זיכרון בזמנים מתחלפים / ברכי אליצור

עיון רחב בספרות המקרא מלמד כי מנהיגי ישראל ונביאיו עיצבו את סיפור יציאת מצרים באופן שונה בהתאם לצורכי הזמן והתקופה. חמישה ציוני דרך 

במחצית הראשונה של המאה ה־20 טבע הסוציולוג הצרפתי מוריס האלבווקס את המונח 'זיכרון קולקטיבי', וניסח אותו כתודעה של הפרט לגבי העבר ההיסטורי, כפי שעוצב על ידי החברה, הממסד או ההנהגה שאליהם הוא משתייך. מהגדרה זו עולה כי הזיכרון הקולקטיבי מורכב משני היבטים: היבט מופשט המתייחס לידע ולדימויים על אודות האירועים שהתרחשו בעבר, והיבט מוחשי המתייחס לאירועים, טקסים וימי זיכרון שמכוננת החברה כאמצעי לטיפוח הזיכרון.

סיפור יציאת מצרים הינו האירוע ההיסטורי שזכה לאזכורים הרבים ביותר בספרות המקראית. יציאת מצרים נזכרת בשירה המקראית ובמזמורי תהילים, בפרשיות המצוות, בנבואה הקדומה והמאוחרת ובהיסטוריוגרפיה המקראית. אזכוריו המגוונים של סיפור יציאת מצרים בספרות המקראית, המאוחרים לתיאור ההתרחשות, הינם העדות הקדומה ביותר לעיצוב זיכרון קולקטיבי בתולדות עם ישראל.

הכתוב אינו מסתיר את כוונותיו בעיצוב הזיכרון. בנימוק למצוות הפסח נאמר: “וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה‘ לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ“ (שמות יב, יד), ובהמשך משמש הצורך לזכור את סיפור יציאת מצרים נימוק לציוויי הפסח והמצוות הנלוות אליו, חמץ ופדיון בכור (שם, יג, ג־טז). חז“ל הרחיבו במצוות זיכרון סיפור יציאת מצרים וקבעו כי “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים“ (משנה פסחים י, ה).

במה זכה סיפור יציאת מצרים למעמד האירוע המכונן המרכזי בעיצוב התודעה ההיסטורית, שלא כאירועים קוסמיים אחרים כבריאת העולם ומעמד הר סיני? מהם היסודות הקיימים באירוע זה החשובים כל כך לעיצוב הזהות הישראלית?

בדברינו הבאים ננסה להתמודד עם שאלות אלו, ולהציע חמישה שלבים של עיצוב הזיכרון הקולקטיבי של סיפור יציאת מצרים, בהתאם למאפייני התקופה ואתגרי הזמן שבהם הוא עוצב מחדש. חמשת השלבים יסייעו לנו להכיר את היסודות הייחודיים של אירוע יציאת מצרים ההופכים אותו לסיפור בעל מסרים 
על תקופתיים.

יסודות מעצבי זהות ישראלית. בני ישראל יוצאים ממצרים, דיוויד רוברטס, 1828

יסודות מעצבי זהות ישראלית. בני ישראל יוצאים ממצרים, דיוויד רוברטס, 1828

חמלה על האחר

אחד המרכיבים של סיפור יציאת מצרים הוא העינוי והסבל שקדמו לו. הכתוב מתאר באריכות את שיטות הדיכוי האכזריות שנקטו שליטי מצרים כאמצעי להכנעת נתיניהם:

וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ. וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ.

עם היציאה ממצרים וקבלת התורה מתחיל תהליך עיצוב זהותו האתנית והחברתית של עם ישראל. חוקי התורה מרבים לעסוק בהנחיות מוסריות המנווטות את האדם לחמלה כלפי הזר והחלש, ולדאגה לצרכיו הבסיסיים של מי שהגורל לא האיר לו פנים. סיפור יציאת מצרים מהווה בשלב זה הנמקה מוסרית לחובה המוטלת על כל אזרח בישראל לנהוג על פי חוקי מוסר אלו.

כך למשל בדיני גר: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב, כ; ועוד רבים), וכך בדיני הלוואה לגר ותושב: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ־לֹהֶיךָ… אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא־לֹהִים". כך בדיני עבד (ויקרא כה, לה־מג), וכך ביחס ליתום ולאלמנה:

לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ מִשָּׁם עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה (דברים כד, יז־יח).

עיצוב הזיכרון בשלב הראשון מתאים בעיקר לדור יוצאי מצרים, שחווה על בשרו את מוראות הסבל וזיכרונם יגרום לרעד בגופו בשעה שישקול לנהוג כך כלפי החלשים שבסביבתו. בספרות המקראית המאוחרת, על אף שנמצא תוכחה על מעשי עושק של עשירי העם כלפי החלשים, נאומי התוכחה לא יזכירו בדבריהם את זיכרון עינוי המצרים, שכן העדר החוויה הממשית מפחית מאפקטיביות עיצוב ההיבט המוסרי של הזיכרון ההיסטורי.

פרדיגמה לכוח

יש הרואים את תכלית האותות והמופתים במצרים כאמצעי לעיצוב הכרה אוניברסלית במכלול כוחותיו של הא־ל. שמעם של נסי ה' חרג מעבר לגבולות הממלכה המצרית, ומלבד השפעתם על אמונת המצרים ועל הכרתו הדתית של עם ישראל נשמעו הדיהם במדין, כפי שמבטא אותם יתרו, ובקרב העמים היושבים בסביבות ארץ כנען ובתוכה.

בשל כך, כאשר עם ישראל נדרש לאחר 40 שנה מיום יציאתו ממצרים להתמודד עם האתגר המאיים של כיבוש הארץ מפני עמי כנען, מעוצב מחדש הזיכרון ההיסטורי של סיפור יציאת מצרים, עם הדגשה על כוחו של הא־ל להדוף את האויב ולשנות את הטבע בהתאם לצרכיו של העם. עיצוב הזיכרון משרת שתי מטרות: האחת, הכנסת פחד בלב העמים העתידים להיכבש. השנייה, החדרת אומץ ללבות לוחמי הכיבוש.

כך מופיע למשל בתיאור דברי העידוד שהשמיע משה בפני המרגלים: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ה' אֱ־לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם" (דברים א, כט־ל), וכך בדברי הכהן המשוח: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱ־לֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם כ, א).

כן הוא גם בדרך השלילה בנאום התוכחה של איש הא־לוהים לעם שכרת ברית עם יושבי הארץ חרף הכרת מעשי ה' בגויים:

וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים. וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם. וָאֹמְרָה לָכֶם אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי (שופטים ו, ח־י).

שלב זה של עיצוב זיכרון יציאת מצרים התאים לתקופת ההכנות לכיבוש והכיבוש עצמו, שבה המשיכו מופתי ה' ללוות את העם בכל מלחמותיו. בתקופת המלוכה והמעבר להנהגה טבעית, שבה מלחמות ישראל מבוססות על היערכות צבאית ומאמץ אנושי, דברי עידוד המזכירים את גבורות ה' במצרים עשויים דווקא לרפות את ידי הלוחמים, שיחששו מהעדר המרכיב הנסי במלחמותיהם, ואם כן יש צורך בעיצוב זיכרון קולקטיבי חדש שיתאים לאתגרי התקופה החדשה.

חיזוק האמונה

בסוף ימי בית ראשון, לאחר הגלייתה של הממלכה הצפונית והאיום על ממלכת יהודה שכעבור תקופה התממש, חל תהליך של ייאוש בקרב הגולים מאפשרות של גאולה וחזרה עתידית לארץ. עדות לייאוש שאחז בעם מצוי בנבואות ישעיהו ויחזקאל המצטטים את דברי העם:

לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱ־לֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר (ישעיהו מ, כז).

וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֵּן אֲמַרְתֶּם לֵאמֹר כִּי פְשָׁעֵינוּ וְחַטֹּאתֵינוּ עָלֵינוּ וּבָם אֲנַחְנוּ נְמַקִּים וְאֵיךְ נִחְיֶה (יחזקאל לג, י).

נביאי החורבן צריכים להתמודד מצד אחד עם חטאי העם ועם בשורת הגלות כעונש על חטאיו, אולם מצד שני עליהם למנוע מצב של טמיעה של ישראל בארצות גלותם, ולהכינם מחדש לתהליך של גאולה ושיבה לארץ. באמצעות אזכור גאולת ישראל ממצרים, מנסים הנביאים לעורר בעם המיואש זיק של תקווה לגאולה דומה שתתרחש בקרבם.

ישעיהו מדמה את שיבת גולי אשור לתהליך היציאה ממצרים: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲ־דֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר… וְהֶחֱרִים ה' אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים. וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ישעיה יא, יא־טז), ואילו ירמיהו מפליג בתיאור עוצמתה של גאולת ישראל העתידית, שתירש את מקומה של גאולת מצרים בעיצוב הזיכרון ההיסטורי של עם ישראל:

לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם (ירמיה טז, יד־טו).

רעיון הבחירה

בחירת ישראל בזמן יציאת מצרים הייתה עובדה בלתי ניתנת לערעור, וצוינה מפי הא־ל עצמו כהכנה למתן תורה:

אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יט, ד־ו).

מהו תוקפה של בחירה זו – האם מדובר בבחירה נצחית או שמא תלויה הבחירה בקיום ברית סיני? שאלת הבחירה לא עמדה למבחן כל זמן שעם ישראל ישב בשלום בארצו, אולם הגלות וניצחון הגויים העמידו בספק את נצחיותה. הגויים המַגלים קנטרו את העם וחיזקו בקרבם את הספק:

הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ… עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ, לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם (תהלים עט, ד־י).

הקשר שבין גאולת ישראל ממצרים ובחירתם מודגש בפסוקי תורה רבים (ראו למשל דברים ד, לז־לח; שם ז, ז־ח; במדבר טו, מא), אולם בספרות המקראית המאוחרת יותר הודגש הממד הנצחי של בחירה זו שתקף גם בתקופות גלות והסתר פנים. סיפור יציאת מצרים בנבואת בית שני ובספרות המזמורית המאוחרת מעצב את זיכרון יציאת מצרים עם רעיון הבחירה הנצחית.

כך למשל הנביא חגי מנסה לשקם את רפיסות העם לנוכח מראה המקדש השני, ומכריז על תוקפה של ברית מצרים הכוללת את דור שבי ציון:

וְעַתָּה חֲזַק זְרֻבָּבֶל נְאֻם ה' וַחֲזַק יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַחֲזַק כָּל עַם הָאָרֶץ נְאֻם ה' וַעֲשׂוּ כִּי אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ה' צְ־בָאוֹת. אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתְּכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם וְרוּחִי עֹמֶדֶת בְּתוֹכְכֶם אַל תִּירָאוּ (חגי ב, ד־ה).

אחדים ממזמורי תהילים מזכירים את סיפור יציאת מצרים, ואופן תיאור השתלשלות האירועים משתנה ממזמור למזמור בהתאם למגמתו ולמסריו. מעניין להשוות בין שניים ממזמורים אלו, אשר אחד מהם, מזמור עח, מתוארך לימי בית ראשון והשני (מזמור קה) מתוארך לימי גלות בבל או שיבת ציון. במזמור עח משולב סיפור יציאת מצרים בתיאור מריו של העם חרף המופתים שנעשו עמו, ואילו במזמור קה ישנה התעלמות מוחלטת מחטאי העם וישנו עיסוק בלעדי בחסד הא־לוהי, בברית האבות ובתוקף הנצחי של ההבטחה לירושת הארץ:

זָכַר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר. אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק. וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם. לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם… וַיִּקְרָא רָעָב עַל הָאָרֶץ כָּל מַטֵּה לֶחֶם שָׁבָר… וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת בְּחִירָיו. וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָהּ (תהילים קח, ה־מה).

מוטיב הבחירה ותוקפה מאפיין את אזכורי האירוע גם במזמורים קיד וקלה:

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז. הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו (תהילים קיד, א־ב).

שֶׁהִכָּה בְּכוֹרֵי מִצְרָיִם מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה. שָׁלַח אֹתוֹת וּמֹפְתִים בְּתוֹכֵכִי מִצְרָיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל עֲבָדָיו. שֶׁהִכָּה גּוֹיִם רַבִּים וְהָרַג מְלָכִים עֲצוּמִים. לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וּלְכֹל מַמְלְכוֹת כְּנָעַן. וְנָתַן אַרְצָם נַחֲלָה נַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ. ה' שִׁמְךָ לְעוֹלָם ה' זִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר (תהילים קלה, ח־יג).

עמעום הזיכרון

בספרי עזרא ונחמיה ובעיקר בספר דברי הימים, יציאת מצרים כמעט איננה נזכרת גם במקומות שהיה מצופה שהיא תוזכר.

שירת דוד לאחר העלאות ארון ה' מתוארת בספר דברי הימים. השירה המיוחסת לדוד מקבילה למזמור קה בתהילים, אולם הכתוב פוסח על כל החלק המתאר את סיפור יציאת מצרים (פסוקים טז־מה), ובמקומו ממשיך במזמור צו.

גם בתיאור נבואת נתן לדוד משמיט מחבר דברי הימים את אזכור המקום שממנו העלה ה' את ישראל:

לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי. כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן (שמ"ב ז, ה־ו)      לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל דָּוִיד עַבְדִּי כֹּה אָמַר ה' לֹא אַתָּה תִּבְנֶה לִּי הַבַּיִת לָשָׁבֶת. כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מֵאֹהֶל אֶל אֹהֶל וּמִמִּשְׁכָּן (דה"א יז, ד־ה)

גם התארוך המתלווה לתהליך בניית המקדש מימי שלמה מושמט מהתיאור בדברי הימים:

וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַה' (מל"א ו, א).    וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי. וַיָּחֶל לִבְנוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשֵּׁנִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתו (דה"ב ג, א־ב).

ואף תפילת שלמה בחנוכת הבית בדברי הימים משמיטה את אזכורי יציאת מצרים:

וַיָּקֶם ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקֻם תַּחַת דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר שָׁם בְּרִית ה' אֲשֶׁר כָּרַת עִם אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (מל"א יח, כ). וַיָּקֶם ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקוּם תַּחַת דָּוִיד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וָאָשִׂים שָׁם אֶת הָאָרוֹן אֲשֶׁר שָׁם בְּרִית ה' אֲשֶׁר כָּרַת עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דה"ב ו, י־יא).             

ההתעלמות מיציאת מצרים בספר דברי הימים הוסברה בכמה אופנים. אנו נסביר אותה כנובעת ממצבם הרגיש של שבי ציון, ומהרצון להפיח בהם תקווה ואופטימיות כלפי העתיד. יציאת מצרים הייתה אירוע חד פעמי של נס חסר תקדים שבו עם משועבד מקבל סיוע א־לוהי ההופך אותו מנרדף לרודף. ההכרה בה' הייתה המטרה המרכזית של נסי יציאת מצרים, ויד ה' הורגשה בכל שלבי היציאה.

היבט הנס המאפיין את יציאת מצרים עשוי היה להגביר בדור שבי ציון את הרפיון וחוסר האמונה בגאולה כפי שהובטחה על ידי הנביאים. ניסי שיבת ציון אינם ניסים גלויים. אדרבה, הם שונים מאוד מתיאוריהם כניסים שעוצמתם תשכיח את רישומו של נס יציאת מצרים. ההתעלמות מסיפור יציאת מצרים נועדה להקהות את הציפייה לנס על טבעי, ולהגביר את האמונה בתהליך השיבה כמימוש הבטחת ה' בפי הנביאים וכהתגשמות הגאולה.

*

נמצאנו למדים כי המרכיבים הייחודיים של סיפור יציאת מצרים כוללים יסודות מרכזיים של האמונה היהודית הקשורים להנהגת ה', לגמול הא־לוהי, לבחירה הא־לוהית בעם ישראל ולקיום הברית לדורות. יסודות אלו דרשו חיזוק בהשתנות העתים, ובעיקר בתקופות של שפל ואי ודאות. נביאי העם ומנהיגיו ניצלו את החותם שהטביע אירוע יציאת מצרים במי שחווה אותו ובמי ששמעו הגיע לאוזניו, ועיצבו אותו בכל דור מחדש בהתאם למרכיבים שדרשו אימות מחודש והוכחה לנצחיותם. עוצמתו של האירוע והציפייה להתממשותו המחודשת בדור של גלות אילצו את מנהיגי העם לעמעם את זהרו, ולכוון את המצפים לו להסתפק בגאולה הטבעית שמתרחשת לנגד עיניו:

כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ (זכריה ד, י).

ד"ר ברכי אליצור מלמדת במכללה האקדמית הרצוג

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בניסן תשע"ג, 22.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במרץ 2013, ב-גיליון צו תשע"ג - 815 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: