אנשי הגדה / אהרון אפלפלד

סיפור

—–

א

במסעות הכתיבה שלי אני חוזר תמיד אל בית הורי בעיר ואל בית הסבים בהרי הקרפטים ואל המקומות ששָהיתי בהם יחד עם הורי. אמרתי חוזר ואני מבקש לתקן. אני נמצא תמיד בבית הורי ובבית הסבים, אף שכבר שנים אינם קיימים. אלה מקומות הקבע שלי, מראות תמיד שלי, שאני חוזר אליהם כדי להחיות אותם, אך יש ימים שהצורך להיות בקרבתם נהיה דחוף יותר: משום העייפות, הדכדוך ודלדול הרגש.

החזרה הביתה היא לרוב שמחה שמלווה בהתרגשות רבה.

בהרבה בתים התגוררתי בימי חיי, אך הגעגועים אל בית הורי הם תמיד באותה עוצמה. יש ימים שאני משתכן בבית הורי ויש ימים שאני מפליג אל בית הסבים ומשתקע בו. השפע שהם מעניקים לי אינו יודע שיעור.

בית הורי ובית הסבים לכאורה עומדים כמו שהשארתי אותם, ולא כן הדבר: השנים השילו מהם את הזמני ואת העודף והשאירו את הילד שחוזר ותמה על כל שהתרחש סביבו ובו אז והיום.

מבטו של הילד נחוץ לכל מעשה יצירה. כשאתה מאבד את הילד שבך המחשבה משתגרת ומוחקת באין משים את ההשתאות ואת הראייה הראשונה, ומעשה היצירה הולך ופוחת. חמור יותר, בלא השתאותו של הילד, המחשבה הולכת ומתמלאת ספקות: בשום מעשה אין מתום. הכול נבחן בזכוכית מגדלת, הכול ניתן לערעור ובסופו של דבר אתה נשאר מסוכסך, רק השחזת מילים.

הבית הראשון, החזרה אליו והשהות בו, הזינו כל ספר שכתבתי. אני לא כותב ספרי זיכרונות. שימור הזיכרון והקפאתו הוא מעשה אנטי־אמנותי. נכון, הדברים שאירעו לי בילדותי ובנעורי המוקדמים הם הקרקע לגידולי הכתיבה שלי. אולם עליהם אני מוסיף תמיד מניסיונותי האחרים, אך בלא הבית הראשון, המסד והטפחות, הייתי אובד בים של מחשבות וסתירות, ובמקום לכתוב ספרות הייתי עוסק בהרהורים פורחים ובניסויי שווא. מעשה היצירה הוא תמיד המגע המסתורי של עיני הילד שבך. טביעת עין זו אין להמיר בשום תחבולה ספרותית.

ברגע שעיני הילד עולות מחשכת השנים מובטח לך כי מראות חדשים, מילים מבוררות וצירופי לשון מאירים, ששנים היו חבויים בך, יתגלו לך. ההשתאות הדרוכה של הילד מסירה בבת אחת את האבק מן השנים, ממראות ומאנשים, והם עומדים מולך כמו שנגלו אליך לראשונה, ואתה מבקש בכל לבך שחסד זה לא ייפסק.

כתיבת ספר הוא מסע שיימשך ימים רבים. יהיו בו, כמו בכל מסע, התוודעויות, תעיות, מחשבות ייאוש ושינה בלתי נעימה. המגע הפנימי עם עצמך והדמויות שילוו אותך בדרכך הם מיזוג של אנשים שהכרת מקרוב ואנשים שחלפו על פניך וחמקו מחייך, ויש אנשים משורש נשמתך, שמשום בלבולי השעה לא נגלו אליך כראוי ושקעו בתהום הנשייה, אך אל דאגה, במסע הזה, אם אך יאיר לך המזל פנים, יתגלו אליך מקצת האבדות הללו והעולם שלך ילך ויתרחב.

מסע כתיבה דומה מבחינות רבות למסעי הקיץ שעשיתי יחד עם הורי אל בית הסבים בקרפטים. כל מה שראיתי לא דומה היה למה שדמיינתי, לא הנוף ולא האנשים שפגשנו. המראות טפחו בי מכל צד, וטוב שאמא ישבה לצדי, מלווה את השתאותי, בלי להפנות את תשומת לבי לפרטים ובלא להסביר. ובהימנעות זו הרשתה למראות לזרום ישר אלי. משום הדממה קלטתי יותר. הדממה היא סוד כל אמנות. בדממה אנחנו רואים יותר ושומעים יותר.

אחרי הכנות אתה יוצא למסע. בתחילה נדמה לך כי הדרך כבושה ואתה עתיד להתקדם במהירות ובקצב נכון. לא עובר זמן רב והלך רוח אופטימי זה משתבש. משפטי הפתיחה, שהתגלגלו בראשך סדורים וזורמים, מסרבים להתלבש באותיות.

חיש מהר מתברר לך, שאין זה פשוט כלל למצוא את המילים הנכונות לתחושה, למראה נוף, שלא לומר פני אדם. אתה חוזר ולָמֵד שמילים אינן תחושה ואינן מראה, לכל היותר הן עשויות לרמוז עליהם. שמות תואר שאנו מבקשים להיעזר בהם הם לרוב מראית עין. מילים כמו: יפה, נהדר, מקסים, הן קישוט וכסות שקופה. לתאר או לספר משהו במילים היא משימה שתובעת את כל כוחותיך. וכך כבר בראשית הדרך ידיך מרוּפּוֹת. האמונה כי תוכל לספר ולתאר במילים נכונות ובקצב הולם — אמונה זו אין לה מסתבר על מה לסמוך.

ולמרות כל התעיות והתקלות אתה מנסה שוב לחבר את המראות עם האותיות. הקללה הסיזיפית הזאת תלווה אותך לכל אורך דרכך.

יש מילים שטומנות בתוכן אור והן עוזרות להרכיב תמונה ודימוי נכון, ויש מילים שמשום־מה הן גבבה, נעדרות חִיות. אם בר מזל אתה — מילים של אור יפלסו את דרכך, אך לרוב מילים של אור ומילים של גבבה מעורבות ומשום כך מלאכת הכתיבה 
קשה ומייאשת.

אך ראה פלא, אתה נחלץ מדישה זו ויוצא לדרך.

אך הפעם אתה מתקדם בזהירות, מתוך קשב שנדרך מרגע לרגע, כמו בילדותך המוקדמת, כשיצאת מן הפתח הצדדי של הבית — נמשך אל פנים החורשה האפלה. לא הרחקת, אך הפסיעות המואטות שעשית, הנגיעות בצללי החורשה החשודה, ההיסוס הער הזה, חוזרים אליך עכשיו, כשאתה עומד בפתחו של ספר חדש ויוצא אל הלא נודע.

זהירות, חרדה ויראה יהיו מעתה בני לוויה שלך: מה לומר ומה לא לומר. מרוב זהירות אתה מוחק גם את הנחוץ. לא פעם, באמצע המסע נופלת עליך תרדמה — אין זו עייפות, אלא תחושת כישלון, ייאוש. בתרדמה אתה בוחן את מעשיך בזכוכית מגדלת. כל החולשות, כל אי־הדיוקים, כל מה שביקשת להעלים צף ועולה, וטוב שבמפתיע מבצבצת מתוך הערבוביה קרקע רחבה ושלווה: זהו הגן של הסבים, ערוגות הפרחים וערוגות הירק, ועצי פרי זקנים שבכל שנה פורחים ומניבים פרי. סבא וסבתא עומדים ותמהים שעל אף כל התקלות הגעתי אליהם.

הם לא מתארים לעצמם כמה התגעגעתי אליהם.

יש כאן מה שאין בעיר: קרקע, עשב, בעלי חיים, עצים גבוהים, שמים ופלגים זורמים. אך יותר מהם מבהיקה כאן האמונה. סבא וסבתא משום קומתם הנמוכה נראים כילדים. והתימהון ממלא את עיניהם. אבא ואמא נבוכים. השנים בעיר השילו מהם את התום הזה שהיה פעם גם שלהם. אני כל כך שמח שהגעתי לכאן, שמרוב שמחה קשה לי לזוז ממקומי.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

ב

הפעם אני חוזר אל בקתת האיכרים שעל גדת הנהר פרוט, שהורי היו שוכרים בחופשת הקיץ. מבנה צנוע זה, שאנו חוזרים אליו מדי קיץ, אינו עוד מקום ארעי. אנו שוהים בו בכל שנה כחודש, מוקפים במראות טבע פשוטים ועזים: שדה חמניות זהוב, צפצפות כסופות שרוחשות יום ולילה וצמחי מים גבוהים וצפופים, שציפורי טרף מקננות בהם וצווחתן החדה מעירה אותי בלילה.

הבקתה אינה גדולה: שני חדרים קטנים, מטבח שהוא גם חדר אוכל. בחזית הבקתה רְחָבָה, גינת ירקות, שני עצי דובדבן וערוגת ורדים.

השכם בבוקר מביא לנו בעל הבקתה לחם כפרי עגול, ביצים ודברי חלב. גינת הירק עומדת לרשותנו ואמא מגישה בזריזות מלפפונים, עגבניות, צנוניות ובצלצלים דקים, שזה עתה נאספו מן הערוגות. הרבה טעמים וריחות ליוו את ילדותי, אך הירקות של אותה גינה טעמם שמור עמי עד עצם היום הזה.

את הבוקר עד לשעות הצהריים המאוחרות אנו עושים על הגדה, שוחים ומשתזפים. הנופשים בסופו של דבר אינם רבים, אבל ניכרים בהופעתם הססגונית. רק הבורגנות היהודית יכולה להרשות לעצמה חופשת חודש בנוף פסטורלי זה לרגלי הקרפטים.

לפנות ערב אנו יושבים לפתחה של הבקתה, גומעים קפה ומלווים את השקיעה עד לעמקי הלילה. הלילה בעונה זו הוא ארוך וגורר עמו את אור היום עד אחר חצות. החשכה דלילה, אפורה, והאור החבוי בה אינו כבה.

בלילה אין אנו מבקרים את הנהר. אנו מתבוננים בו מרחוק, מאזינים להמייתו ומטמיעים כל מה שהראה לנו היום.

לפני חצות מבתרת אמא אבטיח גדול, שצבעו האדום מרגש את העין וטעמו שיקוי.

אך, כאמור, את רוב שעות היום אנו עושים על גדת הפרוט. הנהר אינו רחב ואינו שוצף בקיץ, אך אל יטעה אותך מראהו הנינוח: לא אחת טרף ילד.

הורי שומרים עלי בשבע עיניים, אך השגחה ערה זו אינה מונעת ממני לראות את האישה הגדולה שרובצת ליד המים, משתזפת וכמעט אינה זזה מרבצה. בעלה נמוך ממנה בהרבה ורזה, עומד לידה ומוזג לה לימונדה כלילדה.

לא הרחק מן האישה הגדולה יושב אדם קטוע רגל. מרמזיו של אבא אני קולט כי האיש הוא בעל נכסים רבים בעיר, חולה סוכרת. הרופאים נאלצו לקטוע את רגלו. הוא יושב לבד, מרוחק מן האנשים. המצחייה הצבאית שלראשו מעצימה את ישיבתו המבודדת.

הכול סביבנו מוקף הרים וזוהר מים. לפעמים נדמה לי כי תזמורת עומדת לפצוח בנגינת ואלס, כמו בפארק העירוני בימי ראשון, ואנשים יֵצאו במחול.

רוב האנשים הם בגילם של הורי, ויש צעירים מהם, אך יש גם קשישים, שהשנים פגעו באחד מאיבריהם והם צולעים, נעזרים בקביים או מובלים על כיסא גלגלים.

המים והשמש, מסתבר, אינם מיטיבים עם הקשישים, הם שבים חיש מהר עם העוזרות אל בתיהם בעיר.

הרבה אנשים מפתיעים מקיפים אותי. בשנתי אני נשאר עם מעטים ואני רואה אותם מקרוב. האיש שרגלו נקטעה אינו עצוב כמו שנדמה היה לי. הבעת פניו קמוצה, הוא מתבונן סביבו במבט מר, שמתחלף לעתים בבוז. כל אימת שמבטו נתקל באותה אישה גדולה, שבעלה מוזג לה לימונדה, פניו מתמלאות שאט נפש.

בלילה, בשינה, המראות דומים ואינם דומים למראות היום. הם מצטמצמים, ורק האנשים המשונים, המפחידים, נשארים על מקומם. לא בכדי מאחלת לי אמא שינה בלי סיוטים ומנשקת את מצחי. בשעתו הייתי מתעורר מן הסיוט, מיוזע ורועד. אמא היתה מנסה למשות אותי מתוך המדמנה הזאת, אך האנשים המפחידים המשיכו להבעית אותי.

עניין אחר. לאמיתו של דבר אותו עניין: הבכי. אמא מודאגת שהבכי לא חזר אלי. אפילו זריקות אינן מביאות אותי לבכי. אבא גאה על איפוק זה. אדם בוכה הוא אדם מסכן, אינו שולט ברגשותיו ומעורר רחמים.

בילדותו נטה אבא לבכות, גילה לנו, אך הוא חינך עצמו שלא לבכות. אמא חוששת שאבא הוריש לי את נחישותו לחסום את הבכי. אמא אינה צודקת. לפרקים אני מגלה בעיניו של אבא לחלוחית ורואים שהוא על סף הבכי. כשאחותו הבכירה צילה נפטרה ראיתי כמה דמעות נוצצות בארובות עיניו. יותר מזה לא הרשה לעצמו. גם אמא אינה בוכה בקול רם, אך לעתים זולגות דמעות מעיניה והיא חשה לנגב אותן.

כשהייתי בכיתה ב‘ הכה אותי אחד הילדים החסונים וצעק: עכשיו תבכה. אני אמרתי אז בלבי, אני לא אבכה. מאז נדמה לי נחסם בי הבכי. יתֵרה מזאת, אני לא נצרך לו. כשכואב לי אני מקמץ את שפתי או את ידי.

אמא בכל זאת מודאגת. היא חוזרת ואומרת: ילדים צריכים לבכות כשכואב להם, הבכי מקל על הכאב. היא כנראה אינה יודעת שהילד כבר חבוי בי.

אך את החלומות אין בכוחי לחסום, הם פורצים אל שנתי וממלאים אותה. אלמלא המפלצות ויצורי הדם המחרידים הייתי שמח לחלום. שאלתי את אמא אם אפשר לחסום את החלומות. אמא נבהלה משאלתי ואמרה: “זה לא בכוחנו. השינה והחלום אינם ברשותנו. אדם אינו מבקש לחלום, הוא חולם.“

“זו מתנה או קללה?“ שאלתי.

“החלום הוא מתנה מאלוהים ואפשר להתברך בו. אלוהים העניק לנו שפע של מתנות: אנחנו רואים, שומעים, טועמים, מריחים וגם חולמים. מה היינו עושים בלא מתנות אלו?“

על אלוהים מדברת עמי אמא לרוב לפני השינה. לפעמים נדמה לי שזה הסוד ביני ובין אמא. אבא אינו משתמש במילה אלוהים. עוזרת הבית שלנו מרבה לדבר על אלוהים. בצקלונה יש איקונין שהיא מניחה על השידה, כורעת לידו ומצמידה את כפות ידיה ומתפללת.

אמא אינה משתמשת במילים ובמשפטים שאבא משתמש, כגון: הוכחה, רְאָיָה, יש מוקדם ויש מאוחר. האבות האמינו במה שהאמינו ואנו נבחן את אמונותיהם אחת לאחת.

כשאבא עומד ומכריז על עקרונותיו ברצף, עומדת אמא ומביטה בו, משל לא היה זה בעלה אלא בן משפחה ששב ומפתיע אותה כל פעם מחדש.

ג

חלפו שנים רבות עד אשר אימצתי את השינה ואת החלום שבתוכה. לימים הבנתי כי השינה והחלום קרובים יותר לאמנות מאשר למציאות. המציאות מלאה כאוס, סתירות, הפרטים רבים מכדי לייחס להם משמעות.

השינה והחלום הם מורי דרך לכל אמן שמבקש להיחלץ מן הכאוס שמקיף אותנו. החלום מסנן את המציאות ומותיר את הפרטים החשובים, ההכרחיים. גם באמנות די בכמה פרטים נכונים כדי לעצב דמות ולהפיח בה חיים.

שנים נתפס החלום ככאוס. רק אמנים גדולים, כמו מי שכתב את סיפור יוסף, ידעו כי החלום אינו חיקוי המציאות, אלא מורה על משמעותה.

אבא מסרב לייחס משמעות לחלומות. בוויכוח זה, כבעוד חילוקי דעות בינו לבין אמא, אני עֵד דומם. ויכוח הכרוך בהרמת קול משתק אותי. אחרי דיבור קולני קשה לי להוציא הגה מפי.

לא פעם, בשנות הכתיבה הארוכות שלי, נקלעתי למצוקת מילים ועמדתי חסר אונים כבאותן שנים עלומות, שרציתי לומר משהו על פליאותי ועל חרדותי, אך המילים המעטות שהיו לי לא באו לעזרתי, והייתי נושך את שפתי.

כלום אָזלת מילים היא תמיד חיסרון? לא פעם, בשנים הראשונות של כתיבתי, היה חוסר מילים נכונות גורם לי למחנק ולקוצר נשימה. רק לימים למדתי שמצוקת מילים, גמגום, משפטים מחוספסים, כל הפגמים שמונים בכתיבה גרועה, הם לעתים יתרונות. משפטים רוהטים וערוכים להפליא מסתירים לא פעם נביבות. שפע מילים מסודרות הוא לעתים עודף גולש.

לפרקים גמגום שעולה מתוך מצוקה הוא ביטוי שאוצר אמת. אני מודה למי שיש להודות על שבימי ילדותי שָהיתי בקרבתם של אנשים כבדי ביטוי, שגימגמו ושיוועו למילים נכונות. הם שלימדו אותי מעט על העקה ועל המצוקה וגם משהו על הכתיבה.

החופשה שבילינו על גדת הפרוט חודש בשנה, ולפרקים קצת יותר, הותירה בי סדרה של תמונות ואנשים, שליוו אותי בימים של שמחה ובימים של צער. אך במיוחד הזינו את הכתיבה שלי לאורך שנים. כל פעם שמצוקת מילים מציפה אותי עולה פינת נוף גזורה מן הגדה ובתוכה אדם שהבעתו כאובה או אדם שמבעו אירוני. האדם הכאוב מקמץ שפתיים וקשה לו להוציא הגה מפיו. לעומתו האיש בעל ההבעה האירונית יש לו תמיד שפע של מילים, הוא משחיז אותן אלו באלו ולבסוף כלהטוטן שולף חרבות מפיו.

הנה מבטו של בעל הבקתה, ניקולאי, שמקדם את בואנו בכל שנה. איכר בגיל העמידה, חשדן. הוא חוזר ואומר: “טוב שחזרתם אלי,“ כאילו ביקש מישהו בדרך אליו להציע לנו בקתה טובה יותר ובמחיר זול יותר. אנו חוזרים אליו כל שנה, אך זה אינו מפיג את חשדו.

פעם בא עם אשתו: יפהפייה וצעירה ממנו בהרבה. הוא נזף בה בקול רם. כנראה חושד בה, או מי יודע מה. אך דווקא אשתו הצעירה, ולא הוא, נגלתה אלי פעמים אחדות בחלום, לבושה בשמלת איכרים צבעונית, מחייכת חיוך ערמומי כאומרת: “אל תשים לב לנזיפותיו, אני עושה מה שמתחשק לי. אם תבוא אלי אתן לך משהו שינעם לך.“

ניקולאי חושד גם ביהודים. נדמה לו שהם מערימים עליו, מסתירים ממנו, משלמים לו פחות. חשדנותו באה לידי ביטוי בעיניו, אך לפרקים אינו נוצר את לשונו ואומר לאבא, “אתה אדם הגון, אבל הנופשים האחרים תמיד מרמים אותנו.“

“למה אתה נותן להם לרמות אותך?“

“לי, תודה לאל, יש עסק עם אדם הגון, אך כל נופש כאן הוא בבחינת יצור מועד שיש להיזהר מפניו.“

“אתה מגזים, ניקולאי,“ פונה אליו אבא כאל מכר ותיק.

“סלח לי אם אומר לך דבר בשם אבותי. סבי עליו השלום היה אומר, ‘אל תבטח לא ביהודים ולא בצוענים. הם תמיד יערימו עליך וירמו אותך.‘“

“לא כולם,“ אומר אבא במבט שמקיף את ניקולאי וסוגר את הוויכוח.

אך מה לעשות, ורוב החלומות אינם נעימים. צחוקה של האישה המכונה פ‘, שרובצת רוב היום על הגדה, הוא פראי יותר בחלום. לפעמים מתחלף צחוקה בשיעול חונק ואז מאדימות פניה. האיש שרגלו נקטעה מתבונן בה כעומד להציע לה עזרה. לפעמים נדמה לי שהיא יודעת סודות ומשום כך צוחקת.

סודות רבים טמונים כאן: זה עסקיו התמוטטו והוא שרוי במרה שחורה וזה עליז כנער, אף שאינו נער, כשמח לאיד.

פעם שמעתי את האיש שרגלו נקטעה פונה אל אחד הנופשים ואומר לו, “אתה חי בעולם מדומה. עוד מעט תלמד מציאות מהי.“ האיש הרים את ראשו בתדהמה, הלום מן המכה שנחתה על ראשו.

האיש שרגלו נקטעה מדבר בטון סמכותי, כמו יודע מה שהרוב אינו יודע, או מסרב לדעת. משונה: איש אינו מתווכח עמו או מהסה אותו.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בניסן תשע"ג, 22.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במרץ 2013, ב-גיליון צו תשע"ג - 815, סיפורים ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: