחללי השואה. בין שרידי הפרטיזנים ומורדי הגטאות היו שהסתייגו מהאופי הדתי של היום, ולכן הם דרשו לקבוע יום זיכרון בתאריך אחר שבו תובלט הגבורה הפיזית. בוויכוח שפרץ באותה העת סבר הציבור הדתי שהגבורה הרוחנית אינה נופלת מזו הפיזית, ולכן יש להמשיך לציין את י' בטבת באופיו הדתי. רק בתשי"א (1951), לאחר ויכוחים רבים, קבעה הכנסת את יום הזיכרון הלאומי לשואה. נסקור בקצרה את יחסה של הרבנות הראשית ליום זה, ואת יחסי הגומלין בינה לבין מוסד 'יד ושם' שקם כדי לשמר את זיכרון השואה.

נציגי מפ"ם דרשו שבמרכזו של יום הזיכרון יעמוד מרד הגטאות. מורדי גטו וורשה מובלים על ידי חיילים, מאי 1943. מקור: ויקיפדיה

נציגי מפ"ם דרשו שבמרכזו של יום הזיכרון יעמוד מרד הגטאות. מורדי גטו וורשה מובלים על ידי חיילים, מאי 1943. מקור: ויקיפדיה

המרד במרכז

בט"ז בשבט תשי"א (1951) העלה ח"כ הרב מרדכי נורוק מהמזרחי הצעת חוק שמטרתה לקבוע לדורות את י' בטבת כיום הזיכרון לשואה, כפי שקבעה הרבנות הראשית. נציגי מפ"ם, שדרשו כל העת שבמרכזו של יום הזיכרון יעמוד מרד הגטאות, הציעו לקבוע אותו ביום פרוץ מרד גטו ורשה, 19 באפריל.

ועדה מיוחדת בנושא, שבראשה עמד הרב נורוק, התכנסה לישיבתה הראשונה בט"ו באדר א'. אהרן ציזלינג ממפ"ם הציע לקבוע יום זה בי"ד בניסן, היום שבו פרץ מרד גטו ורשה על פי התאריך העברי. הוא הסכים גם לקבוע תאריך אחר, בראשית חודש ניסן או בשבוע הראשון שלו. אסתר רזיאל־נאור מחירות הציעה את התאריך העברי של היום שבו נפתחה מלחמת העולם השנייה (1.9.39), או את יום הזיכרון לחללי צה"ל.

בישיבה השנייה, שהתקיימה בי"ח באדר ב', הוצעו תאריכים נוספים: ערב ראש חודש ניסן, י"ב בניסן ול' בניסן. ממש בסוף הישיבה הוזכר שישנה הצעה לקבוע זאת בכ"ז בניסן. ללא מילת הסבר ונימוק מסתיים הפרוטוקול כך: "מחליטים: לקבוע את יום מרד הגטאות לכ"ז בניסן, כיום קבוע!".

הרב נורוק הסכים לתאריך זה מתוך פשרה ורצון למצוא תאריך המוסכם על כל חברי הוועדה, תוך הבנה שניתן להמשיך לציין את י' בטבת על פי המסורת היהודית. כנראה שהוא סבר שלקראת סוף החודש ניתן להקל בהספדים האסורים בחודש ניסן. לימים גילה הרב נורוק שהוא התייעץ בדבר קביעת התאריך עם שר הדתות וחבר סיעתו, הרב י"ל מימון, וזה הסכים לכך. הוא לא התייעץ עם הרבנים הראשיים, כך שיום זה נכפה על הרבנות הראשית והיא העדיפה לא להביע התנגדות בפרהסיה.

בו' בניסן הציג הרב נורוק בפני הכנסת את הצעת הוועדה. הכנסת קיבלה זאת פה אחד, וקבעה את היום כ'יום השואה ומרד הגטאות'. גם כאן לא ניתן נימוק למה נקבע היום דווקא בכ"ז בניסן. יש לציין שיום זה חל בדיוק שבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל, ויש בכך מעין ביטוי לרוח 'משואה לתקומה'.

כעבור 15 שנה, כאשר נשאל מנכ"ל משרד הדתות, ד"ר שמואל זנוויל כהנא, מדוע הכנסת לא פעלה בנושא זה בתיאום עם הרבנות הראשית, וכיצד ייתכן ששני גופים ממלכתיים החליטו החלטות שונות באותו עניין, הוא השיב: משהתברר לאחר מספר שנים שיום י' בטבת לא חדר לתודעת הציבור הישראלי, היה צורך לקבוע יום נוסף על ידי הרשות המחוקקת. היו שתי דעות ביחס לזיכרון השואה: האחת, שיש לרכז את כל האבל והצער על השואה ליום אחד. השנייה, שיש להרבות בימי אבל כדי שתשתרש תודעת האבל בקרב הנוער שלא חי בעת השואה. הכנסת דגלה בדעה השנייה.

הזיכרון והקדיש

החלטת הכנסת עוררה שתי בעיות: א. האם מותר בחודש ניסן להשתתף בעצרות הציבוריות? ב. האם על הרבנות הראשית לבטל את יום הזיכרון שקבעה בי' בטבת, או שמא יש מקום לשני ימי זיכרון לשואה? מצאתי רק טיוטה של מברק בעניין, מיום כ"ו בניסן תשי"א (1951), כלומר: יום אחד לפני יום השואה הראשון. המברק נשלח לאגודת הרבנים בארה"ב מאת שני הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, ובו נכתב: "…בשים לב לחגיגיות החודש, שינינו בכ"ז לנוסחת האזכרה לצורה של תפלה המתחילה במלים 'אבינו מלכנו'. נקודה. למען זכר הקדושים וכבוד התורה להצטרף ולהשתתף בטכס מחר של הקהק"ל".

כבר בתחילת שנת תשי"ב (1951) החלו להגיע פניות אל הרבנות הראשית, שתודיע ברבים האם יום הזיכרון לשואה בי' בטבת ימשיך במתכונתו הנוכחית או יתבטל בשל קביעת הכנסת. בב' בחשון פנה נציג משרד הדתות אל הרבנות הראשית וביקש לקבל את חוות דעתה בנוגע לי' בטבת "שנקבע כיום השואה והקדיש הכללי". גם יו"ר 'חבר הרבנים של הפועל המזרחי', הרב טכורש, פנה בעניין זה. הוא הסביר שבהתאם להחלטת הרבנות קבעו ביישובים הדתיים ובסניפי הפועל המזרחי את היום ליום היארצייט של קרוביהם, וכך נהגו כבר שנתיים, ועכשיו אין הם רואים כל סיבה לבטלו. הרבנים הראשיים דנו ביניהם בסוגיה זו באותו היום, והחליטו שי' בטבת "עומד בתוקפו בתור יום הזיכרון לכל ישראל בכלל, ולכל יחיד בפרט, לקרובים שלא נודע יום מותם".

עניין עקרוני זה, שהיווה אבן בוחן למעמדה של הרבנות הראשית בציבור הרחב, נדון בישיבת המועצה המורחבת בי"א בכסלו. בירחון 'ההד' (שבט תשי"ב) סוכמו הדברים כך: "הרבנות הראשית לישראל מצאה, בשים לב לזה שלפי הדין אין קובעים אבל ומספד בחודש ניסן, לעמוד גם השנה על החלטתה משנת תש"ט, שלפיה קבעה לשעה ולדורות את צום העשירי בטבת ליום הזיכרון לחללי השואה. ומתוך הנחה, כהגדרתו של כ"ג ראש הרבנים לישראל, מרן הגראי"ה הרצוג, שכדאי החורבן הנורא של מרכזי היהדות בגולה ליותר מיום זיכרון אחד בשנה".

בג' בטבת שלחה הרבנות הראשית מברק לרבני הערים הגדולות: "לערוך את יום הזיכרון והקדיש בערב וביום עשירי בטבת". גם בשנה זו, למרות החלטת הכנסת שנה קודם, התקיים הטקס הרשמי של משרד הדתות בי' בטבת במרתף השואה שבהר ציון. למחרת פנה חבר הכנסת ציזלינג ממפ"ם אל שר הפנים והדתות, חיים משה שפירא, בשאלה מדוע הכפילות בין הימים המשמשים לאותה מטרה. הוא ביקש שהרבנות הראשית תבטל את היום שקבעה, אך היא, כמובן, לא נענתה לבקשתו.

הדתיים מסתייגים

בח' באלול תשי"ג (1953) התקבל בכנסת 'חוק זכרון השואה והגבורה  – יד ושם', ועל פיו קמה רשות ממלכתית, 'יד ושם', להנצחת זכרם של שישה מיליון חללי השואה. הנהלת 'יד ושם' ניסתה לקבל גושפנקה דתית ליום זה מהמוסד הדתי העליון של המדינה כדי לקרב את הציבור הדתי־לאומי, שהסתייג מהיום הממלכתי שחל בניסן ונשא אופי לא דתי.

בכ"ה באדר תשט"ז (1956) שלח מ"מ מנהל 'יד ושם', ד"ר באומינגר, מכתב אל הרבנות הראשית, ובו הוא ביקש ממנה לקבוע תפילת אזכרה שתיאמר בבתי הכנסת בשבת שלפני כ"ז בניסן, ולבקש מהרבנים לדבר בדרשתם על חשיבות היום.

הבקשה לא מולאה. בכ"ג באדר ב' תשי"ז (1957) נפגש יו"ר 'יד ושם', פרופ' בן ציון דינור, עם הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב ניסים. הוא ביקש מהם שאחד הרבנים הראשיים ישתתף באזכרה הממלכתית בכ"ז בניסן (הטקס הראשון התקיים שנה קודם), לקיים דרשות ואזכרות בבתי הכנסת בשבת האחרונה של חודש ניסן, וכן לאפשר לקבור את אפר הקדושים שהובא מפולין ב'הר הזיכרון', ולא בהר ציון כפי שהיה נהוג עד אותה העת. גם לבקשות אלו לא ניתנה תשובה.

בכ"ח באדר פנה רבה של פרדס־חנה, הרב דיסקין, לרבנות הראשית וביקש לקבל בדחיפות תשובה לשאלתו – האם מותר לקיים ערב אזכרה, ללא תפילת האזכרה, בחודש ניסן, שכן המועצה המקומית רוצה לדעת מראש אם הוא ישתתף בטקס הרשמי. תשובתו של מזכיר הרבנות הראשית, שנשלחה במברק, מלמדת על הבנת הרבנים הראשיים את הרגישות הציבורית שבדבר: "הרבנים הראשיים לישראל החליטו בחיוב על השתתפות באזכרות 'יד ושם' בניסן".

בכ"ב באדר תש"ך (1960) פנה יו"ר 'יד ושם', ד"ר קובובי, אל הרבנות הראשית, וביקש בפעם הראשונה שתקבע סדר תפילות ל'יום השואה'. הוא הוסיף שלשם מתן צביון דתי ליום זה יתקיים כינוס של נציגי המועצות הדתיות.

הכנס התקיים בב' ניסן ב'הר הזיכרון'. יו"ר 'יד־ושם', ד"ר קובובי, הסביר כי מטרת הכנס היא להציע בפני הרבנות הראשית דפוסים דתיים ליום זה, ולשים סוף לדעה המוטעית כאילו קיימת סתירה בין י' בטבת לבין כ"ז בניסן. הוא ביקש מהרבנות הראשית לכתוב מגילת איכה חדשה שתיקרא בבתי הכנסת ולקבוע סדרי תפילות ולימוד ההולמים את היום. בכינוס סוכם שוועדה מיוחדת תביא בפני הרבנות הראשית את ההצעות ותבקש את אישורה, אך לא מצאתי הוכחה שהרבנות הראשית דנה בהצעות אלו, או שהיא קבעה סדר תפילה מיוחד ליום זה. בראיון שהתפרסם ב'הצפה' יומיים לפני 'יום השואה' באותה השנה דיווח ח"כ הרב נורוק שבמשך השנים נעשו ניסיונות לאחד את שני הימים, אך ללא הצלחה. במועצת 'יד ושם' האחרונה הוא הציע לפנות לרבנות הראשית למצוא פשרה בנדון, ואולי למצוא תאריך שלישי מוסכם.

בתשכ"ג (1963) חל יום השואה ביום ראשון, בסימן 20 שנה למרד גטו ורשה. בז' באדר פנה מזכיר 'יד ושם' אל מזכיר הרבנות הראשית בבקשה שהרבנות הראשית תצא בקריאה לרבני ישראל ולגבאי בתי הכנסת בארץ ובחוץ לארץ לקיים דרשות בענייני היום בשבת שלפני כ"ז בניסן ותפילות אזכרה במוצאי שבת. המטרה הייתה "שהרבנות הראשית תסייע להחדיר את זיכרון השואה והגבורה בבית ישראל בארץ ובתפוצות". כעבור שנתיים, בי"ט באדר ב' תשכ"ה (1965), פנה מזכיר הנהלת 'יד ושם' פעם נוספת אל מזכיר הרבנות הראשית בבקשה דומה. ממזכירות הרבנות הראשית השיבו לו בכ"ו בניסן שלפי בקשתו כרוז לרבני ישראל יפורסם מעל דפי העיתונות ביום הזיכרון עצמו.

בכרוז נכתב: "הרבנות הראשית לישראל מבקשת מאת כב' הרבנים שליט"א בכל אתר ואתר לסדר תפילות אזכרה בכל מקום לחללי השואה הי"ד, ולהתייחד עם זכרם של הקדושים ביום כ"ז בניסן שנקבע ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. יש לדרוש בהזדמנות זו דברי התעוררות, ולהזכיר דבר חז"ל כי כמו בעצי הגפן כן בעם ישראל 'החיים נשענים על המתים'. וזכות הקדושים תעמוד לנו לזכות לגאולתנו השלמה בימינו בקרוב". לא נזכר כאן נוסח תפילה מיוחד ליום זה, אך בעיתונות צוין שבתפילת שחרית בו ביום על פי הוראות הרבנות הראשית נאמרו בתפילה 'אבינו מלכנו', 'יזכור', 'אב הרחמים', תהלים פ"ג וקדיש.

אין תחליף לחוויה

בחשוון תש"ל (1969) דנה מועצת 'יד ושם' פעם נוספת באופיו של יום השואה והגבורה. יו"ר המועצה, ח"כ גדעון האוזנר, הודה שאין תחליף לחוויה הנגרמת במפגש בין הורים לבין ילדיהם כאשר הם מתייחדים בצוותא באירוע לאומי, דתי או משפחתי, כגון חווית ליל הסדר או השבר של תשעה באב. משהו מעין זה יש להחדיר למשפחה ביום זה, על ידי ניסיון מחודש להנהיג הדלקת נר וקריאת מסכת על השואה. החוויה החינוכית האמיתית נוצרת דווקא בבית.

רבה הראשי של תל־אביב, הרב יצחק ידידיה פרנקל, הציע להדפיס מספר קינות בתוספת פרקים שיתייחסו לשואה, ולהפיץ אותן בעולם היהודי. נציג משרד הדתות, יהודה לייב ביאלר, טען שרק צביון מסורתי־דתי ייתן יציבות לצביון היום, ולכן יש להוסיף פרקי קריאה חדשים ליום זה.

בכ"ו באדר תשל"א (1971) כתב יו"ר מועצת 'יד ושם' למזכיר הרבנות הראשית ש'יד ושם' פועל להחדיר ולהרחיב את תחושת האבל ביום השואה בארץ ובתפוצות, ולשם כך הוא מקבל את עזרתם "של מוסדות נכבדים". בקשתו היא שהרבנות הראשית תפנה בקול קורא לרבני הערים והשכונות ולגבאי בתי הכנסת שיקיימו אור ליום הזיכרון תפילות אזכרה מיוחדות ושיישאו דרשות בנושאים אלו. את מכתבו סיים בנימה צורמת משהו: "אנו מקווים שאכן השנה תצטרף הרבנות הראשית אל התורמים הנכבדים לייחודו של יום זה". המזכיר השיב לו, בי"ב בניסן, את אשר הורה לו הרב הראשי, הרב א"י אונטרמן: "יש לכתוב מכתב לדבר על השואה, אבל לא בצורה של הספד (שלא נהוג כלל בחודש ניסן), אלא לעורר את העם לתשובה, לאחדות ולמעשים טובים". אין הצעה לנוסח תפילה מיוחד אלא רק דרשה.

כעבור שנתיים, בט' באדר ב' תשל"ג (1973), במלאת 30 שנה למרד גטו ורשה, הגיעה אותה בקשה ובאותו נוסח. גם הרבנים הראשיים שנבחרו בראשית אותה שנה, הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף, הבינו שעליהם להתייחס לבקשה זו. כקודמיהם גם הם שלחו מכתב, בב' בניסן, לרבנים ובו הם הבהירו שבתפילה ובאמירת 'יזכור' בכ"ז בניסן אין משום נשיאת הספדים, דבר האסור בחודש ניסן. ואכן, צוין בעיתונות שבבתי הכנסת נאמרו תפילות מיוחדות שנקבעו על ידי הרבנות הראשית.

חשובה התייחסותו של הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו, ליום זה. במכתב ששלח בח' בחשון תש"ן (1989) השיב: א. אין כל היתר לומר 'תחנון' בכ"ז בניסן. ב. הרבנות הראשית קבעה את יום השואה לי' בטבת, אולם מכיוון שנהגו כבר רוב הציבור לציין את 'יום השואה' בכ"ז בניסן כי תקופת המרד התחילה בחודש זה, ודבר זה השתרש בציבור, לפיכך הנח להם לישראל שינהגו בעצרות ואזכרות גם ביום זה, אולם 'יום הקדיש הכללי' שנקבע לי' טבת מעלתו חשובה.

ולשיתוף פעולה נוסף. בט"ו באלול תשט"ו (1956) פנו הרב הרצוג והרב ניסים לציבור הרחב, על פי בקשת 'יד ושם', בבקשה להשתתף במבצע החשוב שהוא קיים  – רישום השמות של חללי השואה. מרבני ישראל הם ביקשו להסביר את ערכו בדרשותיהם בימי הרחמים והסליחות. כעבור 30 שנה, בי"ג בטבת תשמ"ו (1986), חזרו הרב שפירא והרב אליהו על בקשה זו. במסגרת מפעל הנצחת הנספים בשואה החל 'יד ושם' בשנת תשמ"ט (1989) להנהיג את המפעל 'לכל איש יש שם' – קריאת שמות קרבנות השואה בכ"ז בניסן בבניין הכנסת. גם הרבנים הראשיים השתתפו בו.יו"ר הכנסת, דב שילנסקי, שלח מכתב לרב שפירא בג' באייר תשנ"ב (1992), ובו הודה לו על השתתפותו מדי שנה בטקס זה, והוסיף: "נוכחותך מוסיפה כבוד רב למעמד ומדגישה את חשיבותו".

הרבנים לא הוזמנו

העצרת הממלכתית הראשונה נערכה ב'הר הזיכרון' רק בכ"ז בניסן תשט"ז (1956). במודעה על כך מטעם 'יד ושם' לא נזכרו הרבנים הראשיים. לעומת זאת צוין במודעה נוספת שעצרות יתקיימו גם בבתי הכנסת ברחבי המדינה. ח"כ אליהו משה גניחובסקי מהפועל המזרחי שלח מברק לרבנות הראשית ובו שאל: "מדוע לא הוזמנו הרבנים הראשיים לעצרת?", והוסיף: ענוותנותם ושתיקת הציבור הדתי גרמו לכך. בעצרת עצמה נשמעה קריאה מהקהל: היכן הרבנים הראשיים? יו"ר 'יד ושם', פרופ' ב"צ דינור, השיב: "הם הוזמנו!".

בב' בניסן תשי"ז (1957) שלח פרופ' דינור מכתב לרבנים הראשיים, ובו הזמינם להשתתף ולנאום בעצרת. הם הסכימו לכך רק בתנאי שיובטח האופי הדתי שלה. במודעה הרשמית על העצרת הם לא נזכרו. בפועל הם השתתפו אך רק הרב הרצוג נאם. בתשי"ח (1958), הם השתתפו בעצרת מבלי לנאום בה.

חוק 'יום הזיכרון לשואה ולגבורה' התקבל בכנסת רק בכ"ט באדר ב' תשי"ט (1959). על פיו לראשונה נפתח יום הזיכרון בשתי דקות דומייה. בעצרת הממלכתית השתתף הרב ניסים, אך נציג הרבנות הראשית, הרב זוין, הוא זה שנאם. הודגש הפעם שבניגוד לשנים עברו, העצרת נערכה תוך הבנה והתייעצות עם הרבנות הראשית.

בתש"ך (1960) נכתב לראשונה במפורש במודעה הרשמית של 'יד ושם' שהראשון לציון, הרב ניסים, ישתתף בה. אכן כך היה, אך הוא לא נאם בה ולא נשא כל תפילה. בתשכ"א (1961), לכבוד השנה ה־18 למרד גטו ורשה, הונהגה מסורת חדשה – קיום ליל שבתון בערב כ"ז בניסן. למחרת נחנך 'אוהל יזכור', ולאחר הלוויה מיוחדת נטמן בו 'אפר הקדושים'. זאת לאחר הסכם מוקדם בין הרבנות הראשית ומשרד הדתות לבין הנהלת 'יד ושם'. הרב נסים לא השתתף בטקסים אלו.

בתשכ"ב (1962) התפרסמה הודעה בעיתונות על קיום תפילות אזכרה בבתי הכנסת בליל כ"ז בניסן, מבלי לפרט את נוסח התפילה. בעצרת הממלכתית השתתף הרב נסים. בתשכ"ח (1968), בשל גשם, נערכה העצרת הממלכתית ב'בנייני האומה'. הרבנים הראשיים לא השתתפו בה. לעומת זאת, הרב הראשי, הרב אונטרמן, השתתף בעצרת ב'היכל שלמה'.

בתשל"ד (1974), על פי החלטת יו"ר 'יד ושם', יצחק ארד, העצרת הממלכתית התקיימה לראשונה בליל כ"ז בניסן. הרב הראשי, הרב שלמה גורן, נאם, ולראשונה נשא תפילה מיוחדת שחיבר לזכר הקרבנות. בתשל"ה (1975) השתתף בעצרת הרב עובדיה יוסף, וקרא פרק תהילים. בתשל"ח (1978) עמד הטקס הממלכתי בסימן 35 שנה למרד גטו ורשה. הרב גורן נשא בו תפילה מיוחדת שחיבר, ובדבריו העלה על נס את מאבקם של "לוחמי הגטאות שרידי החרב, גיבורי הרוח והמעש אשר הערו נפשם למות על קדושת ה' ותקומת העם". מתשמ"ג (1983) השתתפו הרבנים הראשיים החדשים, הרב שפירא והרב אליהו, ונאמו לסירוגין. בשנים הבאות חל חידוש: שני הרבנים השתתפו יחדיו בעצרת, אחד קרא פרק תהילים והשני אמר קדיש. כך נהגו גם הרבנים הראשיים 
שבאו אחריהם.

הרבנות הראשית לא הביעה התנגדות פומבית ליום השואה והגבורה שנקבע בניגוד לרצונה, אך היא גם לא נתנה לו גושפנקה דתית ולא קבעה לו נוסח תפילה מיוחד כפי שביקשה הנהלת 'יד ושם'. לכן אין לו כמעט זכר בבתי הכנסת ובסידורי התפילה. הרבנים הראשיים השתתפו בעצרת הממלכתית ביום זה, למרות שהוא חל בחודש ניסן, וקראו לרבנים לקיים בו, ובשבת שלפניו, תפילות ודרשות, ולהשתתף בעצרות העירוניות. במשך השנים הלך יום השואה והשתרש בציבור ובתקשורת, עד שהוא האפיל על י' בטבת שכמעט נשכח, גם בציבור הדתי, ואכן היו שדרשו לבטלו. לכך סירבה הרבנות הראשית לדורותיה בכל תוקף. למרות המתח ששרר בין שני ימים אלו בעבר, כיום יש ב'יד ושם' פעילות ענפה, בעיקר לבני נוער, לקראת י' בטבת ובו ביום.

הרב שמואל כ"ץ הוא רב בית הספר ממ"ד תורני הר־נוף ואולפנת חורב בירושלים וחוקר תולדות הרבנות הראשית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ה בניסן תשע"ג, 5.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באפריל 2013, ב-גיליון שמיני תשע"ג - 817 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. ראו גם במאמרו של הרב שמואל כ"ץ, 'יום השואה הראשון', מוסף שבת, י"א בטבת תשע"ב.

    אגב, כ"ו בניסן הוא יום פטירתו של יהושע בן נון, ראשון הלוחמים בעמלק. ואליו הוצמד יום הזכרון לגבורת הלוחמים בנאצים – ממשיכי דרכו של עמלק!

    בבקכה, ש.צ. לוינגר

    • ראו גם במאמרו של הרב ישעיה שטיינברגר, 'הפצע טרם הגליד', מוסף שבת, ח' בטבת תשע"ג, ובתגובותיי לשני המאמרים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: