בסערת ההגשמה / בלפור חקק

זיכרונותיה של ילדת קיבוץ דומים לסיפורי אחרים בתיאור המתח בין הפרט לכלל. שלא כמוהם, היא זוכרת משיכה לניצולי השואה וקשר אישי־סודי לא־לוהים.

מאז ומתמיד ליווה את החינוך הקיבוצי הניגוד בין חופש הפרט ורצונו לממש את עצמו לבין לחץ הקבוצה והנאמנות ל"דין התנועה". ד"ר ארנה גולן גדלה בקיבוץ כפרח בר, כפי שקרא המשורר זאב לילדי הקיבוץ, וחיה את הַסתירה הפנימית הזאת של רצון להיות חלק מן הכלל, אך לשמור על האני הייחודי שלה. היא גדלה בתוך תבנית אחידה, בתוך סד שנכפה על ידי הקבוצה. הכּניסה של הקולקטיב לחיי האדם הפרטי התחילה מיד לאחר הלידה. ההורים הביאו את השם המוצע לאסיפת חברים. הוריהָ הציעו לקרוא לה ‘אהרונה‘, ובעצת הקולקטיב התקבל השם ‘אַרנה‘. “הנוסח הזה זכה לאישור הקולקטיב“ (17).

גולן כותבת על הקיבוץ כחלק מגל של כותבים שמתעדים לאחרונה בסיפורים את החוויה הקיבוצית לטוב ולרע. כך מוּכּרים לנו סיפוריהם של עמוס עוז, נורית זרחי, אסף ענברי, יעל נאמן, יצהר ורדי, נועה זית, יריב דומני, ולאחרונה גם שושנה גוטשלק־ סבג. ארנה גולן, שהמוניטין שלה הוא בתחום המסות והמחקר הספרותי לא תיעדה את הקיבוץ בסיפורים קצרים, אלא במסות ובזיכרונות.

גן עדן סגור

בילדותה גדלה בקיבוץ מַסדה שבעמק הירדן, ולקבוצת הילדים ניתן השם "קבוצת השַחר", כדי לסמל את היותם השחר שעלה בחייו של העם השב למולדתו. הכינוי "השחר" גם הִדהֵד את שֵם כתב העת של פרץ סמולנסקין. הילדים גדלו בתקופה שדיברו בלשון "אנחנו" ולא בלשון "אני". אַרנה גולן מספרת את זיכרונותיה כשהיא חצויה בין שני הלשונות הללו.

ארנה גולן מתארת את החיים של ילדי הקיבוץ כ"ילדי הטבע" ואת חוויותיהם המיוחדות בחיק הטבע. היא כותבת לא רק כתבנית נוף מולדתה, אלא רואה את עצמה גם כתבנית נוף הוריה ומקדישה פרקים מיוחדים לאביה ולאמה. גם כשהיא מביטה לאחור במבט בוגר וביקורתי אל הראשית התמימה של היחד, היא כותבת מתוך מחויבות לעבר: "גם אם בסערת ההגשמה טעו הורינו או נכשלו או אף גרמו לנו, לפעמים, קשיים וכאב, היה זה תמיד מתוך שאיפה לכונן עולם טוב יותר" (13).

הכותבת מתארת את הלבטים והקשיים של יַלדוּת בקיבוץ, שהייתה מוּשׂא הכיסופים והחלומות של המייסדים. ולאחר מכן את ההתפכחות. כילדה, היא מופתעת בצאתה לתל אביב עם אביהָ, שיש לשלם כשקונים גזוז בקיוסק או בשוּק. ההתפכחות גדולה יותר לאחר נישׂואיה והולדת בתה הראשונה: "חיינו לנו בגן עדן סגור, שעדיין לא אכלו בו מפרי עץ הדעת, הלוא הוא הכסף, ובתמימותנו סברנו שכך מתנהל גם העולם שמחוץ לקיבוץ… בתוכו של העולם הקיבוצי הדל והסגור שלנו התנהלו הדברים באורח שוויוני ובעיקר, תוך שחרור מכללי הכלכלה שעל פיהם התנהלו החיים מחוץ לו. בעולם המהפכני שהורינו בראו בכוח חזונם הנועז, לא היה כסף כלל ואנחנו לא נתוודענו למושגים כמו קנייה ומכירה, רווח והפסד, משכורות, הוצאות והכנסות…" (131). בני הזוג נקלעים להכרת המציאות האמִתית של קיום משפחה כשהם עוזבים את קיבוץ מסדה ועוברים לחיות בעיר: "לפתע נאלצתי לנהל תקציב משפחתי" (149).

טביעת הזדהות

בין תיאורי הילדות מתארת גולן את תהליך ההתבגרות וההתאהבויות בין הבנות לבנים. תופעה מסקרנת במיוחד היא ההתקשרות של הבנות לניצולי שואה צעירים שהגיעו אז לקיבוץ. מתברר שמול הטענה הרווחת היום שהצעירים הצבּרים ראו בניצולים "גלותיים", ו"צֹאן לטבח", הבנות נמשכו אז לצעירים שהגיעו מבַּגרות בצֵל השואה והשְכול: "אנחנו לא רק שקשרנו עימם קשרי אהבה, אלא גם ראינו בהם גברים אנשי העולם הגדול, בקיאים בהוויות העולם ותאבי חיים, בעוד אנחנו גדלים במקומנו הקטן והסגור. שנים ספורות לאחר מכן גם נישׂאנו לניצולי שואה, לאחר שכבר יצאנו ממקומנו הקטן, ולא לצברים כמותנו שפגשנו בעמק ומחוץ לו" (100).

מעניין לקרוא שורות אלו הכתוּבות בגוף ראשון רבים (ליתר דיוק, גוף ראשון רבות) ולעקוב אחר ספרות נשים שנכתבת בשנים האחרונות בלשון "אנחנו". לאחרונה יצא לאור ספר חדש, "הבודהה בעליית הגג", מאת ג'ולי אוטסוקה, סופרת יפנית שחיה באמריקה, והוא כתוב כולו(!) בלשון רבּוֹת (“אנחנו“), כחוויה נשית קיבוצית.

בניגוד לסטריאוטיפ הרווח, על פי מבטה של הכותבת, חשו ילדי הקיבוץ הזדהות עם השוֹאה ועם גורל היהודים שנספו. היא מתארת בנעוריה חלום בלהות: בחלומה, נגלים לפניה כל בני הקיבוץ בטור ארוך לחוף הכינרת וכל אחד אוחז גְרוש לתרום. ואז ניגשים כל בני הקיבוץ ומטִילים כל אחת ואחד מטבע למי הכינרת, ואחר כך הולכים בשורה ומטביעים את עצמם במים להזדהות עם חללי השואה. “ואז הגיע תורנו. אבא צעד פנימה ואמא אחריו. ומגיע תורי. הטלתי את המטבע וצעדתי. המים כבר כיסו את כתפיי ואני יודעת שחייבים למות. אבל אני לא רוצה. בשום אופן לא מוכנה. התקדמתי עד שהמים כיסו את פי והתעוררתי בבהלה“ (104).

סוד כמוס

גולן מתמודדת גם עם שאלת יחס הקיבוץ לאמונה ולמסורת הדתית. מילדותה הוצנע נושא זה, אך עם החשׂיפה שלה למסורת היהודית, שָאלה שוב ושוב את הוריה אם הם מאמינים באלוהים. מילדות היא מְטפחת קשר אישי עם אלוהים: "מאז הייתי שופכת את לבי לפניו בלילות, שואבת כוח ממציאותו ומסתירה הסתר היטב מבני קבוצתי את הקשר המיוחד שיש לי אִתו… בקיבוץ, כך ידעתי, אין לדבר על 'האלוהים' הזה גם לא בבית הספר. אם אדבר – יצחקו עליי. וכך הסתובבה לה ילדה בנקודה גיאוגרפית נידחת ובחברה חילונית למהדרין, ובלבה סוד כמוס: יש אלוהים, והוא אפילו עוזר לי" (156).

כילדה, נראה לה תמוה שההגדה הקיבוצית נכתבה תוך טשטוש שמו של אלוהים, אך מצד שני, בפסוקי מעמד הסנֶה בהגדה האל מצווה את משה להוציא את בני ישראל ממצרים. ובקטעי המעבר של הטקס, מקהלת הקיבוץ שרה “אשירה לה‘ כי גָאֹה גָאה סוס ורוכבו רָמה בים“. הסתירה צרמה לה: “אי אפשר היה שלא לתהות מי הוא זה שהכול שרים לכבודו“ (157). היא חשה שדור המייסדים גדל על האמונה באל והיא מסיקה מכך כי “בתחושתם כי אלוהים הכזיב, הציבו החברים את האדם במרכז, הלוא הוא החלוץ העברי מיישב הארץ, והאלוהים נותר מושתק בחוץ“ (159). היא עוקבת בעניין אחר חגיגת החגים היהודיים בקיבוץ והפרשנות המיוחדת שהקיבוץ העניק להם, כדי לקבוע גם בחיים הקיבוציים תחנות בזמן לקדֵש את החולין בדרך אחרת.

בסוף הספר היא מנהלת דו־שׂיח עם הילדה שבתוכה, דו־שׂיח נוקב ולא קל. עד שמושׂג הפיוס שלה עם עצמה ועם קולה של הילדה שבה, ואז קול הולך ומתרחק: “ואז אני שומעת את קולה הולך ומתרחק, יודעת שהיא נעלמת וצמותיה הדקות נעות לקצב הליכתה, ואני מקווה, שהיא גם מפויסת. כמו שאני התפייסתי לבסוף עם עצמי. והמנוּחה שָבה ללבי“ (335). על אף התבנית האחידה שבה גדלה כילדה, בבגרותה פורצת ארנה וממריאה, מצמיחה כנפיים של עצמאות ושל דמיון. 0

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בניסן תשע"ג, 29.3.2013

פורסמה ב-29 במרץ 2013, ב-גיליון חול המועד פסח תשע"ג - 816 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: