מתחים לא פתורים / יאיר שלג

הביוגרפיה על חנן פורת היא סקירה פרטנית ותיעוד כרונולוגי רב ערך. אך דרוש כנראה מרחק הזמן כדי להציג ניתוח מלא של דמותו, האישית והציבורית כאחד

img402071חנן פורתסיפור חייו

חגי הוברמן

ידיעות ספרים, 2013, 359 עמ'

חנן פורת הוא בוודאי אדם הראוי לביוגרפיה. פורת היה לא רק אחד המייסדים, אלא הסמל הציבורי המובהק של תנועת 'גוש אמונים', ולמעשה של כל מפעל ההתנחלות בשטחי יש"ע, שהיא עצמה כמובן אחת התופעות היותר משמעותיות בהיסטוריה הישראלית הקצרה. אפילו יותר משהיה מנהיג פוליטי של התופעה החשובה הזו, פורת היה גם אייקון חברתי ותרבותי לדור שלם, אולי יותר מדור אחד, של בני הציונות הדתית; סמל למעמדם המחודש, לטוב ולמוטב, בחברה הישראלית.

בצדק אפוא הוקדשו לאחרונה לפורת ספר וגם סרט המתעדים את דמותו, וזאת לאחר כשנה וחצי בלבד מיום פטירתו. אבל כנראה שלא במקרה, הספר שלפנינו מוותר על הכותרת 'ביוגרפיה' ומסתפק בהגדרה הצנועה יותר: סיפור חייו. ואכן, הספר פורס סקירה כרונולוגית פרטנית ויעילה מאוד של סיפור החיים של פורת: מנפילת כפר עציון של ילדותו, החזרה לגוש עציון, הקמת גוש אמונים, המאבקים הפוליטיים למען ארץ־ישראל, הפעילות התרבותית־חינוכית, ועד תקופת המחלה הקשה באחרית ימיו.

פרגמטיסט גאולי

בניגוד לציפייה הרווחת מביוגרפיות המתפרסמות לאחר מות גיבורן, אין כמעט בספר גילויים חדשים, והדבר לא נאמר לגנות. אדרבה, עצם הרצון להצדיק פרסום ביוגרפיה רק בסקופים שאמורים להיחשף בה הוא הבעייתי. איש־ציבור משמעותי ראוי לתיעוד מסכם של חייו, גם אם התיעוד הזה לא יחשוף בפנינו שום עובדה חדשה. למיטב הבנתי, הסקופ היחיד בספר הוא זה המספר על ניסיון של משה דיין לחבור למפלגה משותפת עם פורת ואנשי 'גוש אמונים' בבחירות 1977, בחירות המהפך, לאחר שזיהה את פוטנציאל התמיכה הציבורית שלהם. הניסיון הזה (שכשל) הוא יותר בבחינת סקופ המעיד על אופיו האופורטוניסטי של דיין מאשר על פורת וחבריו.

מהתיאור הפרטני של הוברמן מתבהר שוב, למי ששכח, עד כמה היה פורת דמות פוליטית מרכזית במשך חצי יובל שנים – מהקמת 'גוש אמונים' ב־1974 ועד פרישתו הסופית מהכנסת ב־1999. אם יש צורך בכך, הוא מזכיר גם עד כמה ניתן להיות שחקן פוליטי מרכזי בלי להיות כזה במובן הפורמלי; פורת מעולם לא כיהן כשר, לא בכיר ולא זוטר, ובכל זאת השפיע יותר מרוב השרים שכיהנו באותן שנים.

בתוך כך, מתבלטות לטעמי שתי תכונות מעניינות ביחס לדרכו הציבורית של פורת: האחת – הפן הפרגמטי שבו. ליתר דיוק: האסטרטגיה שלו לחלוטין לא הייתה פרגמטית. הוא לא היה מאלה שיוותרו על יעדים בגלל הקשיים, מבית ומחוץ, הכרוכים בהשגתם. אבל בטקטיקה שלו בהחלט היה יסוד פרגמטי: לכל אורך הדרך היה מוכן לבצע נסיגות טקטיות, לא רק כדי לשפר עמדות בדרך להשגת היעד אלא בעיקר אם חשש שהתעקשות עלולה להביא למסלול של התנגשות חזיתית עם הצבא והממשלה, מה שהיה מביא מבחינתו לפיצול אישיות, בין הנאמנות לארץ ישראל לנאמנות למדינת ישראל.

התכונה השנייה – התזזיתיות שבו. הוא היה בין מייסדי 'התחיה' ופרש ממנה כעבור קדנציה אחת, ובעיקר יצא ובא אל המפד"ל ומחוצה לה. גם התכונה הזו נראית כבבואה של עניין עמוק יותר; במקרה זה, המתח האידיאולוגי הגבוה שבו חי והקושי ליישב אותו עם הנאמנות למסגרות הפוליטיות. וכך, הוא האמין בשילוב דתיים וחילונים, אבל הדבקות הדתית שלו לא אפשרה לרומנטיקה של 'ההולכים ביחד' לגשר על עומק התהום בשאלות הדתיות, בדיוק כשם שהדבקות שלו בארץ ישראל לא אפשרה לו להישאר נאמן כל הזמן למפד"ל.

לזכותו של חגי הוברמן, המחבר, ייאמר שלמרות חברות אישית ארוכת שנים עם פורת, שרישומה ניכר בין דפי הספר, הוא לא נמנע פה ושם מלבקר את גיבורו, למשל על מחלוקת קטנה שהייתה ביניהם בעניין מיגון קבר רחל, ואפילו לדווח על אי־התאמה בין דברים שאמר פורת שנים אחרי המאבק בחבל ימית, בעניין התנגדותו ליצירת 'מאזן אימה' מול הממשלה, לתפיסתו בזמן אמת שקבעה במפורש ש"ישנה רק דרך פעולה אחת: יצירת מאזן אימה".

המקף המחבר בין רוח בני עקיבא לרוח מרכז הרב. חנן פורת
צילום: פלאש 90

דילמות שלא נחשפו

ועם זאת, מעלתו של הספר היא גם מגרעתו הגדולה. הסקירה המפורטת מאוד של כל פעולה בדרכו הציבורית של פורת – כל מאבק בתחום ההתיישבות, כל חוק משמעותי שהיה מעורב בו בכנסת – עד כדי ציטוט נאומים שלמים שנשא, היא, במקרה זה, גם עושר השמור לבעליו לרעתו. היא בעייתית במה שיש בה (פרטנות יתר) ובעיקר במה שאין בה: ניתוח שאינו מסתפק בתיעוד הכרונולוגי, אלא מתעכב על השאלות העיקריות בסיפורו של פורת ומנסה להתמודד איתן.

כך, למשל, הוברמן אומר בקצרה שבין ילדי כפר עציון העקורים בלט 'הבדל מעמדות', בין 'המיוחסים' (אלה שאבותיהם נהרגו) ל'נחותים', שאבותיהם ניצלו. פורת היה בין הבודדים שאבותיהם נותרו בחיים, בזכות העובדה שאביו שהה בשליחות בירושלים בימים הקריטיים שלפני התהדקות המצור על האזור, ואחר כך כבר לא יכול היה לחזור. מה היה אפוא משקלה של עובדה זו בחייו כילד בחברת שאר העקורים? האם השפיעה עובדה זו על כך שדווקא הוא היה יוזם השיבה לגוש – אם מפני שחש תחושת חוב עודפת, ואולי דווקא כמי שהטראומה שלו הייתה פחותה (הוברמן עצמו מספר שכמה מהנשים השכולות התנגדו לחזרה לגוש, כדי לא לסכן שוב את ילדיהן).

הוברמן מספר על מתח קבוע בין פורת לחברו־יריבו מכפר עציון, יוחנן בן־יעקב, אבל אינו מפרט על טיבו המהותי של מתח זה: מה הייתה ליבת המחלוקת ומה היו גורמיה (האם גם לכך היה קשר לעובדה שאביו של בן־יעקב נהרג בתש"ח ואביו של פורת ניצל?). הוא מספר שבמהלך השנים הושמעה הטענה, גם ישירות כלפי פורת, שהליכתו לפוליטיקה היוותה החמצה משוועת – הן משום שאולי היה עדיף לפעול ציבורית מחוץ לכנסת ולמערכת הפוליטית הפורמלית, והן משום שאולי היה מתאים יותר לפורת לפעול כאיש רוח, מורה הוראה, יוצר.

באופן פומבי, כפי שעלה במיוחד בסרט שנעשה לזכרו, פורת דחה את הטענות. אבל האמנם חש כך גם בינו לבין עצמו? מה אמר בעניין זה לסביבתו הקרובה? האם הדילמה לא העסיקה אותו לפחות בדיעבד, לאחר שפרש מהפוליטיקה? ככלל, נראה שפורת של הוברמן הוא איש שכולו עשייה ברורה ונחרצת, ללא דילמות. האמנם כך היה גם במציאות? ועוד: בספר (ועוד יותר בסרט) מתואר פורת כמי שדור שלם של בנות הציונות הדתית היו מאוהבות בו. אבל כיצד חש הוא עצמו ביחס לעובדה זו, שהרי לא סביר שהיה לגמרי אדיש לכך?

והחסר המשמעותי ביותר: הספר אינו מתעכב כלל על ניתוח דמותו של פורת בהקשר הכלל־ישראלי שלה: מה הייתה חשיבותו בהיסטוריה הישראלית בכלל, וזו של הציונות הדתית בפרט, שבגללה ראוי בכלל להקדיש לו ביוגרפיה? ציון העובדה שהוא היה הסמל המובהק של מהפכת גוש אמונים אינו מספק, כיוון שעדיין תיוותר השאלה מדוע הפך לסמל המובהק. המראה החיצוני והכריזמה השופעת, היותו נער הפוסטר של הציונות הדתית – התשובה הדתית ליעקב שבתאי הצעיר, זה שדמותו הפכה לסמלה של תנועת 'התחיה' – הוא הסבר מסוים, אבל עדיין חלקי.

כל יתר השאלות שהוצגו כאן מחייבות היכרות מעמיקה עם סיפורו האישי של פורת, מסוג זו שיש להוברמן, ולכן לא יוכלו להיענות פה. אבל שאלת חשיבותו הכלל־ישראלית מחייבת בכל זאת התמודדות. נראה שההסבר העמוק יותר קשור להיותו המקף המחבר, ו"ו החיבור, בשני הקשרים משמעותיים: מצד אחד, ו"ו החיבור בין תנועת העבודה לציונות הדתית – לא רק בעצם היותו איש הקיבוץ הדתי, אלא גם בזיקתו העמוקה לאנשי ההתיישבות והיצירה של תנועת העבודה (כפי שבא הדבר לידי ביטוי בציטוטי השירים והמכתמים של משורריה ומנהיגיה).

מצד שני, בתוך הציונות הדתית היה פורת המקף המחבר בין רוח בני עקיבא לרוח מרכז הרב: בין רוח הנעורים החופשית של תנועת הנוער למחויבות התורנית וההלכתית ולחזון הגאולה של הישיבה. מכיוון שהחיבור בין שתי התנועות השונות האלה הוא שיצר את מפעל ההתנחלות, הפך פורת לסמל המובהק שלו.

אבל כדרכם של חיבורים, הם לא יוצרים רק הרמוניה אלא גם מתחים. וכאן צפה שאלה משמעותית נוספת שאינה נענית בספר: כיצד התמודד פורת עם המתחים בין העולמות שעיצבו את חייו – עם הקרע שנפער בין תנועת העבודה והציונות הדתית? עם המתחים בין עולמם החופשי והפתוח של תנועת הנוער והקיבוץ שקם ברוחה לעולמה המחויב והקנאי למדי של הישיבה? כל השאלות הללו יצטרכו כנראה לחכות למחקר מקיף ומפורט, שאולי נכון יהיה לו גם מרחק גדול יותר מפטירתו של פורת, ובו ספרו של הוברמן יזכה בוודאי לכבוד המגיע לו כמקור מרכזי רב־ערך ברמה העובדתית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"ג, 15.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 במרץ 2013, ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון ויקרא תשע"ג - 814 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ש.צ. לוינגר

    ואולי – אין כאן ניגוד?

    במקרה של הציונות הדתית – עולם התורה, ישיבות בני עקיבא ומה שצמח מהן, קם מתוך תנועת הנוער. בשתיהן היה גם סממן של מרד ביהדות הדתית הבורגנית, אך היה זהמרד שכל כולו דביקות בערכים של דור ההורים ושאיפה להגשים אותם בצורה מליאה. להיות גם דתיים בהידור, גם לאומיים בהידור, וגם ה'מקף' בהידור.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: