חודש החלומות / אלחנן ניר

מעגל השנה העברי מתפתל בין רצף של תחנות זהות שונות. הוא נע לו בין הסתיו המבשר את בואם של ראש השנה, יום כיפור וסוכות לבין האביב המביא בריח הנפלא שלו את פסח, וגם את יום העצמאות ול"ג בעומר. כמו בנשימה רב־דורית אנו שואפים ונושפים את משב הדורות: מדליקים נרות קטנים בחנוכה, עולזים בפורים, מתכנסים אל חיק המשפחה המורחבת בימי הפסח ומדליקים מדורות־ענק בל"ג בעומר.

אלא שרק על חג אחד נאמר מפורשות במקרא כי יש להפוך אותו לחודש שלם של חגיגה: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱ־לֹהֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" (דברים טז, א). חודש שלם, חודש האביב, יש לשמור.

מהי משמעותה של חגיגה חודשית זו, מלבד חגיגת חג הפסח הנפרס על פני שבוע אחד בלבד מתוך ארבעת השבועות של חודש האביב? זאת לא פורש, והותיר לנו המקרא להעלות כיוונים משלנו על אופני שימור חודש הפריחה הזה. אבל רגע קודם שאעלה את הצעתי שלי לחודש הזה, הנה רגע של היסטוריה מקומית.

צילום: רחלי ריף

צילום: רחלי ריף

עם מלא חיים

לפני מאה עשרים ושתיים שנה נסע אשר צבי גינזבורג, המוכר בכינוי 'אחד העם', מיפו ומהמושבות שהחלו אז לקרום עור ולעטות על עצמן בתים וכבישים אל ירושלים החרבה. גינזבורג הגיע אל שעריה של העיר בערב פסח, בא אל אבני הכותל הגדולות והמיותמות ושם התעוררה בו בעוצמה רבה שאלת הזהות הלאומית:

אחר אשר תרתי את הארץ וראיתי מה שראיתי ביפו ובהמושבות, באתי ערב פסח ירושלימה, לשפוך שׂיחי וכעסי לפני 'העצים והאבנים', שארית מחמדינו מימי קדם. ראשית דרכי הייתה, כמובן, אל 'הכותל'. שם מצאתי רבים מאחינו יושבי ירושלים עומדים ומתפללים בקולי קולות. פניהם הדלים, תנועותיהם הזרות ומלבושיהם המשונים – הכול מתאים למראה הכותל הנורא. ואנכי עומד ומסתכל בהם ובכותל, ומחשבה אחת תמלא כל חדרי לבי: האבנים האלה עֵדים המה על חורבן ארצנו, והאנשים האלה – על חורבן עמנו; איזה משני החורבנות גדול מחברו? על איזה מהם נבכה יותר? – ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח – יקומו לה זרובבל עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית; אך העם כי 
יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו? 
(באוניה מיפו לאודיסה).

'אחד העם' אמנם לא ראה בתקומת המדינה ובבניינה, אך דבריו על תקומת העם בעינם עומדים. הנה קמה וגם ניצבה מדינת ישראל, שישים וחמש שנים של עמל מפרך ביבשה, באוויר ובים של רבבות אנשים ונשים מכל קצות העולם הצמיחו אל מול עינינו את אחד הפרויקטים המרשימים והמורכבים ביותר הקיימים בעולם כולו. אל מול עינינו קמים וניצבים דברי ירמיהו הנביא, שאמר כי יבואו ימים שבהם קיבוץ הגלויות יהפוך לעיקר ויציאת מצרים תהפוך לטפלה לו. אלא שבשאלות הזהות הרבות דומה כי טרם התחלנו לטפל במגע העומק הנדרש.

כעת הזמן להקשיב ולהשמיע את הקול – מה עכשיו? לאחר שישים וחמש שנים – לאן פנינו כקהילה, כחברה, כמדינה. מהם קווי היסוד שלנו, מה אנחנו חולמים ומה יש כאן בעצם מעבר לריצות היום־יום.

לשוב אל הילדות

החגים הם נייר לקמוס עבור החברה: הם דורשים ממנה לבחון את עצמה – כיצד היא מעצבת את פניה לאורך הזמן. החג הוא נַשָּׂא של מסורת עדינה ושורשית, המתעגלת בקרבנו במעגלים הולכים וגדלים זה אלפי שנים ועשרות דורות, ויחד עם המסורת הנמשכת ועוברת הרי שכל דור מוסיף את הגוון שלו, מאיר פינות שקודמיו לא הכירו. וראוי להקדיש תשומת לב ויגיעת נשמה לשאלה כיצד מתעצבים פני החגים במדינת ישראל, כחברה וכיחידים.

ופסח, אף יותר משאר החגים, הוא הזמן לשאלות. ואף נפסק כי אם אין לאדם מי שישאל הוא “שואל את עצמו“ (שולחן ערוך, אורח חיים, תעג, ז). זוהי המשימה של החודש כולו: לשאול ולשמור. כי יש לשמור את החודש הזה מכל משמר ולא לתת לו לברוח לנו מתחת לידיים. בשמירה הזאת נסתכל על עצמנו ונשאל – מה החגים הללו מפעילים בנו; כיצד אנו מבקשים לכונן אותם כמשמעותיים ומכונני־זהות ואיך לא ניתן להם ליפול אל סבך הפולקלור חסר התשוקה, המנומנם והעייף. כי זה הזמן לחלום, וברצינות: מה אנו מבקשים להניח כאן לדורות הבאים. אינני חושב שלאחד ממרכיבי החברה הישראלית הנוכחית יש פתרונות קסם לשאלות הללו, אבל אני משוכנע כי יחד נוכל להתחיל ולטוות את התפרים המחברים חלומות למציאות.

זהו החודש והזמן לשים לב למה שלא הצלחנו להבחין בו במהלך ימי החורף הגשומים. זמן להתבונן בשבירת מנגנוני רשע והתעמרות בעובדי קבלן, במהגרים, בעולים חדשים ובסתם אנשים קשי־יום  בחשיבה מחודשת על מצב הרחוב וההולכים בו, על החינוך בבתי הספר ועל מצוקותיו הגואות. פסח, חג הקושיות, הוא הזמן לשאול את השאלות ולא לוותר. כי אמנם דני סנדרסון שר “בעולם ילד אין מקום לסתם חולמים“ – אבל ניסן הוא הזמן לשוב אל הפשוט, וכבר לימד אותנו המהר“ל מפראג כי “המצה פשוטה, לא כמו חמץ, שהוא מורכב“ (גבורות ה‘, פרק כו). ככה בפשטות: לחזור ולהיות ילדים, לחזור ולשאול. לשוב ולחלום.

וכדי לחלום יש צורך באמון. להסב בנחת של ימי האביב ולומר לזולת בקול, לאט ולא לחוש: “אתה פלא ונשמתך פלא גדול, חידוש כמוך לא היה מעולם“. יותר קשה מכך הוא להסתכל על עצמך ולומר בקול ובנחת: “אני פלא ונשמתי פלא גדול, חידוש כמוני לא היה מעולם“. כשאדם מקבל את עצמו ואוהב את עצמו, לחלוטין, מודע לחסד שבעצם ההיות והקיום – זו גאולה. זהו פסח.

יש למנוע זאת!

ניתן לחוג בכל שנה את החגים – באמת לשמוח ולהקפיד על כל חומרה, אך לאבד את הנקודה הפנימית, את התשוקה. זו הרי הסכנה של כל רוטינה. ניתן אפילו ללמוד תורה שהיא 'איילת אהבים ויעלת חן' ומבלי משים לאבד את אותה נקודת־תוך. בהקשר זה אני שב שוב ושוב לדברים המרעידים שאמר מייסד חסידות גור, ר' יצחק מאיר אלתר, בעל 'חידושי הרי"ם', לנכדו:

פעם אחת באחד מערבי סוף הקיץ התהלך רבי יצחק מאיר עם נכדו בחצר בית־המדרש […]  אחר־כך התחיל מדבר: "כשנעשה אדם למנהיג, מן הצורך הוא שיהיו מוכנים כל הדברים, בית־מדרש וחדרים ושולחנות וספסלים, ואחר נעשה גבאי ואחר נעשה משַמש וכיוצא בזה. ואחר־כך בא השטן וחוטף את הנקודה הפנימית, אבל הוא משאיר את כל השאר, והגלגל מתגלגל, ורק הנקודה הפנימית חסרה". והרים הרבי את קולו: "אבל יושיענו השם: יש למנוע זאת!" (מרטין בובר, אור הגנוז, ירושלים ותל אביב: שוקן, תשס"ה, עמ' 422). 

למול העיניים נרקמת מציאות מסועפת מלאת מוסדות ותפקידים, חדרים, שולחנות וספסלים, ו'הגלגל מתגלגל', אבל דבר אחד נעדר – 'הנקודה הפנימית'; הנקודה המבקשת אחר הפָּנים, אחר הורקת משמעות מטעינה וממלאת לחיינו כיהודים היום. כאן. האור הרב מנחם פרומן, שהלך מעמנו לקראת החודש הזה, דרש ללא הרף את 'הנקודה הפנימית', זאת שמעבר לכל המחיצות וההגדרות והקווים, ולא הניח ולא ויתר והותיר לחיים את אותה דרישה אחר הפלא.

בגיליון הזה ביקשנו לגעת בנקודות־פנים שונות. במרכז הגיליון – זוכי תחרות השירה הראשונה שלנו,  ראיון עם הסופר אמיר גוטפרוינד, קויים ראשונים לדמותו של המקובל החברתי, הרב אברהם ברנדוויין, שנפטר לאחרונה. וכמובן עיוני חג, ביקורות ספרים, סיפור קצר ובעיקר – ריח פרחים הדבוק לאותיות. תריחו.

היום אתם יוצאים. חג שמח

אלחנן ניר

————-

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בניסן תשע"ג, 22.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במרץ 2013, ב-גיליון צו תשע"ג - 815 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: