המהפכה בראשיתה / דב ברקוביץ'

פרקי זיכרונות מימי ההתעוררות בראשית שנות השבעים, ימי החיפוש אחר ההפריה בין התורה לישראליות. על ההפגנה הראשונה של השמאל מול 'מרכז הרב' ועל מחיאות הכפיים שהחלו אז.

נדמה לי שפגשתי לראשונה את מנחם בצוות של מכון פרדס בשנת 1971. ראוי לספר בכמה משפטים את ההקשר. הייתה תחושה של תסיסה רוחנית ואינטלקטואלית באוויר. ההשפעה הפלאית של מלחמת ששת הימים עדיין לא פגה. הטראומה של מלחמת יום כיפור שהתה עדיין מעבר לאופק הזמן והדעת. לא הכרנו את השאלות והספקות, הפילוגים והשבר בשורשי הקיום הציוני. אימת השואה הנוספת שקיננה בשורש התודעה הישראלית נמוגה, ונפתח שער לחיוניותם של חיים חדשים. אלו השנים שבהן כמו יש מאין נבראו מוסדות שהיוו ברבות השנים אושיות היצירה הרוחנית־אינטלקטואלית במדינת ישראל ובעולם היהודי.

היו אלה שעברו דרך השער אל מרחבי הארץ שנגאלו, והיו אלה שעברו אל מרחבים אחרים, אל הציפייה לרוח חדשה, אל פתיחת מעמקי התורה לאדם ולתודעתו הישראלית המתחדשת. בין אלה היה מייק סווירסקי, צעיר שעלה מארצות הברית, בוגר 'תנועת החבורה', קהילתיות צעירה מסוג חדש, אמריקנית מאוד, קונסרבטיבית, אידיאליסטית, מחפשת את החיבור בין אותנטיות אנושית לבין זהות יהודית. מייק שכנע את מורל'ה בר און, ראש המחלקה לנוער בסוכנות היהודית, להקים מכון לבוגרי האוניברסיטאות הטובות בארצות הברית ללימוד פתוח, מעמיק, אנושי ולא מחזיר בתשובה.

הוא זיהה את הדמויות המרכזיות שפעלו אז באבה של אותה תסיסה רוחנית ושכנע אותן להיות הצוות הבכיר של המכון – הרב עדין אבן ישראל, אז שטיינזלץ, הרב דוד הרטמן ז"ל, אליעזר שביד, ד"ר מיכאל רוזנק ואריה טואג ז"ל.

זה היה לפני הכול, כלומר לפני הקמת כל המוסדות שהחבורה הזאת הקימה אחר כך: שפע והמכון לפרסומים תלמודיים, מכון הרטמן, כרם, ובית הספר לחינוך יהודי בגולה באוניברסיטה העברית – כל אחד עם חזונו המיוחד להתחדשות הרוח בישראל. לכל אחד מהצוות הבכיר התמנה מעין "אסיסטנט", מי שהיה אמור להיות קרוב יותר ללומדים עצמם, מעין דמות של אהרן לחבורת הנביאים. מנחם היה האסיסטנט של הרב שטיינזלץ ואני של מייק רוזנק.

בהמשך המפגש התרחב. למדנו יחד בחברותא בישיבת מרכז הרב. שוחחנו, חלמנו. נוצרה בינינו כמו מאליו מילת קוד – "המהפכה". חשנו שהשער שנפתח, מזמין אותנו אל מרחבי הארץ וגם אל מרחבי הדעת, שהמרחבים הללו חייבים להיות שזורים יחד, ושדרך רחבה זו כבר סלולה ומובילה את העם היהודי לעתידו. היינו חדורים בתובנה שהמאפיין התשתיתי של דרך חדשה זו הוא החיבור הפשוט, הברור מאליו, בין מעמקי התורה ופנימיותה לבין רוח האדם, האנושיות עצמה, מעמקיה ופנימיותה, היצירתיות שבה והדיבור הכן העולה מהנפש.

זה היה כל כך ברור לנו. ידענו שזה כורח המציאות, ושזה בא.

כאב הקרע בין חלום הארץ לחלום האנושיות. הרב פרומן עם השייח' אבו אל־הווא. צילום: מרים צחי

כאב הקרע בין חלום הארץ לחלום האנושיות. הרב פרומן עם השייח' אבו אל־הווא. צילום: מרים צחי

אדם שלישי בעולם

ההפגנה הראשונה של פעילי שמאל כנגד ההתנחלויות הגיעה למדרגות הכניסה של הישיבה. נדמה לי שזה היה כמה חודשים לאחר הקמת קריית ארבע. המפגינים היו חברים בקבוצה שכונתה אז 'חוג שדמות', בוגרי קיבוצים שראו את תוצאות מלחמת ששת הימים כהזדמנות לעשיית שלום עם מדינות ערב תמורת מסירת שטחי ארץ ישראל הנגאלים. כל זה עוד לפני המאבקים הקשים שהתפתחו בין הגופים שעוד לא הוקמו, 'גוש אמונים' ו'שלום עכשיו'.

כאשר עמדנו מול המפגינים חשנו שנינו קרע קשה בנפש. אסור להפריד בין חלום הארץ לבין חלום האנושיות ורוח האדם. והנה מנחם קובע – "אנחנו ניכנס ביניהם, בין שתי הקבוצות, נביא מקורות, ננסה לחבר ביניהם בלימוד משותף". לא זכור לי אילו מקורות החלטנו להביא לניסיון הראשון להקים במדינת ישראל בית מדרש שיחבר בין שתי הקבוצות שיקבעו כה הרבה בשנים שיבואו. גם אנחנו ישבנו על המדרגות, אך ללא תועלת. שם התחילה מחיאת הכפיים של מנחם, הניסיון להביא את יד ימין ויד שמאל לנגוע זו בזו, גם אם רק לרגע עובר, כדי להוציא קול במשותף. את הקרע הזה בין חלום הארץ לבין חלום האנושיות ורוח האדם אנחנו חיים בכאב ובייסורים מאז. לפעמים נדמה לי שאימת הקרע של גוש קטיף כבר חשפה את פניה הנוראיות על אותן מדרגות.

הוא מספר לי שהוא חושב ללכת לרבנות. אני חולם חלום, מגיע אליו בבוקר ומספר. "ראיתי אותך בשחורים, סגור בגלימה רבנית, אטום. השתגעת? אתה והרבנות? מה יקרה לך? ומה עם המהפכה?". והוא צוחק את הצחוק הנפלא, ונותן לי סטירה, כמקובל. לאמתו של דבר הרבנות לא קלקלה אותו. החשש שלי לא התממש. ויש זיכרון צורב במיוחד, זיכרון נורא – מנחם מגיע יום אחד כולו מואר, בשמחה גדולה. "שמע", הוא אומר, "לא תאמין. מצאתי עוד מישהו. יש אדם שלישי בעולם. הוא ממש במהפכה. הוא מלמד בישיבת הכותל. קוראים לו שג"ר".

גשר להדסה

וגם היה יום אחר. כבר הרגשתי שיש בחורה. אחר כמה זמן הוא מעדכן, "התארסנו". ומוסיף, "היא אמרה כבר בפגישה הראשונה שאנחנו הולכים להתחתן". סיפרתי להדסה את הסיפור הזה ב'שבעה' והיא תיקנה. "אני כבר אמרתי לו את זה בשיחה הטלפונית בינינו לפני הפגישה הראשונה".

ממש באותה תקופה הרב דניאל טרופר ביקש ממנחם להיות אחראי לסמינר המדריכים הראשון של ארגון 'גשר'. שוב – צריך לזכור שזה עוד לפני הכול. אף אחד בארץ לא מכיר "מפגשים בין דתיים לחילונים", על אחת כמה וכמה לא בגיל תיכון. יש ביקורת רבה על הרב דני ועל עצם הרעיון.

מנחם היה צריך להביא עוד מדריך לסמינר ופנה אליי בבקשה להצטרף. הסמינר התחיל בערב תשעה באב בקיץ 1972, ובט"ו באב מנחם יתחתן ברוב שמחה עם הדסה. החופה תיערך בבתי מחסה. העיר העתיקה עוד שורה בחלום של מה שהיה ומה שיכול להיות – והריקודים בכותל. אחרי החתונה, בשעות הקטנות של הלילה, אני לוקח את החבר'ה מהסמינר לטייל על חומות העיר העתיקה לאור הירח המלא. אין כבר שאלה, אי אפשר לפקפק, העתיד כבר כאן (ותודה ליהודית שבתא על חיזוק הזיכרון).

אני הולך שנים עם תמונה בנפש של חבר'ה צעירים, בנים ובנות, כולם במעגל על הרצפה, מנחם ואני קוראים יחד איתם קינות (אולי גם איכה), ואני בהלם תרבותי עמוק. אני מכיר את הקינות משיקאגו, מבתי הכנסת של פליטי שואה שעבורם ספרי הקינות המוכתמים בדמעות מכילים את כל שנות הגלות, את נשמות יקיריהם שעלו באש השמימה. והנה מנחם מחליט לקרוא את איכה והקינות כמו שיר, בצליל היונק מהעברית שבהווה, ללא שום דבר מוחצן, ללא פוזות, רק בשפה המשקפת את מי שאנחנו. ולאחר מכן, כדי למשוך את האותנטיות שהצלחנו לחשוף בקינות אל פני הקיום שלנו, קראתי קטע מהרב קוק ומנחם קטע מ'קהילתנו', אותו אוסף תיעודי של קטעי הווי מראשית ההתיישבות הציונית שאסף מוקי צור; וחוזר חלילה, הוא קורא קטע מ'קהילתנו', ואני קטע של הרב קוק.

באותו שקט פנימי שנוצר אז, באותו צליל אמיתי ונוגע, נשמעה תרועת המהפכה.

'קידושין' על הדשא

אנחנו עוברים להמשך הסמינר לדשא שבקיבוץ רמת השופט. כמה שבועות לפני כן ישבנו בישיבה ושוחחנו על מה שנלמד שם עם החבר'ה. מנחם קובע: "שבוע לאחר מכן אני מתחתן. הלימוד בסמינר יוקדש להכין אותי לחתונה". קבענו – לומדים את המשניות בפרק הראשון של מסכת קידושין.

וכך היה – במשך שעתיים כל בוקר, שם על הדשא בקיבוץ רמת השופט, במעגל של בנים ובנות (מעגל! כבר אז, בקיץ 1972), ללא כל מפרשים, אנו מזמינים שיחה פתוחה על משניות מסכת קידושין – בכל יום משנה אחת. ואנו מתפעלים. קורה משהו שלחלוטין לא צפינו. איך ייתכן שהשיחה של קבוצת חבר'ה צעירים, חילונים ודתיים, מגיעה לכאלה תובנות עמוקות, תובנות הנראות לנו כמשקפות את עומק הפשט, כשהמשניות כמו נפתחות מחדש?! על אף מה שידענו בנפש, גם אנו מופתעים. אכן, פנימיות התורה ומעמקיה עשויים להיגלות דווקא כאשר עוברים את השער המוביל אל החיבור עם הנאמר בנפש האדם, בפנימיותה, בכנות וללא כל מוחצנות.

השער כבר נפתח. היה ברור שכבר עברנו בו, שיוצאים לדרך כדי להיענות להזמנה לחבר בין הארץ החדשה לרוח החדשה של האדם הישראלי. המהפכה היא כבר בת קיימא.

בהמשך התבקש מנחם לנהל את 'מכון בר אילן' בעיר העתיקה. ובחדרים פנימה, מתוך מה שהתגלה בסמינר, מנחם מתחיל ללמד רבי נחמן, ליקוטי מוהר"ן וליקוטי הלכות. מי שמע אז על רבי נחמן מברסלב? ואיך היה שייך לימוד ליקוטי מוהר"ן לעולם הרוח של מדינת ישראל, של הציונות הדתית, של בוגר מרכז הרב אז בשנת 1973?

וגם אני יצאתי משם לדרכי. הבנתי שבמשך שנות הגלות הארוכה הלך והתעמעם אורה הנפלא של המשנה, הצטברו עליה שכבות של פרשנות על פי מסקנות התלמוד הבבלי שכמו הכהו את נשמתה. התחלתי ללמד משניות, להעמיק באור שבנשמת הדיבור המפליא שמחבר בין נפש האדם לנשמת התורה, בצלילים המחיים של אבותינו בארץ ישראל שירשו את הנבואה.

תודה על שנות חברות מפליאה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בניסן תשע"ג, 29.3.2013

פורסמה ב-29 במרץ 2013, ב-גיליון חול המועד פסח תשע"ג - 816 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: