דליקטסן בתלביף / עקיבא צימרמן

העלייה היקית תרמה לא רק לתעשייה ולמסחר אלא גם ללשון המדוברת. ביטויים נפוצים – וכאלה לשימוש פנימי – באלבום מעורר נוסטלגיה

מילון בן יהודה שטראסהיקית מדוברת בארץ ישראל

עורכת: נורית כרמל

ידיעות ספרים, 2012, 234 עמ'

משהגיע לידי הספר שלפנינו, חזרתי למראות נוף ילדותי. משפחתי אינה נמנית עם שבט היקים, אך בשנים תש"ב־תשי"ב (1942–1952) גרנו ברחוב שבטי ישראל בצפון תל־אביב (כיום רחוב ארתור רופין). רחוב שבטי ישראל נקרא בפי היקים "שִׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁטְרָאסֶה" והיה מיושב ברובו על ידי היקים יוצאי גרמניה ואוסטריה. הם פיתחו אורח חיים מיוחד ו"שפה" מיוחדת המורכבת מגרמנית ועברית. המילים הנזכרות בספר לפי סדר הא"ב ועם הסבר על מקורן זכורות לי היטב ומצלצלות באוזניי כאילו שמעתין היום.

אמנם בין הילדים דיברנו עברית, אך כאשר ההורים קראו לילדיהם הם עשו זאת בסלנג הגרמני־עברי. ברחוב התגוררו רבנים, פרופסורים, רופאים ומהנדסים, וכמנהג היקים, אם הבעל הוא רב הרי רעייתו נקראת "פראוּ רבינר" ואם הוא רופא הרי רעייתו היא "פראוּ דוקטור" וכיוצא בזה. אפילו סוחרי המכולת היקים נבדלו מהסוחרים ה"פולנים", ועד היום זוכר אני את סוחר המכולת היקה שנבדל מחבריו הפולנים בכך שהוא לבוש בחלוק לבן כאילו היה רופא. לעתים, כאשר הייתי מוזמן לחבר יקה, אני נזכר כי למרות שהיינו ילדים הרי נדרשנו ל"נימוסי שולחן", דהיינו לשבת ישר, להוריד ידיים מהשולחן, וכל הפקודות היו ניתנות כמובן בגרמנית.

צלילי השפה הגרמנית כבשו את הרחוב התל־אביבי של אותה תקופה    צילום: ארתור רוסמן

צלילי השפה הגרמנית כבשו את הרחוב התל־אביבי של אותה תקופה
צילום: ארתור רוסמן

"האזור היקי" בתל־אביב התמקם בין רחוב מאפו לשדרות קרן קיימת לישראל (כיום שדרות בן־גוריון). חלקו של רחוב בן־יהודה באזור זה היה מיושב ביקים רבים שנהגו לשבת בבתי הקפה ל"קפה און קוכען" המסורתי. אני זוכר את חנות המעדנים של רחמיל בסביבה, באזור שליד רחוב ארלוזורוב, שהייתה חנות המעדנים הראשונה ואולי היחידה בתל־אביב. שם אפשר היה להשיג שוקולדים טובים, משקאות חריפים, סרדינים וכל מיני מעדנים. צלילי השפה הגרמנית כבשו את הרחוב והעיתונים הנפוצים ביותר בסביבה היו העיתונים היומיים בגרמנית, 'ידיעות חדשות' שנקרא גם 'בלומנטל' על שם המו"ל, והעיתון השני היה 'ידיעות היום'. שני העיתונים הללו זכו יחד לתפוצה של כ־30 אלף גיליונות ליום, והקונים והמנויים היו היקים.

בספר מאמרי הקדמה מעניינים והוא מחולק לכמה "סדרים", המשולים ל"שישה סדרי המשנה הייקית". הסדר הראשון: "זר לא יבין זאת – מושגי יסוד בד־נ־א הייקי". ובו ביטויים כגון 'אנטשולדיגונג' (סליחה), 'ביטה שן' (בבקשה רבה) ו'דאנקה שן' (תודה רבה) המהווים את "השילוש הקדוש של הנימוס המרכז־אירופי". הסדר השני: "החיים על פי התקן" – מעין הוראות הפעלה לחיים, הכוללות פתגמים, חוקים, קללות ועלבונות, ודברים בשבח הסדר, הניקיון, הדיוק והחריצות ובגנות העצלנות. בו מופיעים ביטויים כמו 'דרק מיט לבר' (לכלוך עם כבד: "מוצר עלוב; מצב מזופת; אדם בזוי שלא שווה הרבה; דברי הבל מטופשים"). תיאור גנאי אולטימטיבי כמו 'די פרינצסין אאוף דר ארבסה' (הנסיכה על האפונה. "סמל לפינוק ולעצלנות") או שם תואר חשוב כ'פלייסיג' (חרוץ).

סדרים נוספים הם "מהמכורה המתנכרת" – אגדות, שירים וסיפורים, סוגי אוכל ושתייה אופייניים, ארון הבגדים; "במולדת החדשה"; "המשפחה והבית" והסדר האחרון: "משתלבים במרחב האזיאטי", ובו ביטויים ב"עברית מיוקקת" כגון 'אשכוליות מיץ' (מיץ אשכוליות), 'חצילים זלאט' (סלט חצילים), 'תלביף' (תל אביב), לצד ביטויים גרמניים שהתאזרחו בעברית כמו 'ביס', 'בוק', 'גוטה', 'דליקטס', 'מנזה', 'פרוספקט', 'שטוזה' וגם לנשנש ולפרגן ושלל מונחים מקצועיים: 'איזוליר־בנד', 'דיבל', 'וינקר', 'וישר', 'טפט' וכמובן 'צימר' בעולם התיירות.

הספר מופיע בתבנית אלבומית מפוארת והוא מלווה במודעות פרסומת שהופיעו במקור בעיתוני היקים. על המודעות שליוו את הפרסומים בעיתוני היקים כותבת רות אופק. מאמר זה הוא אחד המעניינים ביותר שבספר. הוא הופק בסיוע תמיכה כספית של חברת 'הראל', שראשיתה בסוכנות הביטוח 'המשמר'. בני משפחת המבורגר, בנים למייסדי תעשיית הביטוח בארץ, כותבים בפתח הספר על תרומתם הרבה של היקים למדינה: "אין כמעט חלקה טובה בראשית ימיה של המדינה, שיקים או צאצאי יקים לא היו מעורבים בה. הרבה בדיחות מספרים על היקים, אבל מבחן התוצאה מלמד כי חבל שלא הגיעו אז עוד כמה אלפי יקים לארץ ישראל. אין ספק שהמדינה הייתה יוצאת נשכרת מכך".

אברהם פרנק כותב כי צאצאי היקים בארץ החלו להתעניין במורשת התרבותית של הוריהם והמילון שלפנינו הוא אחד המפעלים שקמו עקב התעניינות זאת. אחד משרידי צאצאי היקים הוא העיתונאי רוביק רוזנטל העוסק כיום בחקר הלשון העברית וביטוייה השונים. הוא כותב על "המילון ככמוסת זיכרון" ומדגיש כי המילון הוא "כמוסת זיכרון לעולם הולך ונמוג אל מנהרות הזמן" (עמ' 27).

אך לספר שלפנינו ערך רב לא רק עבור היקים וצאצאיהם כי אם גם לכל המתעניין בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל ובהתפתחותה של השפה העברית. כפי שכותבת עורכת הספר, ד"ר נורית כרמל, בדברי הפתיחה – הספר "מבקש לנצור ולשמר בזיכרון הלאומי פיסת הוויה תרבותית־לשונית ייחודית – 'גרמנית תוצרת הארץ' למען היקים וצאצאיהם, למען דוברי העברית, למען ההיסטוריה התרבותית שלנו כישראלים, למען תולדותיה של השפה העברית בזמן המודרני, למען הדורות הבאים, ולמען אותה תופעה חד פעמית שיכלה להתרחש רק כאן בארץ ישראל" (עמ' 11–12).

בסיכום, הספר הוא מזכרת מכובדת לעולם שחלף עבר ואיננו עוד. לעתים קראנו והעלינו חיוך על פנינו, ולעתים הזלנו דמעה על עולם שליווה את נוף ילדותנו.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בניסן תשע"ג, 22.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במרץ 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון צו תשע"ג - 815, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: