"חשק ורגש דתי גדול" / שלמה קדוש

הרב שלום משאש, שהגיע ממרוקו לכהן כרבה של ירושלים, זיהה בחוויה הדתית משקל הלכתי. עשור לפטירת הפוסק שהציב אלטרנטיבה לפסיקותיו של הרב עובדיה יוסף 

השבוע נציין עשור לפטירתו של רבה של ירושלים, הרב שלום משאש. הרב משאש נולד במקנס שמרוקו בכ"ב בשבט תרס"ח, ולאחר ששימש במשרות תורניות במרוקו, כולל רבה הראשי, נקרא בשנת תשל"ח לכהן כרב העיר ירושלים, תפקיד שבו החזיק עד לפטירתו בי' בניסן תשס"ג. הרב נחשב בעיני רבים כגדול רבני מרוקו בדור האחרון, אך השפעתו ותורתו ניכרות גם מחוץ לקהילה זו. כאיש הלכה מובהק פרסם ספרי שו"ת והלכה רבים (תבואות שמש, מזרח שמש, שמש ומגן ועוד), ובהם עשרות חילופי מכתבים עם כל פוסקי הדור בנושאים הלכתיים מגוונים (ובפרט עם הרב עובדיה יוסף, שלמרות ידידותם הרבו לחלוק זה על זה). ננסה בשורות אלו לעמוד על נקודה ייחודית במשנתו ההלכתית שחוזרת ועולה מתשובותיו.

נביא מספר דוגמאות לכך:

אמירת פיוטים בתוך התפילה עומדת במחלוקת כבר מתקופת הראשונים, בשל היותם 'הפסק' ברצף התפילה שקבעו חכמים. דעת השו"ע (או"ח קיב, ב) שאין לאומרם, אך למרות זאת הרב משאש מוכיח באריכות שאין לחשוש בזה להפסק, ובסופו של דבר מכריע שניתן – ואפילו עדיף – להמשיך לומר את הפיוטים בתוך התפילה (ובפרט בימים הנוראים):

תישארו במנהג… לומר כל דבר במקומו, דאזי יש בזה רגש וחרדה הרבה ומעורר הלבבות, לא כן אחר התפילה, אנשים יודעים שכבר גמרו את חובת התפילה… ולא יבוא לכוון בזה כלל… (שמש ומגן [להלן: שו"מ] ח"א, סי' מא).

…אנכי הרואה, שבשעה שאנו אומרים פזמונים אלו הכל שותקין וקוראים בחרדה ואימה דברים חדשים לכבוד היום… שזהו אימה ופחד של ימי הדין ר"ה ויוה"כ… ובלאו הכי לא נשאר כל ערך לימים הנוראים. וגם מה שראיתי באיזה קהילות ששינו המנהג ואומרים אותם אחרי החזרה, אינם צודקים כלל… שאחרי התפילה לא נשאר להם כל ערך… לא כן אנחנו שאומרים אותם במקומם… אזי יש דממה דקה בביהכ"נ, ועומדים באימה ואומרים ביראה ורעדה אחזתם…" (שו"מ ח"ג, או"ח, סי' כז, ובסגנון דומה גם בשו"מ ח"ג, או"ח, סי' סג).

…מי שחזרו לומר אותם אחר החזרה, לא טוב הם עושים, שהקהל חושבים אותם לדבר יתר ואין מכוונים בהם… לא כן בתוך התפילה כמנהגינו, נאמרים בדומיה ובחרדה גדולה (שו"מ ח"ד, או"ח, סי' טו).

אמור מעתה, לעתים עדיף לנהוג כשיטה שאיננה המדויקת ביותר מבחינת מקורות ההלכה, אך נותנת לאדם ערך מוסף של חוויה דתית. אמנם, במקרים שבהם לא מצא מספיק מקורות הלכתיים מובהקים שמאפשרים הכרעה לצד מסוים לא הכריע הרב את ההלכה על פי הרגשות. כך פסק שאסור להתגלח בחול המועד: "עוד האריך [המתיר. ש"ק]… שיש בגילוח שמחת יו"ט ויש דאבון נפש להימנע ממנו, אמת הדברים ומי יכחיש בזה, אמנם כבר מילתי אמורה…" (שו"מ ח"א, או"ח, סי' יח). כלומר, אף שסברת המתיר נכונה, ואכן יש בהימנעות מגילוח צער גדול, לא ניתן במקרה זה להשתמש בטיעון זה כדי להתיר משום שכמעט אין בפוסקים צדדים להיתר (ראו שם בתשובה).

צילום: ויקיפדיה העברית

צילום: ויקיפדיה העברית

לא המתים יהללו

גישה זו חוזרת על עצמה גם בסוגיות נוספות. לגבי עמידה בזמן קריאת עשרת הדיברות התעורר פולמוס רחב היקף כבר מתקופת הרמב"ם (שניסה לבטל את המנהג לעמוד, ראו בהרחבה בספר 'ממרן עד מרן' לרב ד"ר בני לאו, עמ' 345־351). הרב משאש מחזק את המנהג, ומנמק זאת בהרגשת הלב של הציבור: "…היו מקפידין על זה לעמוד… ובזה הייתה חרדה גדולה בביהכ"נ… ראיתי כאן באיזה בתי כנסיות שהקהל יושבין, שאין בזה שום אימה והדר וכבוד לתורה, כמו שעומדים… ובפרט אם גם הש"ץ קורא בחרדה, אזי מכניס יראה ופחד בלב העם וכאילו מקבלים התורה מחדש… וראוי להחזיק בו (=במנהג לעמוד), כי יש בו באמת אימה גדולה וחרדה גדולה המזכרת את מעמד הר סיני…" (שו"מ ח"א, סי' נז); "והנה מנהג… שאומרים אותו בטעם הגדול ובעמידה, ובחרדה גדולה מאוד, כנתינתן מסיני… ואין ראוי אחרי אלף שנה, לחזור… ולצנן את הקדירה, אלא להניחה בחמימותה וברגש גדול שלה…" (שו"מ ח"ב, השמטות, סי' ד).

לגבי תשעה באב, הרב מחזק את מנהג רוב קהילות ישראל כפסק השו"ע, שלא להתעטף בציצית ולהניח תפילין בתפילת שחרית: "ובאמת איני יודע כיצד לב נשבר ונדכה ודואג מאוד על החורבן כמו אבל ויותר, יהיה לו החשק להתקשט בציצית, ולהתעטר בתפארת פאר, במקום שראוי לעשות אפר… וזוהי החזרת עטרה ליושנה האמיתית שלא ללבוש, ולהתפלל לה' לבנות לנו ביהמ"ק…" (שו"מ ח"ב, סי' ו. במילים "החזרת עטרה ליושנה האמיתית" הוא רומז לכך שפסק זה חולק על שיטת הרב עובדיה יוסף שסבר שיש להניח תפילין גם בשחרית).

כמו כן, לגבי עניית "ברוך הוא וברוך שמו" בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, מחזק הרב את מנהג מרוקו לענות תמיד: "וכשאני לעצמי, כמו צער בנפשי, כשאני רואה ציבור שאינם עונים ברוך הוא וברוך שמו נראה לי ח"ו כמזלזלים בכבוד השי"ת ע"י אותה דומיה השוררת, בלי להתחרד ולהיות כל הגוף מירתע לענות ברוך הוא וברוך שמו בקול רם ולהרבות כבוד שמים… ואני מרגיש בעצמי שאם אפסיק מלענות, נראה לי כאילו לא ברכתי כלל" (שו"מ ח"ב, או"ח, סי' לה).

גם בהדלקת נר חנוכה מכריע הרב שכל אחד יכול להדליק לעצמו: "אשר מכל זה מוכח שמי שרוצה לעשות המצוה בעצמו, וחושק הוא לקדש ה' בפיו ושפתיו, אין מי יאמר לו מה תעשה" (שו"מ ח"ב, או"ח, סי' לח). הוא מוסיף ומדגיש שאין להחמיר ולהדליק בלי ברכה: "ובאמת לא ראינו ולא שמענו לאיזה מנהג שאנשים ידליקו נר חנוכה בלי ברכה… שהם (=הברכות) עיקר החרדה והרגש, ובלי זה תהיה המצווה תפלה מבלי מלח ובקרירות ולא המתים יהללו יה…" (שם, סי' ג).

משלושת המקורות האחרונים נראה בבירור שהנימוק הרגשי הינו סובייקטיבי ותלוי בהרגשה האישית של המתפלל. הרב משאש מתייחס לעצמו באופן אישי ("נראה לי כאילו לא ברכתי") או לכל שומר תורה לפי הרגשתו ("מי שרוצה… וחושק הוא…"). לדעתי, גישה זו היא החידוש המרכזי בתפיסתו ההלכתית של הרב משאש. לרוב ההלכה נתפסת בעינינו כקודקס קבוע ועקבי, שאמור להיות שווה לכל נפש ושנקבע בהתאם לקני מידה אובייקטיביים (כמקורות קדומים או שיקולים הגיוניים). אך הרב משאש אינו נרתע מכך, ומאמץ את הסובייקטיביות של הרגשות האנושיים אל תוך המארג ההלכתי־פסיקתי.

במכתב לרב אליעזר ולדינברג הוא מיישב את קושיית האחרון על פסק בעניין ברכת הגומל לאבל:

…הכוונה דאם אינו עגום כ"כ (וזה תלוי במזגים), ורוצה לברך בימי אבלו, דיש לו רשות לברך… אבל אם באמת רואה את עצמו עגום הרבה, ואין לו דעת מיושב לברך… יניח זה עד יעבור זמן אבלו ויברך בשמחה, כי עיקר הברכה היא השמחה להודות לה' על הנס שנעשה עמו… (שו"מ ח"א, או"ח, סי' ג).

ונכנס בי רגש גדול

הרב משאש אומר במפורש שההלכה – במקרים מסוימים – משתנה בהתאם לרגשות. כמובן, מדובר על תחומים הלכתיים שיש להם נגיעה לרגשות אלו, אך כפי שהדגמתי בתחילה תחומים אלו מגוונים, ומקיפים חלקים גדולים מהחיים היהודיים. הנה, לגבי תענית ביום החופה (שרוב הספרדים לא נהגו בה) כותב הרב: "ובדידי הוה עובדא בהיותי בן י"ז, והתעניתי… ונכנס בי רגש גדול, והוא מנהג טוב ויפה לעורר האדם ביום חתונתו וביום זיווגו שיעשה הכל בטהרה, במקום גילה שם תהא רעדה…" (שו"מ ח"ב, אה"ע, סי' כז). וכן במענה לשאלה אם מותר למכור ספר תורה ישן למוזיאון: "…אין לך מכירה טובה מזו, דמוכרו להניחו במקום מכובד… ומתקדש שם שמים בספר תורה עתיק, שמזכיר שאבותינו למדו בו שנים ומעורר אנשים ללמוד ולעשות כן…" (שו"מ ח"ב, יו"ד, סי' לה). הוא גם מכריע לברך שבע ברכות גם שלא בבית החתן: "ובמו עיני ראיתי הרבה פעמים שהוזמנתי לסעודת ז' ברכות אצל הקרובים או רעים… והייתה שמחה גדולה יותר מבית החתן עצמו. ומברכים כל הז' ברכות…" (שו"מ חו"מ, סי' ג', סעיף ט).

כך גם באחד הנושאים הבוערים ביותר בסדר היום של הרבנות במדינת ישראל – הגיור. הרב משאש נתן משקל רב לרגשות המתגייר כפי שהשתקפו בפני בית הדין כדי לקבוע את מידת נאמנותו וכנותו, וכך הוא מעיד:

זכורני ממעשה באשה אחת נוכרית שבאה… להתגייר… שרצתה בזה מרצון… והיה לה חשק ורגש דתי גדול עד שהייתה בוכה מתוך הרגש. ובפקודת הרב הראשי, נתגיירה… ונצטרפתי עמהם וגיירנו אותה וטבלנו אותה… (שו"מ ח"ב, חו"מ, סי' ג).

במקרה נוסף שבו התברר שמתגיירת שיקרה בפני בית הדין לגבי קשריה עם גבר יהודי, עמל הרב משאש למצוא לה היתר בדיעבד ולאפשר לה להישאר נשואה ליהודי שהייתה בקשר עמו כגויה:

עמדו לפני הזוג הנ"ל וראיתי את תום לבבם וחשקם לבנות בית נכון בישראל, וגם הבעל שומר דת והתרגשו ושפכו שיחם ואמרו שפרידתם אחר זמן רב והם מחוברים זה עם זה, יגרום צער גדול… עד כאן היו דבריהם ברגש גדול. ובראותי כי כן, חסתי עליהם ונתתי לבי למצוא להם צד היתר… (שו"מ ח"ב, יו"ד, סי' לב).

בהמשך התשובה הוא מאריך למצוא היתר הלכתי לבעיה כאובה זו. כאיש הלכה מובהק לא ויתר הרב על מציאת היתר הבנוי על מקורות הלכתיים איתנים. אך עם זאת, במידת האפשר נתן מרחב לרגשות האישיים הסובייקטיביים כדי להכריע במקומות שבהם קיימת יותר מגישה אחת שנכונה הלכתית.

ראוי היה לייחד מחקר מקיף לשיטתו ולמשנתו ההלכתית והמחשבתית של הרב משאש, וכן באשר למקורות שהיה מושפע מהם (לדוגמא חסידי חב"ד), אולם דומני שבגישה זו, התחשבות ברגש דתי כנימוק הלכתי מכריע, מהווה הרב משאש קול ייחודי בעולם ההלכה. הנושא מעניין כפליים, משום שברוב הפסיקות הנ"ל חולק הרב משאש על הרב עובדיה יוסף. האם נקודה זו היא סלע המחלוקת היסודי המקשר בין המחלוקות הרבות שהיו ביניהם? קשה לענות בוודאות על שאלה זו, אך ודאי שהייתה לכך השפעה רבה על השוני בפסיקותיהם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"ג, 15.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 במרץ 2013, ב-גיליון ויקרא תשע"ג - 814 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. שלמה קדוש כותב המאמר!
    ת"ח אמיתי בן תורה ירא שמים
    עוד נשמע עליו רבות , ובעז"ה נזכה שינהיג בעתיד את עם ישראל
    וימשיך את מורשתו של מורנו ,מאור עיניינו,, מחמד לבנו,
    גאון יעקב , אשר מתורתו ינקנו רבות
    ונזכה שבעז"ה תתגלה הגאולה על ידו
    בברכת ,ושבו בנים לגבולם ,והיתה הארץ לכם ולבניכם אחריכם" שבת שלום!

  2. אני מכיר את הרב קדוש עוד כשהיה בישיבה תיכונית כבר אזראו עליו שנועד לגדולות
    איש אמת מוכשר וחריף ,לא בכדי ראוי הוא להספיד את הרב משאש זצ"ל בשבוע פטירתו

  3. אני מבקש להוסיף שהתפללתי פעם בבית הכנסת של הרב קדוש בתלפיות
    לראןת רב כ"כ צעיר עם כל כך הרבה כישורים ויכולות פשוט תענוג לשמוע את דבריו שפתיים ישק
    ועל זה נאמר "לא אלמן ישראל "
    שבת שלום!

  4. מאמר מעניין ומחכים, עניין הרגש הדתי שהוכנס לתוך תחומי ההלכה היה מצוי אצל הרב משאש באופן בולט וגם אצל רבנים נוספים מצפון אפריקה כמו סבי ז"ל , הרב אברהם חזן שהרב שלמה הכיר , תודה לרב שלמה על המאמר ומתן הביטוי למשנתם שך רבני צפון אפריקה.
    דוד

  5. ירבו נושאים וכותבים כאלו על דפי העיתון… – מאמר מחכים מאוד, תפארת לעושיה ולקוראיה.

  6. מצטרף למברכים את המאמר המעניין והחשוב

    ראוי להזכיר גם שהרב משאש זצ"ל היה ידוע כעמוד הוראה גדול בענייני התרת עגונות ובפתרון של בעיות סבוכות של פסולי קהל

    בעניינים אלו הוא בדר"כ רצה לפסוק לאחר התייעצות עם הרב עובדיה יוסף שליט"א וזאת למרות מחלוקותיהם בנושאים אחרים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: