גן העדן
 האבוד / יעל (פרוינד) אברהם

האמנות הנאיבית הפכה בשנים האחרונות לאמנות נוכחת ומוכרת המוצגת במוזיאונים החשובים ברחבי העולם. סיור בגלריית ג'ינא התל אביבית, המרכז לנאיביות מקומית 

רק בשנות הארבעים לחייו החליט אנרי  רוסו לשחת את כל זמנו בציור. נטול כל השכלה אמנותית, הרשה לעצמו פקיד המכס הפריזאי לנטוש את עבודתו, להצטייד בצבעי שמן ולהכניס את בדי הקנבס אל מעמקי ג'ונגלים שמעולם לא דרך בהם.

סדרת ציורי הג'ונגל שלו והבולט בהם – 'נמר בתוך סערה טרופית' שצויר בשנת 1891־ הביאו אותו לספוג קיתונות של בוז. הסגנון ילדותי, טענו המבקרים, הצבעים רחוקים מלשקף את המציאות והפרופורציות, הזדעזעו, מעוותות. אבל אלה לא מנעו ממנו להמשיך ולערבב את פלטת הצבעים שלו, לייצר עוד גוני ירוק, לצבוע עלה־עלה בסבלנות אין קץ ולנפק לעולם עוד יצירות דחוסות ומהפנטות.

כרבע מאה אחרי מותו של רוסו כאמן ידוע ומוערך, בצידו השני של האוקיינוס האטלנטי החליטה אנה מרי רוברטסון, מי שמוכרת יותר כגרנדמה מוזס, לנטוש את מלאכת הרקמה אחרי שנים ארוכות. דלקת הפרקים לא אפשרה לה להחזיק עוד במסרגה, ובגיל 76 המירה את חדוות הרקמה בציור. חג המולד התקרב ואחרי שהגיעה לתובנה ש"קל יותר לצייר מלאפות עוגות ליד תנור חם" חשבה להעניק למכריה לחג תמונות משלה. על בדי קנבס ציירה סצנות פשוטות ופולקלוריסטיות מחיי היום יום שהכירה מילדותה ומחייה בכפר ובמשק, תוך שהיא משפעת את הציורים בפרטים זעירים ובצבע. את הציורים שלא נתנה במתנה מכרה בשניים או שלושה דולרים, עד שאספן אמנות שהזדמן לכפר הקטן במדינת ניו־יורק נתקל בתמונות שלה בחלון הראווה של חנות כלבו, ומכאן ועד המוזיאונים הנחשבים בארצות הברית ובעולם הדרך הייתה קצרה.

לא גרנדמה מוזס ולא אנרי רוסו ידעו שכשהם יוצקים את החיוניות הטבעית על בד הקנבס הם ממציאים ז'אנר, והופכים להיות הוריו המודרניים.

רגעים פשוטים מחיי השגרה שמתמוססים בתוך עולם דיגיטלי ומנוכר. פייר לוראן, על יד הנהר, 2013

השפעה מיידית

האמנות הנאיבית הפכה עם השנים לאמנות נוכחת ומוכרת המציגה במוזיאונים ובגלריות החשובים ברחבי העולם. דווקא בארץ הקודש, שבה הפולקלור והנוף האנושי היו יכולים להיות כר פורה, היא זוכה לעדנה רק בשנים האחרונות. רוב האנשים נתקלו בנציגיה פעם או פעמיים, נשבו בקומוניקטיביות המיידית של הכפרים הססגוניים של אנה מריה דיאס הברזילאית, התאהבו בצבעוניות הילדית של פאוסטו פרז, התפעמו מהאקזוטיות של הנשים הטהיטיאניות של גוגן, אבל לא ידעו לקרוא למה שהם רואים בשם.

לפני עשור נעשה ניסיון חלוצי לפרוץ את התודעה הישראלית ולפתוח גלריה יחידנית שתעסוק רק בה, באמנות הנאיבית. גלריה ג'ינא התל־אביבית, גלריה אינטימית (שלושה חללים הנפרשים על פני שתי קומות), הוקמה במטרה לקדם ז'אנר אמנותי, ולא אמן ספציפי או קבוצת אמנים מסוימת.

מאחורי הגלריה עומדים דן טשיל, עורך דין במקצועו וחובב מושבע של הסגנון הנאיבי, ויפעת ריס שהצטרפה אליו כגלריסטית ואוצרת יחד איתו את התערוכות המתחלפות תדיר. הגלריה מנהלת קשר מקצועי עם אמנים מלמעלה משלושים מדינות, החל מהבירות האירופיות הגדולות וכלה בכפרים נידחים בניקרגואה או באל־סלוודור, ומאפשרת לכל עובר ושב להיכנס חינם אין כסף ולצרוך אמנות בעלת השפעה מיידית.

בימים אלה נפתחה בגלריה תערוכה חדשה בשם 'חלומות מתוקים', המציגה מאה עבודות של למעלה מחמישים אמנים שרובם ככולם עוסקים בנושא אחד – העולם כפי שהיינו רוצים שייראה. אין הכוונה לעולם פנטסטי מרוחק ולא ממשי אלא ליצירות המנציחות רגעים פשוטים מחיי השגרה שמתמוססים בתוך עולם דיגיטלי ומנוכר, געגוע אמיתי לעידן התמימות. כך אפשר לראות בעבודה של מארי־לואיז בטארדי, אחת הציירות המובילות בבלגיה, בתי קפה חמימים וצהבהבים בשעות צהריים בלב כפר הומה אנשים המנהלים יחסי קרבה ושכנות, רוקדים, אוכלים, מנגנים, מתקשרים, משהו שהתפוגג בעידן האורבני המודרני.

 שתי יצירות רבועות שהובאו מגוואטמלה מוצגות בחלל הראשון מייצגות סגנון התבוננות שהפך לטכניקה מקומית: מבט ממעל. ניתן לראות בעבודתו של אברהם בצין נביצ'וק המובאת מנקודת מבט של מעוף ציפור נשים כפריות בעת קטיף כותנה בשדה ובתמונה רבועה אחרת של האמן תומס ביזרו קטיף צבעוני וחי של קפה; טריפטיך של לוסיה בוצ'יני, אמנית ברזילאית, הוא כולו זיכרון ילדות מכפר הולדתה, המכיל בתוכו אוסף מעורר השתאות של פרטים מיניאטוריים. בוצ'יני מציירת במכחול דקיק בתים, עצים, שיחים, חלקות ירק, נהרות, דייגים, ילדים משחקים, הרים ובקעות, השתקפויות במים. בכל הסתכלות ניבט עוד אלמנט שלא הבחנת בו קודם, אם זה סוס קטן רתום לעגלה, ילד תועה בשביל או ילד אחר מתנדנד על עץ הנחבא ביצירה שתבעה מהאמנית סבלנות עילאית ועבודת נמלים ברמת רזולוציה של כל עלה כותרת זעיר או אדווה חלושה במימי הנהר. גם אמנים ישראלים נאיביים מציגים בתערוכה: זואי סבר שהכניסה למשכנות שאננים ולטחנת הרוח המוכרת של מונטיפיורי ממד של קסם; אביבה סונסינו במה שנראה כמו מנדלה המציירת את תוכנית המתאר המקורית של המושב נהלל.

הסיפור האנושי

שיטוט בין היצירות הנאיביות שוטף את המבקרים – ונכנסים לא מעט כאלה במהלך ביקורי – באופטימיות. משהו בפלטת הצבעים השמימית, בגודש הפסטלי, בהתעכבות הפסיכית על פרטים ובעיקר באהבה לאובייקטים המצוירים ממכר ולא מעורר געגוע לזעקה ולייאוש האקספרסיוניסטיים המותזים בעבודות ישראליות מודרניות.

"יש משהו חיובי, מחייך ומקבל פנים שהוא ראשוני וקודם לכל שיפוט באמנות הנאיבית, ורואים את זה בתגובה של אנשים שנכנסים לפה", אומרת יפעת ריס. "המבט הראשוני הוא רגע בלתי אמצעי שקורה במפגש מול החומר, הצורה והצבע, ורק אחר כך יבוא השיפוט השכלתני של העין הבוחנת. בז'אנר הנאיבי אנחנו לא זקוקים למתווך פנימי או חיצוני שיסביר לי מה אני רואה בציור הזה. גם אם העץ במציאות לא נראה בדיוק כמו בציור, העין שלנו מוכנה לקבל את זה. הציורים מאוד אידיליים, הם לא ציורים ריאליסטיים לא מבחינת התוכן ולא מבחינת הטכניקה. הציור הנאיבי לא כפוף לחוקי ציור כמו נקודת המגוז כדי ליצור פרספקטיבה ויחד עם זאת כל צייר עם הסגנון האישי שלו מצליח ליצור ממדים של עומק.

"מבחינת פרספקטיבה זה נראה מעוות, אבל מצד שני זה מתקשר לחלוטין עם המתבונן. כל אחד מאיתנו מבין מה מצויר גם אם הגזע של העץ כחול וגם אם האיש בקדמת הציור זהה בגודלו לאיש שמאחור במעלה ההר, משהו שלא קביל באמנות הריאליסטית. למעשה הרבה מהאמנים הנאיביים הם אוטודידקטיים ולא עברו כל הכשרה מבחינת טכניקה. זה לא נכון לדבר על הציור הנאיבי כעל ילדותי. ילד לא יכול לצייר בצורה כזאת. אבל כן, יש בו אלמנטים ילדיים. אפשר לציין סדרה של מאפיינים שאם ציור עונה על רובם אנחנו נקרא לו נאיבי, כמו הצבעוניות יוצאת הדופן, ההקפדה על הפרטים הקטנים, הניסיון להציג תפיסת עולם שבדרך כלל תתחבר למה שקרוב אליי – הסביבה שלי, האנשים שמסביבי, הנוף שבו גדלתי. הצייר הנאיבי למעשה מספר את הסיפור האנושי".

מארי-לואיז בטארדי, הפלנטה היפה שלנו, 2012

מארי-לואיז בטארדי, הפלנטה היפה שלנו, 2012

ז'אנר רציני

אם היא כל כך ישירה ונעימה, למה בארץ היא לא תופסת?

"אני אספר לך סיפור: לפני כשנה, בזמן ההכנות לתערוכת האמנות הנאיבית הישראלית שהוצגה בגלריה, ניגש אליי יצחק בוברמן שהשתתף בתערוכה ושעבודה נפלאה חדשה שלו מוצגת גם עכשיו, וסיפר בעיניים דומעות איך לפני מספר שנים הוא עבר בדיזנגוף בשעת לילה מאוחרת, נתקל בגלריה המוארת, וגילה להפתעתו שיש עוד ציירים שמציירים כמוהו. עד אז, הוא אמר, הוא לא ידע שיש עוד אנשים שמציירים בסגנון הזה. הוא כל כך נדהם שהוא צילם מבחוץ עם הפלאפון. מאז, הוא סיפר, הוא חזר הביתה, נטש כל עיסוק אחר, והתחיל לצייר רק נאיבי.

"בעשור האחרון בארץ ישנו חיבוק מחדש של האמנות הנאיבית, אבל במקומות אחרים שבהם ישנה תמיכה שהיא גם ממסדית יש יותר חשיפה, ואז מטבע הדברים גם מייצרים יותר אמנות כזו. בברזיל הקהילה הפעילה של האמנים הנאיביים מונה כ־1,500 אמנים, ופה בארץ הייתה צריכה להיעשות עבודה מטורפת כדי להגיע ל־25 אמנים מובילים. היינו צריכים לחכות עשר שנים כדי להעלות למודעות את קיומו של ז'אנר כזה, ולא ייאמן איזה אושר זה לאמן להבין שהוא לא היחיד שמצייר ככה, שהוא יכול להיות חלק מקבוצה".

זה קשור לכך שאמנים בארץ "חייבים" לקדם אמירה פוליטית, לתפוס את העין באקטאוליזציה, לזעזע? אולי אין מקום לכל התום האופטימי הזה?

"יש כל מיני תיאוריות למה בארץ זה נדחק לשוליים, ואני מניחה שזה כנראה שילוב של כמה גורמים, כמו עולם השיפוט הצר של המבקרים שגורם לאמנים ללכת על קרקע בטוחה או אופנות אמנותיות שמכתיבות סגנון מסוים. תמיד יהיה בן־אדם שרוצה לחיות כל חייו מול ציור שיעורר בו את אימת הקיום האנושי המודרני ויש אחר שירצה לחיות מול ציור שיגרום לו לרגע של תקווה ושמחה. בסופו של דבר יש כנראה מקום לכולם. לפני כחודש נפתחה תערוכה במוזיאון חיפה המציגה אמנות נאיבית וזו בשורה חיובית, כי יש חשיבות בחשיפה. בפתיחה של סגנון הציור הזה לשיפוט שווה כמו כל סגנון אמנות אחר. ברגע שגם יודעי חן יתייחסו לז'אנר ברצינות, החשיפה והיצירה כבר יגיעו מאליהן". 0

 התערוכה 'חלומות מתוקים: מציאות נאיבית', מוצגת בגלריה ג'ינא לאמנות נאיבית בינלאומית, תל אביב, עד ה־26 באפריל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ה בניסן תשע"ג, 5.4.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באפריל 2013, ב-גיליון שמיני תשע"ג - 817 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: