בריכה העולה 
על גדותיה / יצחק שילת

מנחם וחנן, כה דומים וכה שונים. התחדשו תמיד ברוחם, גם כאשר גופם הלך ופחת. אנשי א־לוהים אנושיים, הקשורים לנשגב וכל כך קשורים לבני אדם 

כשהודיעו למנחם שהוא חולה במחלה אשר כשנה קודם לכן לקה בה חנן, אמר בחוש ההומור האופייני לו, שלא עזבו עד ימיו האחרונים: היינו חברותא ונשארנו חברותא.

כמה שונים זה מזה, וכמה דומים. שני אנשי מופת היו בתוכנו. ידענו זאת גם כשהיינו קרובים אליהם. עכשיו, כשאנו מתרחקים, כאשר התמונה הכללית, שלהם ושל הרקע החברתי כולו, נעשית יותר חדה וצלולה, יכולים אנו לומר בפה מלא: שני אנשי א־לוהים היו בתוכנו.

קדושים בכל יום מחדש

שכן מיהו איש א־לוהים? איש הלומד תורה הרבה? איש העושה מצוות הרבה? ודאי שניהם כאחד טובים, טובים מאוד, אך לא להם נקרא איש א־לוהים. איש א־לוהים הוא איש החי עם א־לוהים בתודעתו. איש אשר "נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאֵלו חולֵי האהבה שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה" (הלכות תשובה לרמב"ם י, ג). אך כאן נשאלת השאלה הגדולה: מהי אהבת ה'? איך אפשר לאהוב את מי שלא מכירים? הלא "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", "לא יראני האדם וחי"?

פעמים אחדות ביום אנו אומרים: "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה". ניחא "אתה קדוש" – טרנסצנדנטי, נעלה מן העולם. מהו "ושמך קדוש"? השמות הא־לוהיים הם המידות הא־לוהיות, ההתגלות של א־להים באמצעות הערכים האציליים העליונים שחוקק בהם הבורא את עולמו: החכמה והחסד, הגבורה והיופי וכיוצא בהם. בלשון הראי"ה: האידיאלים הא־לוהיים. בלשון הפילוסוף הקרוב לאורחא דמהימנותא: האידיאה של הטוב, האידיאה של היפה.

לא רק אתה קדוש אלא גם שמך קדוש. גם עולם האידיאלים העליונים הוא קדוש, נשגב, נעלה מהעולם המעשי, שבו האידיאלים מתקטנים, מוּטים, נגועים ב"נגיעות". אהבת ה' היא אהבת הנשגב, הטהור, אהבת האידיאלים העליונים בטהרתם. אוהבי ה', הקדושים אשר בכל יום מהללים אותו, הם הקשורים בתודעתם אל הנשגב והטהור, ואינם נותנים לעצמם לשקוע בתוך המציאות הקטנה והאפורה, ולשכוח את צבעיהם השמימיים של האידיאלים הא־לוהיים.

שניהם לחמו בששת הימים והיו ממייסדי גוש אמונים. הרב פרומן מספר על חנן פורת. 
צילום: מרים צחי

שניהם לחמו בששת הימים והיו ממייסדי גוש אמונים. הרב פרומן מספר על חנן פורת. 
צילום: מרים צחי

ניתן להוסיף פירוש ל"וקדושים בכל יום יהללוך סלה": אנשים שהם קדושים בכל יום – בכל יום מחדש – הם יהללוך סלה. חנן ומנחם היו מן הקדושים בכל יום. תמיד מתחילים בכוחות חדשים. כך בעת שכוחם היה במותניהם, וכך בימי מחלתם. מי שראה את חנן ואת מנחם במחלתם ראה תעצומות נפש מופלאות, התגברות כארי בכל יום, ללא שקיעה בדיכאון ובייאוש. חדשים לבקרים ברוחם, גם כאשר גופם פוחת והולך. חנן בימיו האחרונים איבד את היכולת לדבר. "בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש", וכאשר הפה והשפתיים והלשון חדלו מלדבר – הגיעה הדרגה העליונה: "בקרב קדושים תתהלל", בקרב, בפנים. זוהי דרגתם של קדושים.

אנשי א־לוהים, וכל כך אנושיים. כל כך קשורים אל בני אדם. בתוך עומס עיסוקיו ועבודתו הבלתי נלאית הקים חנן את 'אורות חסד'. לעזור לאנשים, בגשמיות. כשמנחם ידע על מצוקה של יחיד, הוא היה מתייסר עמו, ממש מחלה עצמו עליו. החברות שלו הייתה עמוקה. יכלו לעבור שנים שהוא לא ראה חבר, וכאשר פגש אותו הקשר היה חי כאילו היו כל הזמן ביחד.

צמוד למכשיר נשימה ולהלכה

חנן ומנחם שלחו ידיהם בפוליטיקה, כל אחד לפי דרכו, אבל הם לא היו מסוגלים להיות פוליטיקאים. העיסוק בפוליטיקה היה אצלם חלק מעבודת ה', אידיאליסטיות תמה, תפילה. חנן יותר מיושב, יותר 'נורמלי', מנסה לפעול בתוך המערכת, כש'מסילת ישרים' בפיו ובלבבו. דבריו מסודרים וערוכים, דברי טעם והיגיון, דבר דבור על אופניו. כולו יושר וערכיות. מנחם – נון־קונפורמיסט, פועל מחוץ למערכות, שחקן יחיד. דבריו מפתיעים, מבריקים, מצחיקים, כובשים בפיקחותם, באיפכא מסתברא שבהם. אירוניה ותום לב, פשטות ועמקות, משמשים ביחד, לוקחים את השומע אל מחוזות של הוויה אנושית ראשונית, שאין בה דעות קדומות, פתוחה אל השמים.

אהבתו של חנן הייתה נתונה לתנ"ך. הוא חשף מהכתובים הרבה מן האור, בעזרת חז"ל, בעזרת ספרי המחשבה שהגה בהם, בעזרת השירים שאהב, בכוח היצירה המיוחד שלו. אורות הקודש של הראי"ה ליוו אותו לא כפראזות, אלא כתורת חיים.

אך הוא לא שכח את אהבתו הישנה. כשלמדנו בכרם ביבנה אמר לי פעם, בעת שהיה שקוע בהכנת "חבורה" על סוגיה עמוקה במסכת שבת: כבר שבועיים לא יצאתי מהבניין (החדר שבו ישן היה בבניין של בית המדרש, שבו היה גם חדר האוכל). בשנותיו האחרונות חזר ללֵמד גמרא בעיון בישיבה. אמר שהוא רוצה לעסוק בחיבור תורה שבעל פה אל התורה שבכתב. חבל שלא הספיק הרבה. בכישרונותיו הנדירים הוא היה יכול לפתוח דף חדש בלימוד הגמרא.

מנחם התאהב בזוהר. למד ולימד, האיר וחידש. קירב את הזוהר העליון אל החיים, ואת החיים אל הזוהר העליון. אפשר להתווכח על הדרך, אי אפשר להתווכח על התוצאות. מאות בני נוער מהדור השני של ישיבות ההסדר וההתנחלויות התחברו דרכו אל הקדושה. תל אביבים חילונים הפכו לחסידי שיעוריו. זמרי־צמרת ואנשי בוהמה חצו את הקווים (גם את הקו הירוק) ותפסו ראש יהודי. השירה מתחברת אל התורה, התיאטרון אל התיאו־טרון. בהלוויה הלכו כולם יחד ושרו שירי געגועים.

מי שהכיר את מנחם רק מהפן הזה יופתע לשמוע מה שאמר לי באחד מביקוריי אצלו: "ר' יצחק, רמב"ם זה יפה, זוהר זה נפלא, ר' נחמן זה תענוג, אבל אני אומר לך: אין כמו גמרא. יותר מכול אני אוהב ללמוד גמרא". את הלילות השלמים (פשוטו כמשמעו) שבהם ישב מנחם ועסק בגמרא אי אפשר למנות.

גמרא משמע עיסוק במושגי ההלכה, התעמקות בהלכה, נאמנות להלכה. ביום השישי האחרון לחיי הרב מנחם הוא דיבר איתי בטלפון, בקול מטושטש, אך בתוכן ברור, ואלה היו דבריו: "אתמול הרגשתי שאני גווע, עכשיו קצת יותר טוב. אני רוצה להתייעץ איתך. בשבת אני רוצה להגיע לבית הכנסת, להגיד תודה לקהילה. אבל אני מחובר למכשיר נשימה. האם מותר לי לנתק את המכשיר לחצי שעה ולחבר אותו שוב כשאחזור? אני מאוד רוצה להגיד תודה לקהילה, אבל צריך להיות צמוד להלכה". עם בקיאותו הגדולה בהלכה, מיראי הוראה היה. במיוחד לא אהב להקל על עצמו.

לא נפרדו

שניהם היו "מרכזניקים". תלמידי הרב צבי יהודה זצ"ל. שניהם לחמו בששת הימים, ונישאו על כנפי הרוח הגדולה. לימים היו שניהם ממייסדי גוש אמונים. שניהם דבקו באדמת ארץ ישראל דבקות של אהבה וקדושה. היו עמודי התווך כל אחד של יישובו. לימדו תורה ללא הפסקה. ראו בשיעורי התורה את נשמת חייו של היישוב.

כל כך הרבה קווי דמיון, ודרכיהם שונות. אהבו זה את זה והתווכחו זה עם זה, על ימין ועל שמאל, על מדיניות ועל רוחניות, על מציאות ועל אוטופיה. חנן ומנחם, בחייהם ובמותם לא נפרדו. חיו את חייהם הסוערים באוויר ההרים של גוש עציון, ונחים את מנוחתם באדמתו, מגִנים על יישוביהם כעצים עתיקים.

אמרתי בלבי: לא אחתום "יהי זכרם ברוך". מה להם ולשבלונה. ושוב חשבתי: מה זה ברוך? מסביר 'נפש החיים' (ב, ב): כמו בריכה העולה על גדותיה ושופעת לאחרים. האם נזכה לינוק מן השפע? האם נזכה למעט מן האור? יהי זכרם ברוך, אמן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בניסן תשע"ג, 29.3.2013
מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 במרץ 2013, ב-גיליון חול המועד פסח תשע"ג - 816 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: