על הרלוונטיות של משנת סבא / מאיר ליכטנשטיין

לא זכיתי לראות את סבי, הרב סולובייצ'יק, בשנות גדולתו, אך שימשתי אותו בזקנותו. האמון העמוק שלו במסורת הנצחית הוא מסר שרלוונטי גם לדור שלנו, הרחוק מאתגרי יהדות אמריקה של המאה הקודמת.

א

בסביבה שבה גדלתי כילד וכנער, רבים מהסובבים אותי היטיבו להכיר ממני את סבי מו"ר הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל. דווקא מפאת היותי נכדו של הרב התקיים פער מובנה של שני דורות ביני לבינו, שהביא לכך שהכרתי אותו רק בשנות זקנותו. לאחר עלייתנו ארצה כאשר הייתי בן 7, נוסף לפער הדורות גם מרחק פיזי גדול שהקשה על שמירת קשר רציף ומשמעותי. וכך, בעוד שרבים מתלמידי הרב הכירו אותו בשנות השיא של פעילותו התורנית והציבורית, אני זכיתי להכיר את הרב רק "מאחוריו".

בנוסף להיכרותי עמו בשנות ילדותי בניו יורק בשנות השישים, כאשר משפחתנו גרה סמוך לישיבה אוניברסיטה וראינו את סבא מדי שבוע, זכיתי להתוודע ולהתקרב לסבא בנערותי בין השנים תשל"ח – תשמ"ב. בשנים אלו ביקרתי אותו כמעט מדי קיץ, וזכיתי ללמוד במחיצתו בשנת תשמ"ב בישיבת רבי יצחק אלחנן. בשנים אלו מצבו הבריאותי התדרדר מדי שנה, והוא כבר לא היה נמרץ ופעיל כבעבר. לא זכיתי לראות את הרב בגדולתו, ולא השתתפתי בשיעורים הפומביים הגדולים דוגמת שיעורי היארצייט ביום פטירת אביו הרב משה זצ"ל בג' בשבט (הדברים כונסו בספר 'שיעורים לזכר אבא מרי') או במעמד האלפים ששתו בצמא את דבריו בכינוס התשובה השנתי של הסתדרות הרבנים (הדברים כונסו בספר 'על התשובה').

אף על פי כן, זכיתי כנכד להתקרב לסבא ולהכירו מזווית שמעטים זכו לה. ואדרבה, דווקא משום ששהיתי במחיצתו של סבא בשנים של זקנה שבהן הוא נזקק לשימוש, זכיתי לשמשו, וכבר לימדונו רבותינו ש"גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה". על אף שלא זכיתי ללמוד ממנו רבות, ועיקרי תורתי הם מאבי מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א, סבא הטביע בי חותם עמוק המשפיע על חיי.

מאיר את הדרך. הגרי"ד סולובייצ'יק. צילום: ויקיפדיה.

מאיר את הדרך. הגרי"ד סולובייצ'יק. צילום: ויקיפדיה.

ב

בשנים האחרונות חל מהפך במידת ההיכרות שלי עם סבא. אני נחשב יותר ויותר כמי שהיטיב להכירו. מרחק הזמן של עשרים השנים שחלפו מפטירת הרב נושא בכנפיו גם שינויים באלו שהכירו אותו ובסביבה שלהם. במרחק הזמן ושינוי המקום, אני מוצא את עצמי בסביבה המתרחקת בזמן מדורו של הרב והרחוקה גיאוגרפית ממקום מושבו בגולה. עבורה הרב איננו הדמות החיה והמוחשית שהוא היה עבור אלו שהכירו אותו, אלא דמות ספרותית שפוגשים אותה בכתביו הרבים שיצאו לאור.

וכך, בסביבה הקרובה שאני פועל בה, הפכתי מזה שהכיר חלקית את הרב לאדם שהסביבה מחשיבה אותו כאדם שהיה מקורב לרב. הדברים אמורים לא רק ביחס לעומק ההיכרות עמו אלא מעבר לכך – בישיבת ההסדר בעתניאל, שבה אני משמש ר"מ, אני היחיד בישיבה שראה את הרב!

לאמתו של דבר פער הזמן והמקום איננו מסתכם במידת ההיכרות האישית עם הרב, אלא מציף את השאלה על אודות מידת הרלוונטיות של משנת הרב עבור הדור הצעיר בארץ. תלמידי הישיבה בעתניאל מגלים עניין בלימוד משנתו של הרב, ומדי שנה אני מתבקש על ידי קבוצה של תלמידים ללמוד עמם ב'חבורה' מתוך כתבי הרב. אני בוחר עבורם קטעים שנראה לי שהם ימצאו בהם עניין, ועם זאת לא נכחד שמרחק הזמן נותן את אותותיו באשר לרלוונטיות של משנתו של הרב עבורם.

אנו מציינים עשרים שנה לפטירתו של הרב – אך עשרות שנים מהתקופה ומהסביבה שהרב בא עמה במגע כאשר עיצב את עיקרי משנתו. הרב עיצב את משנתו מול מערכות הגות פילוסופיות שהתחלפו מאז במערכות אחרות. אף בתחום ההנהגתי, הוא התמודד לפני עשרות שנים עם אתגרים של יהדות בגולה השונים מהאתגרים שאנו מתמודדים עמם בשנה השישים וחמש לכינונה של מדינת ישראל. אף במקומות שבהם הרב מתמודד עם שאלות הדומות לאלו העומדות על סדר יומנו בארץ, ניתן לחוש פער עמוק בין הצבת הדילמה על ידי הרב לבין הדרך שבה הדברים מוצגים בשיח העכשווי.

ניטול כדוגמה את העיסוק בסדרי בית הכנסת האורתודוקסי שהרב הגן עליהם כחומה בצורה (כפי שקובצו ב'איש על העדה', עמ' 164־179), ואת העולה מפעם לפעם לדיון בהקשר זה על דפי מוסף 'שבת'. די להשוות בין הדברים כדי לעמוד על עומק הפער בשפה ובדילמות. כך, בעוד הרב מציג את ההפרדה בין גברים לנשים בבית הכנסת כנתון יסוד המגדיר את המוסד, ואת המוטיבציה לשבת במעורב הוא מתאר כרצון לאמץ דפוסים חיצוניים והשפעה של הסביבה הגויית (שם, עמ' 171), מאמרה המדובר של פרופ' ורד נועם על מקום הנשים בבית הכנסת מציג את הדילמה בצורה שונה לחלוטין.לדבריה הדרת הנשים מבית הכנסת מציבה שאלה על אודות ההתאמה בין אורחות החיים שלנו לבין עמידתנו לפני ה'. בלשון אחרת, בעוד הרב מגן על האוטונומיה של סדרי בית הכנסת מול מפגש עם סדרי דת הרוב הנוצרי, הדילמה העכשווית מנוסחת כדילמה פנימית באשר לפניה העכשוויות של היהדות. ההגדרה השונה של הדילמות ושינוי השפה של הדורות מקשים מאליהם על הדור הצעיר למצוא מענה שלם לדילמות שלו במשנת הרב. כך, ציון עשרים השנים לפטירתו של הרב מהווה גם הזדמנות לבחון את הרלוונטיות של משנתו עבורנו.

ג

כמי שעוסק תדיר בהוראת משנת הרב, במקום לענות לשאלה על הרלוונטיות של משנת הרב אני מציע להגדיר מחדש את השאלה. לדעתי אין לצפות שהוגה מדור אחר יתמודד עם אתגרי ההווה. כשחז"ל אמרו במדרש שהקב"ה הראה לאדם הראשון "דור דור וחכמיו דור דור ושופטיו וסופריו ודורשיו ומנהיגיו" (בראשית רבה פרשת בראשית פרשה כד), הם התכוונו לאמירה הפשוטה שכל אדם שייך לדור מסוים שבמסגרתו הוא פועל. הפילנתרופ זלמן ברנשטיין היטיב לבטא עמדה זו כאשר הקים את קרן אביחי להתמודדות עם האתגרים השונים למען המשך קיומו של העם היהודי. בשונה מקרנות צדקה רבות, ברנשטיין הקים קרן מתכלה וציווה להוציא את כל כספי הקרן עד לשנת 2020, ואז לסוגרה. לדבריו הוא זיהה את אתגרי העם היהודי של דורו, אולם הוא איננו יודע מה יהיו אתגרי העתיד. בנוסף הוא טען שעל בני כל דור לקחת אחריות על אתגרי דורם. סבורני שהדברים נכונים גם בשדה ההגות וההנהגה. אכן, הגרי"ד היה חכם בן המאה העשרים. עלינו לתת את הדעת פחות על רלוונטיות משנתו עבור אתגרי ההווה, ויותר על הרלוונטיות של הרב עבור דורו שלו.

הדברים מתחדדים לאור הערתו של ד"ר קלמן נוימן (במאמרו שפורסם בקובץ 'רב בעולם החדש', תשע"א) שספק אם בני דורו של הרב הכירו את משנתו הפילוסופית של הרב או הבינו אותה. הוא הוכר על ידם כעמוד האש ההולך לפני המחנה ומאיר את הדרך לא מכוח משנתו אלא מכוח אישיותו. רבים פקפקו אז ביכולת של המסורת היהודית להמשיך ולהיות רלוונטית בעולם החדש, באמריקה. "העולם החדש" היה סוג של "כור היתוך" ששאף ליצור תרבות חדשה, ואחד מסממני המהגרים לארה"ב היה השלת זהותם הקודמת במעבר לתוך החברה האמריקנית וערכיה. עבור דור זה הרב היווה דמות הירואית של גדול בתורה המעורב בעולם שבקרבו הוא חי. הרב חִשמל את תלמידיו בשיעוריו ובהופעותיו הציבוריות, במקוריות ובעומק הרעיונות שלו, בכושר הרטורי שלו ובכריזמה המיוחדת שלו. כפי שכתב נוימן, עצם דמותו של הרב, שהיווה דוגמה אישית של מחויבות עמוקה למסורת היהודית יחד עם פתיחות לכל מרחבי הדעת האנושית, הפיחה בהם ביטחון שניתן להמשיך לקיים את המסורת היהודית על אדמת אמריקה.

אם כנים הדברים, ולא משנת הרב השפיעה אלא אישיותו, הרי שעוד יותר מובן מדוע נכון יותר להצביע על הרלוונטיות של הרב עבור בני דורו שבאו עמו במגע ולא לצפות שכתביו ההגותיים ירוו את נפש הדור הצעיר בארץ. תחת זאת אני סבור שנכון לנסח את זיקתנו למשנת הרב באופן שונה. עיקר המורשת של הרב אינו התשובות שהוא נתן לבעיות השעה אלא הדוגמה החיה של אדם שהתמודד עם אתגר המשך קיום המסורת היהודית מתוך אמונה עזה בנצחיות התורה. מורשתו של הרב היא תביעה להתמודדות רעננה ועכשווית מתוך ביטחון שזאת התורה לא תהא מוחלפת. לפיכך, ניטיב לעמוד על מורשתו של הרב לדורנו אם נעביר את מרכז הכובד מעיון בתשובות של הרב להעמקת מחויבותנו להמשכיות המסורת.

המוטיבציה לישיבה מעורבת כהשפעה מהסביבה הגויית. הקפות שניות, ירושלים. 
צילום: פלאש 90

המוטיבציה לישיבה מעורבת כהשפעה מהסביבה הגויית. הקפות שניות, ירושלים. 
צילום: פלאש 90

 ד

ראשית פועלו של הרב למען המשכיות המסורת היהודית היא בשכנוע העצמי העמוק שלו שתורת ישראל נצחית וכי היא עתידה לפרוח על אדמת אמריקה. היה לו אמון בכך שהדבר אפשרי בשונה מרבים בסביבתו שראו אותו כהוזה. הוא היטיב לבטא זאת כבר בראשית שנות פעילותו, בעיצומה של השואה, בדרשה שנשא בסיוון תש"ג. בדרשה זו דיבר הרב על היכולת לראות את האור בוקע שעה שעלטה מכסה את היקום, והביע את ביטחונו בנצח ישראל:

ומעבר לאוקיינוס, דרך מבוא השמש, על יבשת חדשה, רבת החופש והדרור, יעשה ישראל חיל, יפרה וירבה וייעצם מאוד מאוד; בין חומות גבוהות ונשואות, בצלם של מגדלים מרקיעי שחקים, יפלפלו בהלכות יוחסין, בדיני קודשים, טומאה וטהרה; שמה על גדות נהר הודסון יאמרו שמועות בשם רבן גמליאל וחבריו, רבי יהושע וחבריו; אל תתייאשו נשיאי ישראל, מלכותכם, מלכות עולמים, תנצח את ממשלת הזדון ואת מלכות הרשעה (קונטרס הלכה ואגדה, מוסף הפרדס, שנה יז חוברת יא, עמ' 19)

הרב לא היה רק נאה דורש. בשנות הרבנות הראשונות שלו בבוסטון הוא פעל בשדה הכשרות כדי לאפשר אורח חיים אורתודוקסי מבחינה מעשית. בשנים מאוחרות יותר הוא הרחיב את מעגל פעילותו לשדה ההסברה כדי להסביר את הפילוסופיה של ההלכה וכדי להצביע על הרלוונטיות שלה לחייו של האדם המודרני. לאורך כל שנות פעילותו בארה"ב הוא פעל גדולות בשדה החינוך, כאשר הוא בונה מסגרות חינוכיות ומעביר שיעורים לקהל מגוון. פעילותו החינוכית הקיפה את כל הגילאים והשכבות – מדאגה לחינוכם של ילדי ישראל בישיבת רמב"ם בבוסטון, דרך שיעורים לקהל בעלי בתים, יחד עם מחויבות להעמדת דור הנהגה ושכבה של תלמידי חכמים בשיעוריו בישיבה.

אמונתו היוקדת של הרב בנצחיות התורה לא באה מתוך טשטוש המאפיינים המיוחדים של הדור שהוא חי בקרבו. הרב היה מתורגמן ומשורר, שתרגם באמצעות כלי ההמשגה הבריסקאיים את התורה עבור בני דורו, ויחד עם זאת שר שירה חדשה ומצא בתורה עומקים ורעיונות חדשים על טבע האדם ועל עולמו הפנימי. הרב שילב אמון ברלוונטיות של התורה להווה יחד עם תודעה עמוקה של רציפות הדורות ושל המשכיות. שתי נקודות אלו – אמון ברלוונטיות של התורה ותודעת מסורת – לא מוזכרות דיין בשיח העכשווי של הציבור התורני הרחב בארץ, ואני סבור שניטיב לעשות אם נשקול לאמץ את מורשתו של הרב ולהדגיש גם עתה בהווה את שני היסודות האלו.

ה

אני שומע רבות מפי תלמידי חכמים על העדר הסמכות לשנות פרטים שונים בהלכה, ועל כך שבבוא היום, לכשנכונן מחדש את בית הדין הגדול, הוא ישנה פרטים רבים בהלכה. עמדה זו, אף שהיא מעוגנת בנתון נכון ויסודי, מביעה חוסר הזדהות עם הלכות רבות בשולחן ערוך, ובעצם מצהירה על כך שהן לא מותאמות לדורנו. תלמידים השומעים מנטרה זאת תדיר מרבותיהם קולטים את חוסר ההזדהות עם ההלכה – אך לא תמיד מאמצים את המחויבות ההלכתית של רבותיהם ואת הסבלנות הנדרשת עד כינון בית הדין הגדול. לא נתפלא, אפוא, לשמוע רבות בשיח הציבורי (בעיקר מפי כותבים מתריסים במדורי 'יהדות' באתרי אינטרנט) טענות על כך שהרבנים "מפחדים" לשנות, שכן עמדה זו מצדיקה את קולות השינוי אף שהיא לא ממששת בפועל אמירה זו. כולנו יודעים שהצגת עמדה מסוימת כמונעת מפחד מביאה לכך שסופה של עמדה זו להתבטל.

עמדה זו שונה מאוד מעמדת הרב שדיבר על רלוונטיות ההלכה להווה. הזכרתי קודם את מאבקו למען שמירת סדרי בית הכנסת המסורתי. הרב לא הסתפק באמירה שההגדרה ההלכתית של בית כנסת דורשת ישיבה נפרדת, אלא ציין גם למה נראה לו נכון להפריד את הישיבה מבחינה פילוסופית. ועם זאת, האמת היא שהרב הדגיש בעיקר את הרלוונטיות הפילוסופית של ההלכה (כשהרב דיבר על הלכה הוא לא התכוון להלכה כמערכת של נורמות אלא של אידאות), ואילו בתחום ההלכתי הנורמטיבי אף הוא הדגיש מאוד את החשיבות שבקבלת עול מלכות שמים ואת כניעתו של האדם לרצון הקב"ה. ברם, כניעה זו מקורה בכך שהדרישה הראשונית והבסיסית של ההלכה תובעת מהאדם קרבן, ולא באי ההתאמה שבין פרטי ההלכה לבין מציאות ימינו.

גם אם לא נזדהה עם כל התכנים של הרב בסוגיות הנ"ל – (הרב מסביר שהתפילה אמורה להיאמר מתוך משבר אישי, ולכן מן הראוי שלא לשבת בבית הכנסת "ישיבה משפחתית". דברים אלו עומדים בזיקה לחיבורו על התפילה 'עבודה שבלב', שבו הוא משתית את תפילות הקבע על תחושה תמידית של משבר המלווה את חיי האדם. קשה לי להזדהות עם רעיון זה, ואני סבור שנכון יותר לבנות את תפילות הקבע על הקשר המתמיד הקבוע ומתמשך עם הקב"ה, ואכמ"ל) – נראה לי נכון לאחוז בכיוון הכללי של הרב, ועל רקע זה אני מציע להגדיר אחרת את העמדה הרבנית. יחד עם המודעות לפערים שנוצרו בין הדור שעיצב את ההלכה לבין דורנו, ניתן להציג את העמדה השמרנית כעמדה שלא מונעת על ידי פחד משינוי אלא על ידי כבוד למסורת וראייתה כערך עכשווי. על פי התודעה המסורתית אני לא פטרייה שנולדה מהאוויר, אלא בעל שורשים עמוקים בעבר. אני חוליה בשרשרת הדורות המחויב למערכת שדורות רבים שמרו עליה. על אף הפער שבין החוליות השונות המסמלות דורות שונים, הן כרוכות זו בזו וכל השרשרת עומדת על החוליה האחרונה העכשווית.

עמדה זו לא מטשטשת את הפערים ולא טוענת שלו היו מנסחים היום את ההלכה לא היו מנסחים את פרטיה אחרת. ועדיין, חיים בתודעה שכזו מעמעמים את עוצמת הפער שכן לנגד עיני המתבונן מזדקרים לא רק מציאות החיים העכשווית והערכים המודרניים אלא גם חשיבות ההמשכיות שבינינו לבין הדורות הקודמים.

נדגים זאת באמצעות הפער שבין תפיסתנו השוויונית כלפי מערכת היחסים בין בני זוג לבין הקידושין שבהם האיש לוקח את האישה. יחד עם הכמיהה לעצב טקס קידושין ונישואין שיבטא את התפיסה של בני הזוג ביחס לקשר שביניהם, טוב לראות ערך גם בכך שאנחנו מתחתנים בטקס עתיק יומין שבו התחתנו הסבים והסבתות שלנו.

אוסיף שהכבוד למסורת איננו רק משום שכך נהגו בעבר, אלא משום שהמסורת מכילה אמיתות הרלוונטיות להיום. תהא זאת טעות להצהיר שתפיסות עכשוויות מבטאות את חיינו בצורה אופטימלית ושכל תורות החיים של דורות רבים בעבר היו מושרשות בטעות. אף אם אנו מזדהים עם ערכים חדשים, לרוב יסודות מהעבר ממשיכים להתקיים גם בהווה והם לא נעלמו כליל. מה שהשתנה הוא האיזון בין הערכים, אך לרוב אין היפוך של מאה ושמונים מעלות.

האמנם היסוד שהאיש לוקח את האישה נמחק לגמרי מעולמנו? האם אין לעמדה הזו משמעות גם היום? ועוד: האם העולם המודרני, שטלטל ערכים רבים (כגון בתחום המשפחה), הגיע לאיזון הנכון? (וראו במאמריה של ד"ר עינת רמון מעל במה זו, שהצביעו על הזיקה שבין העמדה הליברלית המאפשרת לבני אדם לחיות כפי נטייתם ובחירתם לבין התמוטטות ערכי המשפחה המסורתית בארה"ב).

טוב אם כן להביע אמון במערכת ההלכתית עתיקת הימין ולתור אחר דרכים להזדהות עמה. אל השיח המתנהל בעניין מצוקת המתפלל המודרני יש להוסיף את ערך ההמשכיות. יש לראות ערך עכשווי ברציפות בין בית הכנסת שלנו לבתי הכנסת של אבותינו, לצד חיפוש דרכים לשלב כמה שיותר את הנשים בחיי הקהילה.

*

סבא מאוד אהב לצטט את דברי רש"י על הפסוק "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ־לֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים יד, ב):

 כי עם קדוש אתה – קדושת עצמך מאבותיך. ועוד, ובך בחר ה'.

זו תמצית הקשר בין הדורות – השילוב של קדושת עצמך מאבותיך. דומני שדברי רש"י אלו מתמצתים את מפעל חייו של סבא. הוא ראה את עצמו כהמשך של אבותיו, ויחד עם זאת חש שיש לכל דור את קדושתו מעצמו. אני מאחל לנו שנמצא דרכים עבור דורנו להמשיך ולפתח שפה דתית שתראה בהלכה מעיין מים חיים המפכה מדורות עבר ומרווה את צימאונן של הבריות בהווה.

הרב מאיר ליכטנשטיין הוא ר"מ בישיבת ההסדר בעתניאל ומרצה במכללת הרצוג.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בניסן תשע"ג, 29.3.2013

פורסמה ב-29 במרץ 2013, ב-גיליון חול המועד פסח תשע"ג - 816 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. מאמר נפלא!

    מלבדו יש לציין את המחשבה שגם שתקום בעז"ה הסנהדרין כלל וכלל לא בטוח שהיא תעשה שינויים של 180 מעלות והיא תהפוך את ההלכה המוכרת כיום על פניה

    סביר יותר להניח שהדברים ישארו כמו שהם והשינויים יעשו רק במקרי צורך דוחקים מאוד

    לא נראה לי שאותם מקרי צורך המצריכים עדכון יהיו אותם הדברים שאותם תובעים אותם כותבים מתריסים ברשת עליהם מדבר הרב מאיר במאמר

    נ.ב

    תוך כדי כתיבת הדברים אני נזכר בתשובתו של הגרח"ד הלוי זצ"ל רבה של ת"א בשו"ת עשה לך רב ח"ד לשואל על תשובתו המפורסמת -מ"עשה לך רב" ח"ב-לגבי עדכון תפילת "נחם" בט' באב לאור השינוי המבורך שלאחר שחרור ירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים

    השואל שאל לגבי שינויים מעיין אלו בתפילה והרב הלוי ענה לו שכללו של דבר שאין משנים מהמסורת מאומה והיוצא מן הכלל הוא שיש דברים שמתנגשים באופן חזיתי עם המציאות ושאפשר לשנותם כמו תפילת נחם בתשעה באב

    [ראוי לציין כאן כתגובה למאמר שעוסק ברב סולוביצ'יק זצ"ל שהרב סולוביצ'יק התנגד לשינוי של תפילת נחם ]

    אגב כך לגבי תפילת נחם ודיעותיהם של הרב סולוביצ'יק ושל הרב הלוי ועוד רבנים על הנושא יש מאמר מעניין בתחומין כא של ד"ר יעל לוין כץ על הנושא

  2. מאמר מעניין, הרב מאיר, אבל לא קצת טריוויאלי? הרי חשיבות רציפות המסורת מקובלת על כל המחוייבים להלכה, כולל האורתודוקסים המודרנים ואפילו חלק נכבד מהקונסרבטיבים. המחלוקת היא רק כאשר ישנה התנגשות חזיתית בין מסורת ישראל סבא לערכי המוסר המודרניים. ובזה, כמאמר הסיפור הידוע, הגרי"ד קבע את העקרון, נשאר להתמקח רק על המחיר.

    או אם להשתמש בביטוי הנפלא מתוך המאמר – אין חולק שההלכה היא מעיין מים חיים המפכה מדורות עבר. השאלה הגדולה היא מה לעשות כאשר המים עומדים ומתוך כך מתעפשים, ואז במקום להרוות את צימאונן של הבריות בהווה הם גורמים לבחילות והקאות.

  3. ה"מים המעופשים" לא גורמים לבחילות ולהקאות לאף אחד פרט לכמה דתיים היפים מירושלים שכנראה רוצים לחדש את פסטיבל וודסטוק ולהכריז "אני ואתה נשנה את העולם" ולרומם את הפופוליזם

    רוב רובו של הציבור הדתי מזדהה בין אם רעיונית ובין אם מעשית אם הגישה הבריאה שמציין הרב מאיר ליכטנשטיין במאמרו הנהדר כאן

  4. הפה שלי?

    מדבר מי שמתקיף כאן תדיר בבבוטות יתירה את כל מי שלא שלא מסכים איתו

    כנראה על זה נאמר "כל הפוסל……"

    נ.ב

    אם כבר הזכרתי את אווירת פסטיבל וודסטוק אצל צבי ודומיו כנראה לא התכנים של מושא השינויים חשובים אלא עצם התאווה לחידושים וריגושים

    צבי כבר כתב לי בדיון אחר כאן שהוא לא מזדהה כלל עם תורת החסידות אך הוא מזדהה עם הדור הראשון של החסידות על עצם ההתחדשות שבו

    כנראה שיש כאלו שעצם החידוש כשלעצמו ללא שום קשר לתכניו עושה להם טוב ולכן כל טרנד מחשבתי שמגיע מ"האנשים הנכונים" או מהעיתונים הנחשבים כקדוש יחשב בעינייהם כי זה "חדש" ו"עולם ישן עדי היסוד נחרימה"

    נו טוב שיהיו בריאים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: