לומד לפני הא־לוהים / חיים נבון

חשיבות גדולה ייחס הרב סולובייצ'יק להיגיון הרציונלי, אך חווייתו הדתית הונעה מאמונה עמוקה וקיומית המשוחררת מתלות בהיגיון.

כשאני זוכה ללמד ברחבי הארץ על הגותו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, אני מגלה שאצל רבים התקבעה תדמיתו כרציונליסט נוקשה. כמובן, אין זה מקרה שהדימוי הזה נכרך דווקא ברב סולובייצ'יק ולא, נאמר, ברבי נחמן. אך התדמית הזו רחוקה מלהיות מדויקת. האיש שכתב כי "ניגודים וסתירות תיאורטיים מעולם לא ייסרו את מחשבותיי" ('איש האמונה הבודד', עמ' 12), ההוגה שייחד את מאמרו החשוב ביותר, 'וביקשתם משם', לתיאור נסער וחסר תקדים של התנסותו האמונית – היה רחוק מלהיות רציונליסט קר לב.

אין מדובר רק באישיותו הפרטית של הרב, אלא גם בעמדתו הפילוסופית (עד כמה שניתן להפריד בין השתיים). במאמר 'וביקשתם משם' מתאר הרב סולובייצ'יק את הביקורת של קאנט על התיאולוגיה הקלאסית, שניסתה להוכיח באופן רציונלי את קיומו של אלוהים. ב'ביקורת התבונה הטהורה' הוכיח קאנט באופן רציונלי שאלוהים קיים – ומיד לאחר מכן הוכיח באופן רציונלי שאלוהים אינו קיים. מסקנתו הייתה שאי אפשר לטפל בשאלת קיום האלוהים בעזרת כלֵי ההיגיון.

טענתו של קאנט, כתב הרב סולובייצ'יק, "באה לעקור – ומצאה את עצמה נוטעת; באה להכחיש – ומצאה את עצמה מאמינה" ('וביקשתם משם', עמ' 128). למעשה, קאנט שחרר את האמונה משעבודה להיגיון ופתח בפניה את דלתות ההתנסות האישית. כשם שאדם יודע שהוריו קיימים, שהוא עצמו קיים, עוד לפני שהעמיק לחקור בפילוסופיה של דקארט – כך הוא יודע שאלוהים קיים, מתוך התנסות פנימית עמוקה, הקודמת להיגיון. בדברים אלו סוטה הרב מדרכו הפילוסופית של הרמב"ם, ומתקרב דווקא לעולמו הרוחני של רבי יהודה הלוי, שהדגיש את המפגש עם אלוהים כהתנסות פנימית, "טעם": "טעמוּ וראוּ כי טוב ה'" (תהילים לד, ט; ספר הכוזרי מאמר רביעי, טז).

למעשה, הרב סולובייצ'יק טען שגם הרמב"ם לא היה רציונליסט קר כפי שמקובל לתארו. הרמב"ם פותח את ספרו הגדול 'משנה תורה' בקריאה אמונית מהדהדת: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון". "ידיעה זו", כתב הרב סולובייצ'יק, "אינה מבוססת על היקש הגיוני, כי אם מיידית היא" ('וביקשתם משם', עמ' 129, הערה 4). לדבריו, גם הרמב"ם דיבר על ידיעה פנימית הקודמת לחשבון ההגיוני. אמנם, בהקשרים מסוימים כתב גם הגרי"ד שהרמב"ם כבל את החוויה הדתית לרציונליזם נוקשה. כך, למשל, כתב לגבי תורת התארים הפילוסופית של הרמב"ם, ושלילת הפיוטים הנובעת ממנה:

מה ביקש 'מורה הנבוכים' לעשות לפיוטי ישראל! … כשהווייתנו צמאה לא־ל חי וכל ישותנו נכספת ועורגת אליו, אנו מרבים בפיוטים ושירות, ואין אנו משגיחים בהדו של המדרש הפילוסופי העוסק בשאלת התארים השליליים 
('איש ההלכה', עמ' 56).

ביאורים יורדים מהמוח הצונן אל הלב המלא רעד. דנים בתלמוד, איזידור קאופמן, 1900.

ביאורים יורדים מהמוח הצונן אל הלב המלא רעד. דנים בתלמוד, איזידור קאופמן, 1900.

האדם, גמרתו וקונו

באחד הקטעים החשובים בהגותו, מתאר הרב את השפעתו הרוחנית של לימוד התורה:

האידיאה הופכת לניסיון מרתיח ומסעיר, הדעת – לאש דת, משמעת הלכית דייקנית וקפדנית – לאהבת חשק בוערת באש קודש, ריבוא רבבות אותיות שחורות, שלתוכן נתכווצו תלי תלים של דינים, ביאורים, קושיות, בעיות, מושגים ומידות, יורדות מן המוח הצונן והשאנן, השוקט על הפשטותיו הדקות ומערכותיו השיטתיות, אל הלב המלא רעד, רטט וחרג, ומתגלגלות בזיקי שלהבת חוויה אדירה, הגורפת את האדם אל קונו ('על אהבת התורה וגאולת נפש הדור', דברי השקפה, עמ' 246)

במאמר שממנו ציטטנו זה עתה חורג הרב מעמדתו הקלאסית של אבי־אבותיו, ר' חיים מוולוז'ין. בספרו 'נפש החיים' התעלם ר' חיים מהשפעתו הרגשית של לימוד התורה. גם אם התורה אינה מעוררת את רגשותיו הדתיים של האדם, היא יוצרת חיבור מטפיזי אונטולוגי בינו לבין הא־לוהים – וזה העיקר. הרב סולובייצ'יק מתאר זאת כשלב ראשון של הלימוד. אך הוא מוסיף ומתאר איך בשלב השני (שני במובן מהותי, לאו דווקא כרונולוגי) פוגש הלומד את א־לוהים בתוך מילות התורה, ומפגש זה הוא מרומם, מרגש וסוחף. אנחנו מדברים תדירות על מפגש חווייתי עם בורא העולם דרך הטבע או ההיסטוריה. הרב סולובייצ'יק תיאר מפגש כזה דרך לימוד תורה.

חשוב להדגיש: התורה המעוררת את החוויה המסעירה הזו היא בעיקר הגמרא. ואין מדובר בעיבוד רגשני־קיומי של הגמרא, אלא בעיון למדני־משפטי, כמסורת אבותיו של הרב סולובייצ'יק (אמנם, בספרו 'שיעורים לזכר אבא מרי' – וכמעט רק שם – הוסיף הגרי"ד לעיון הלמדני קומה נוספת של עיון רעיוני, שאינו פוגע בבסיס המשפטי־למדני אלא נסמך עליו). אחת מנקודות המוקד בהגותו של הרב סולובייצ'יק היא הניסיון לבאר את השפעתו של לימוד גמרא משפטי על אישיות הלומד. זה, כמובן, הנושא העיקרי של מאמרו הראשון, 'איש ההלכה'. אך לא רבים נתנו דעתם לכך שזהו גם אחד המוקדים של מאמרו המרכזי 'וביקשתם משם'. כאשר הרב נפנה לסכם את דבריו במאמר זה, הוא מדבר על "פעולת הרקונסטרוקציה של התוכן הגילויי" (עמ' 234). בתרגום חופשי לעברית: העיצוב המחודש של הגדרת המצווה. בתרגום חופשי עוד יותר: לימוד גמרא. ופעולה זו, כותב הרב סולובייצ'יק, "היא משאת היהדות". לימוד גמרא בעיון הוא שמצרף יחדיו את תודעת יראת הא־לוהים עם חוויית אהבתו.

אינטואיציה מסתורית

הרב אכן היה רציונליסט. אך הוא היה רציונליסט מודרני, המכיר בגבולותיו של ההיגיון. ההיגיון הוא אנליטי, לא סינתטי; הוא אינו יכול ליצור, אלא רק לבקר. אמנם, הביקורת ההגיונית היא חשובה מאין כמותה. בהערת שוליים ארוכה ומרכזית בתחילת מאמרו 'איש ההלכה', קובע הרב: "האדם המשתחרר מן העיקרון הרציונלי והפורק עול הדעת האובייקטיבית מעל צווארו, סופו לקצץ בנטיעות ולהחריב סדרי בראשית" (עמ' 14). הגרי"ד מרחיק לכת עד כדי הקביעה שלעתים עלינו לכרות ברית ציבורית דווקא עם החילונים הרציונליסטים כנגד בעלי הזיות הנוטים למיסטיקה מעורפלת. זאת מחמת סיבה מעשית: לרגש הסוחף, המורד בהיגיון, אין גבולות ואין מעצורים, והוא עלול להמיט עלינו חורבן. לתופעה זו קושר הרב גם את עלייתם של הנאצים והתקבלותם בגרמניה, בעקבות הדומיננטיות התרבותית של התנועה הרומנטית הרגשנית.

הרב סולובייצ'יק הוסיף וטען שללא חוש ביקורת רציונלי, אדם עלול לפרש רגעים של ירידה דתית כאילו היו ביטוי של התעלות רוחנית. כשאדם חש רגשות שנאה ונקמה, ההיגיון יאמר לו שאלו רגשות שליליים שיש להתגבר עליהם. אך אדם שנעדר חוש ביקורתי עלול לעשות אידיאליזציה של נפילתו הרוחנית, ולדמיין ששנאתו וקנאתו הן התעלות רוחנית לשם שמים. כך נעשו בשם הדת פשעים מזוויעים, כדוגמת מסעי הצלב והאינקוויזיציה ('צירוף', דברי הגות והערכה, עמ' 252־253).

ההתנסות הפנימית קודמת להיגיון. ההיגיון בא בשלב שני, מבקר את ההתנסות הזו ויוצק אותה לתבניות של חשיבה סדורה. הסער הרגשי המתפרץ מתייצב בתוך תבניות הגיוניות. שני השלבים חיוניים, ואי אפשר לוותר על אף אחד מהם.

הרב סולובייצ'יק מיישם תפיסה זו גם בנוגע ללימוד גמרא. לדבריו להיגיון אין כוח יוצר ולכן גם הוא אינו יכול ליצור חידושי תורה. מקורו של כל חידוש הגיוני הוא באינטואיציה פנימית. האינטואיציה הזו נולדת מתוך החיבור הקיומי של האדם אל התורה. בשלב הבא, אותה אינטואיציה חייבת להתנסח במושגים משפטיים־לוגיים; אחרת לא תמצא את מקומה במערכת ההלכתית. אבל הניצוץ היצירתי הראשון נולד בלב, ולא במוח:

החשיבה ההלכית ההגיונית מתפרנסת מן החזות והחזון הטרום־שכליים, המתפרצים בסער ממעמקי אישיותו, שהשראת קודש חופפת עליה. אינטואיציה מסתורית זו היא מקור היצירה והחידוש ההלכיים. אין השכל הקפדני, בעל ההגדרה המדויקת והנוסחה הבהירה, חושב אלא מה שהנפש החזונית מספקת לו (דברי הגות והערכה, עמ' 74)

יתר על כן; כאשר הרב סולובייצ'יק מתאר את המהפכה הלמדנית שחולל סבו, ר' חיים מבריסק, הוא פותח בתיאור זיקתו הקיומית לתורה. "התורה הייתה נשואה לר' חיים", אומר הרב סולובייצ'יק, "בשעה שליתר גדולי דורו הייתה מאורסת. מתוך היסט זה… נולדה המהפכה האפיסטמולוגית־מתודולוגית הנקראת על שמו של ר' חיים" (שם, עמ' 71). זוהי טענה מפתיעה: המהפכה של ר' חיים לא נולדה מתוך יתרונו האינטלקטואלי, אלא מתוך זיקתו הקיומית העמוקה יותר לתורה.

תחושת הקשר הפנימי לקב"ה היא, אם כן, תנאי ללימוד תורה מעמיק, ובה בעת גם תוצאה של לימוד כזה:

האמינו לי שלא הייתי יכול לעבור את חמש השנים האחרונות [מאז פטירת רעייתו], אלמלא קרבת ה' שליוותה אותי. לא מקובל אני ולא מיסטיקן, וכשאני מדבר על קרבת ה' – הרי אני חש אותה כשאני פותח את הגמרא ללמוד בה. כשאני לומד דף גמרא אני מרגיש כאילו הקב"ה עומד מאחורי גבי, שם ידו על כתפי, מציץ בגמרא שלפניי ושואל אותי מה אתה לומד שם. אינני מדבר על דמיון. עבורי זוהי חוויה של ממש ('על התשובה', עמ' 295־296).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בניסן תשע"ג, 29.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 במרץ 2013, ב-גיליון חול המועד פסח תשע"ג - 816 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: