גרסת הבמאי / שלום רוזנברג

בתפיסה המיסטית־חסידית העולם הוא סרט מבוים, ועל גיבוריו לפרוץ את המסך. סיפור האהבה שבשיר השירים הוא משל לכך

בשבת חול המועד פסח קוראים בבתי הכנסת את מגילת שיר השירים. בפשוטה מהווה המגילה שיר או אוסף שירי אהבה. המסורת היהודית טענה לעומת זאת: "כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים". האהבה שבין הדוד והרעיה נתפסה על ידי חז"ל כמתארת את תולדות הברית הקולקטיבית שבין עם ישראל לקב"ה. רש"י פיתח בצורה מופתית את הכיוון הזה.

דרך אחרת, שכקודמתה גם שורשיה נמצאים אצל חז"ל, מלמדת אותנו לקרוא את הספר כאלגוריה לאהבה האינטימית והמיסטית שבין נשמתו של האדם לא־ל. זאת הייתה דרכם של הוגים ופילוסופים רבים, מרבי עקיבא ודרך הרמב"ם לחסידות ועד לרי"ד סולובייצ'יק שנתן לה כיוון "מתנגדי" בספרו המופלא 'ובקשתם משם'. כדי להבין את שיאה של גישה זאת מבקש אני מהקוראים להתלוות אליי במסע חטוף אל המסורת המיסטית היהודית, כפי שהיא נתפסה על ידי החסידות.

היינו כחולמים

הבה נתאר לעצמנו במאי המצייר סרט מופלא, שגיבוריו חיים, חושבים ומרגישים. הם אפילו בעלי בחירה חופשית. אמנם כן, הבמאי יכול היה לשלוט על העלילה אך הוא בחר לכבד את עצמאות הגיבורים שיכולים להמשיך את בניית העולם שהבמאי צייר או לחלופין להרוס אותו. לפי המסורת המיסטית, העולם הוא מעין סרט כזה, שמציאותו אינה בצלולואיד אלא כביכול בדיבורו או מחשבתו של הקב"ה, הבמאי השמימי. אנו גיבורי סרט אשלייתי מעין זה. המיסטיקה החסידית מלמדת אותנו שאנו מסוגלים לפרוץ אל מחוץ למסך. זהו "ביטול היש", 'יש' שהוא בעצם אשליה, תנאי להתקרבות אל הבמאי המצוי מעבר לסרט. זהו אידיאל ה'דבקות' המבוטא בשיר השירים (א, ד): "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו".

החסידות ניסחה את הגישה הזאת בצורות שונות. יש שאמרו שהעולם כולו אינו אלא משל. אחרים השתמשו בדגם החלומות, הסרטים הפרטיים שאנו (אנו?) יוצרים ומקרינים לעצמנו בשינה. כשם שאנו מתעוררים משנתנו ותופסים שהחלום לא היה מציאותי, כך מבקשת המיסטיקה לצעוד צעד נוסף ולהעיר אותנו ממצב הערנות, שאינו אלא חלום אשלייתי מסוג אחר. לכך מתייחס הפסוק הקלאסי (תהלים קכו, א): "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". הפשט ברור, הגאולה העתידית תהיה כה מופלאה ובלתי צפויה שקשה יהיה להאמין שהיא אכן התרחשה, ונאמר לעצמנו "ההיתה או חלמתי חלום?"

החסידות פירשה את הפסוק בצורה הפוכה: בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן, בשעת הגאולה, הָיִינוּ כְּחֹלְמִים, נבין שכל ההיסטוריה האנושית הטרגית לא הייתה אלא חלום. כך כותב ר' משה חיים אפרים מסדילקוב, נכדו של הבעש"ט ('דגל מחנה אפרים', פרשת ויצא): "שהגלות נמשל לחלום… כמו בשעת השינה אדם רואה בחלום דברים המדומים, שהם שקר… שלכל אחד דומה לו שהוא אמת". והוא מוסיף "והגאולה הוא שה' יאיר עיניים שהכל יראו מה הוא האמת הגמור ויצאו מן הגלות שהוא השקר… וזה יש לומר שמרומז בפסוק 'וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ' (בראשית כה, טז)". המציאות האנושית הנורמלית היא מציאות של גלות וחלום. הגאולה היא שינוי ב"אופטיקה" של תפיסתנו. או אז נראה את הדברים בצורתם האמיתית, מה שיוביל אותנו אל מעבר לגבולות ולמגבלות 
של הזמן והמקום.

אהבה מזן אחר

ועתה הערה אחרונה על הבמאי. הוא יכול היה לברוא לגיונות נוספים של מלאכים, מקהלות אינספור השרות לפניו תשבחות ומלוות במוסיקה שמימית. אולם הקב"ה בחר בדרך אחרת. הוא ברא את האדם כאתגר האמיתי היחיד הקיים לפניו, הוא ברא את האדם כיצור חופשי. הקב"ה מצפה מהאדם אהבת ה' שמחוץ לסרט, ואהבת הרֵע שבסרט. אלא שהאהבה האמיתית תיתכן רק מתוך חרות. אפשר לאנוס ולכפות, אפשר לקנות שירותי אהבה, אבל אי אפשר לקנות אהבה: "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (ח, ז). הקב"ה מצפה לאהבתנו.

לכאורה מהווה הפרשנות המיסטית בריחה מפשוטו של הספר. דורנו החופשי והחשפני אינו זקוק לפשט. הוא הלוא חוגג את האהבה ואת המיניות ללא הגבלות ומעצורים. ולמרות זאת, הרשו לי תגובה ספקנית. חוגגי המיניות לא התחילו להבין את שיר השירים. לאהבה יש שם ממדים רוחניים וגשמיים גם יחד. היא אינה מיניות ערומה. כבר הדגישו חז"ל (אבות ה, יט) את הניגוד שבין האהבה ללא מירכאות לבין התאווה הזולה של אמנון החומד בתמר: "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן… גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ" (שמואל ב, יג, יד־טו).

סיום זה דרמטי ואולי מוגזם, אבל הבנאליות שבהמשך הפסוק מתאימה לביטויי ה"אהבה" שבדורנו: "וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי". כנגד אהבה זאת מעלה הנביא על נס את האהבה השומרת אמונים ומנצחת את הזמן: "וְאֵשֶׁת נְעוּרִים" האם ייתכן "כִּי תִמָּאֵס?" (ישעיהו נד, ו). זהו המסר של שיר השירים. כנגד האהבה האשלייתית ובעד האהבה העמוקה והאמיתית, פונה אלינו הכתוב (ח, ו־ז): "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָ־ה. מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בניסן תשע"ג, 29.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 במרץ 2013, ב-גיליון חול המועד פסח תשע"ג - 816, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: