אהבה בסיבוב שני / אור יחזקאל הירש

ההשוואה בין זיווגו של אדם לקריעת ים סוף רומזת לקשיים שבזוגיות לאחר שהאהבה הראשונה פגה והיחסים השתנו. קריאה מחודשת במדרש הידוע.

 קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף

אחד המקומות המרכזיים שבהם מוזכרת מימרא זו הוא בסוגיה (סוטה ב, א) שבה אומר ריש לקיש: "אין מזווגין לו אשה לאדם אלא על פי מעשיו". על כך מוסיף רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן: "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף". בשלב זה בוחרת הגמרא להקשות: כיצד אומר אתה כך, והרי יודעים אנו כי "ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ואומרת בת פלוני לפלוני וגו'"! מתרצת הגמרא – זה בזיווג ראשון, זה בזיווג שני.

מה פשר קושיית הגמרא? מדוע העובדה שבת הקול יוצאת ארבעים יום קודם יצירת הוולד עומדת בניגוד לקושי הזיווג? וכי לא ייתכן שבת הקול תכריז גם תכריז, אך עדיין הזיווג עצמו יהיה קשה, קשה כקריעתו של ים סוף? ובכלל, מה היה כל כך קשה בקריעת ים סוף? הרי לכאורה "מי שאמר לשמן וידלוק הוא שיאמר לחומץ וידלוק", ויד ה' לא תקצר לקרוע את הים בן רגע?

שלבים בהתאהבות

בקר עכשיו והנה את לאה, אמש היית רחל.

לא לבן רימה אותי בחושך הליל.

זה תמיד כך יהיה, זו דרך תבל;

עכשיו את לאה ואמש היית רחל

(י' עמיחי, מתוך "שירים")

ברצוני להציע כי הזיווג הראשון והשני אינם מציינים שני זיווגים שונים שעברו על אותו אדם, אלא זיווג אחד בלבד. במונח 'זיווג ראשון' מתארת הגמרא את מה שהיינו מכנים כיום ה'קליק' הראשוני, חוויית ההתאהבות המרגשת והסוחפת, מציאת החן ההדדית והראשונית של בני הזוג. הגמרא אומרת כי שורשו "ארבעים יום קודם יצירת הוולד". מדוע דווקא ארבעים יום? "יצירת הוולד" פירושה התחלת צורתו הפיזית כעוּבר בעל גוף אנושי. עניין זה מתרחש ארבעים יום אחרי מעשה הרבייה.

"ארבעים יום קודם יצירת הוולד" פירושו אם כן עת הזיווג של האב והאם. ברגע זה קורים כמה דברים: אז נכנסת הנשמה לעובר, ובמקביל גם מתחילה התורשה הגנטית. מה הקשר בין כניסת הנשמה לעובר לבין התאהבות? נסתייע לרגע בדברי הזוהר הידועים כי שתי הנשמות של הגבר והאישה היו במקורן נשמה אחת, וארבעים יום קודם יצירת הוולד מכוונים אותנו לרגע של כניסת פלג מהנשמה המשותפת אל גוף אחד מבני הזוג. ניתן אפוא לומר שההתאהבות שעליה דיברנו מתבססת על הקשר הנשמתי הזה שבין האהובים.

ייתכן ששורש משותף זה מתבטא אף במשיכה ההדדית, הנסמכת אליבא דפסיכולגים מודרנים האמונים על תורת האבולוציה אף על הגנטיקה האנושית, שתורשתה מתחילה אף היא "ארבעים יום קודם יצירת הוולד". כמו כן, על פי פסיכולוגים מודרנים אחרים, ישנו מרכיב במשיכה המתבסס על כך שהאדם מחפש אישה שתהיה דומה במובן מסוים לאמו, וייתכן שרגע הזיווג של האב והאם חוקק במוח האב, שממנו, על פי הקבלה, נמשך הבן (ראו תניא פ"ב), את דמות האם שאותה יחפש הבן בבת זוגו. יש עוד מה להרחיב בנידון אך נסתפק בזאת.

מאידך, ה'זיווג השני' הינו הבחירה המתמדת להמשיך ולחיות עם בן הזוג לאחר שההתאהבות הראשונית שוככת. כאן מדובר על החיים היומיומיים האפורים יותר, עת השגרה משתלטת ועניינים אחרים מלבד האהבה מתחילים לתפוס את מקומה. על "זיווג שני" זה אומרים חז"ל שהוא "קשה כקריעת ים סוף".

מה לפיכך פשרה של השוואה זו בין הזיווג לקריעת ים סוף? ומהו אותו 'קושי' בקריעת הים?

גוי מקרב גוי

במדרש אנו מוצאים כך:

כשושנה בין החוחים כן רעייתי בין הבנות (שיה"ש ב, ב) – רבי אליעזר פתר קרא בגאולת מצרים: מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים היא קשה על בעלה ללוקטה, כך היתה גאולתן של ישראל קשה לפני הקב"ה ליגאל. הדא הוא דכתיב (דברים ד) "או הנסה א־לוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" וגו'־ אלו ואלו ערלים, אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים – אם כן לא הייתה נותנת מדת הדין לישראל שיגאלו ממצרים לעולם! אמר ר' שמואל בר נחמני: אלולי שאסר הקב"ה עצמו בשבועה – לא נגאלו ישראל לעולם, הדא הוא דכתיב (שמות ו) "לכן אמור לבני ישראל אני ה'", ואין לכן אלא שבועה, כמה דאת אמר (שמואל א ג) "ולכן נשבעתי לבית עלי" (שיר השירים רבה פרשה ב ד"ה 'ר' אליעזר').

בעת עמידתם של בני ישראל למרגלות ים סוף, טרם הרגע שבו תגיע לשיאה גאולתם ממצרים כאשר יכסו המים את משעבדיהם המצרים ויימחקו סופית פחדם ומוראם, כביכול שואל הקב"ה את עצמו – מדוע שאעדיף דווקא את בני ישראל על פני המצרים? באותו הרגע אין לבני ישראל, שכידוע שהו באותה עת במ"ט שערי טומאה, שום עדיפות – מוסרית ("ערלים"), מעשית ("לובשי כלאיים") וחיצונית ("מגדלי בלורית") – על פני המצרים. מדוע יבחר הקב"ה דווקא בהם?

ר' שמואל בר נחמני אכן מודה שאילולא האהבה העזה שרחש הקב"ה לאבות האומה ומכוחה נשבע להם שיגאל את בניהם לא היה מוצא הקב"ה סיבה ראויה לגאול את ישראל ממצרים. נראה אם כן כי ניתן להקביל את המתואר במדרש לחיי איש ואשתו (חשוב לציין כי מטעמי נוחיות, הדברים יתוארו מנקודת המבט של הגבר בלבד). השבועה שנשבע הקב"ה לאבותינו, שאותם אהב אהבה עזה ואיתם בחר להעמיד דור ישרים יבורך, מקבילה לברית שכורתים איש ואישה בעת חופתם, או לכל הפחות כאשר הם מחליטים להתחתן: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵא־לֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ" (בראשית יז, ז).

התלבטותו של הקב"ה האם לגאול את ישראל למרגלות ים סוף מקבילה אפוא למצב שבו אדם עומד מול אשתו לאחר כמה שנות נישואים, כאשר ההתאהבות הראשונית דעכה, ולפתע נוכח לדעת כי האישה שהוא רואה למול עיניו כבר לא יפה בעיניו כפעם; עם הזמן התגלו דברים חדשים אצל האישה, דברים שדווקא לא כל כך מצאו חן בעיני האיש, וכעת, הרהורים מתחילים לעלות – האמנם זאת באמת האישה שאיתה אני רוצה לחיות את חיי? מדוע שאחיה איתה ולא עם כל אחת אחרת?

הצורך למצוא צידוק מחודש לבחירה הישנה, לכרות ברית מחודשת של "זיווג שני" על בסיס ה"זיווג הראשון", מופיע במלוא עוזו, וקשה הוא – קשה כפי שהיה קשה לקב"ה לבחור בעם ישראל בקריעת ים סוף.

זיכרון הראשונים

 הפתרון שמציע ר' שמואל בר נחמני במדרש מציע כי משמעותה של הברית שכרת הקב"ה עם ישראל הנה מחויבות וקבלה בלתי מותנית שלהם מצידו – אף אם הם מצויים במ"ט שערי טומאה. זהו, בעצם, אומר המדרש, הקושי של הקב"ה למצוא את הצידוק לקרוע את הים – ההתחייבות לברית שנכרתה במציאות כל כך שונה.

התחייבות זו היא החלטה ללא סיבה נראית לעין. מבחינת מידת הדין לא ראויה האישה להזדמנות שנייה, ולא היו ראויים ישראל ליגאל ממצרים לעולם. זוהי החלטה ראשונית של רצון טהור, הפגנת "אהבה שאיננה תלויה בדבר". אמנם, אף הברית הראשונה נכרתה ממקום של רצון טהור ללא סיבה, אך שורשה, כאמור, הוא "ארבעים יום קודם יצירת הוולד", בעולם הנשמות, מה שמבוטא במשיכה. מבחינה זו הרי ששתי הנשמות מוכרחות זו אל זו, כפי שאכן מתואר במדרש שאדם ואשתו נבראו מחוברים בגבם זה אל זו, מצב שמכונה בקבלה "אחור באחור", מצב של הכרח.

אך ה"זיווג השני", ההתחייבות לברית שנכרתה ב"זיווג הראשון", נעשה מבחירה חופשית לחלוטין, ללא שורשים עליונים. ובחירה זו קשה היא, מפני שעליה להתגבר על האינסטינקט הראשוני של הרצון לעזוב את האישה אשר נפלה והשתנתה לרעה בעיני האיש. זהו סיגול יכולת א־לוהית של הפגנת אהבת אמת שאיננה תלויה בדבר.

בכריתת ברית זו עובר האדם אל עבר מצב של פנים בפנים, שבו בוחרים האיש והאישה זה בזה בבחירה מפוכחת ובוגרת – כפי שבחרו הקב"ה וכנסת ישראל זה בזו בקריעת ים סוף.

נראה כי המדרש אף מציע דרך מעשית לייסוד "הזיווג השני" על בסיס "הזיווג הראשון". מטרתו היא להביא את הבעל להחליט שהוא נזכר בזמנים היפים, "זכרתי לך חסד נעורייך", ברגעי האהבה הגדולה של כריתת הברית, עת אכן היתה האישה על בעלה "כשושנה בין החוחים", כפי שפותח המדרש. "פעם הרי אהבתי את האישה הזו", אומר האיש לעצמו. "אולי ניתן לחדש אהבה זו?". זאת המשימה הקשה של האיש, בהחלטה ובביצוע – "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (שיה"ש ג, ה).

ומה יקרה אם אכן יתגבר האדם על קושי זה? נתאר לנו: אישה, אשר נפלה ונמצאת בשפל אישי שאין כדוגמתו מכל הבחינות והיא מנוולת וכעורה בעיני אישה מאי פעם; אישה שכזו, החשה שאף במצב זה נאמנותו של בעלה כלפיה לא פסקה, שאהבתו של בעלה אליה הינה "אהבה שאיננה תלויה בדבר", ושלא רק שאינו מתייאש ממנה אלא הוא אף בא לקראתה ומרעיף עליה אהבה ומתנות, גואל אותה ממצריה – אישה שכזו תחוש שמחה ורווחה כה גדולה עד כדי כך שייתכן שלא רק שתלבש בגדי תפארתה ותפרח, "עולה מן המדבר מתרפקת על דודה" (שיה"ש ח, ה), אלא גם "כמים הפנים לפנים" תתעורר באהבה גדולה כלפי בעלה. או אז, בעזרת השדכן הגדול, עשויה לחזור האהבה ההדדית לשרור בין בני הזוג, "כלך יפה רעייתי ומום אין בך".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח בניסן תשע"ג, 29.3.2013

פורסמה ב-29 במרץ 2013, ב-גיליון חול המועד פסח תשע"ג - 816 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: