זכות לצד אחריות / מירי כהנא

הגם שמערכת הקרבנות רחוקה מהעולם המודרני, ישנם עקרונות חשובים המשתקפים בה. אחריות אישית, למשל

ספר ויקרא פותח בתיאור הקרבנות ופרטי הקרבתם. אין ספק שתחום הקרבנות הוא מרכזי מאוד בעולמו של המקרא, אך כיום, ממרחק הזמן, קשה לעמוד על מלוא משמעותו. ההסברים הרבים והשונים שהובאו לטעמי הקרבנות והמחלוקות שהנושא עורר רק מעידים על גודל השאלה. הקרבנות מציעים דרך של תקשורת בין אדם לא־לוהיו, אך מה ניתן ללמוד על אותה תקשורת ממקומנו אנו?

להלן ננסה להצביע על מספר קווים לדמותם של הקרבנות כפי שהם עולים מפרשת ויקרא, ולהציע דרך להבינם מתוך מושגים המוכרים לנו.

 תלות אישית

פרשת ויקרא פונה בראש ובראשונה לאדם היחיד. רוב קרבנות הציבור יתוארו בהמשך הספר, ואלו שפורטו בפרשת ויקרא הם חלק ממערכת שלמה של קרבנות שרובם מובאים על ידי יחידים (מנחת ביכורים כחלק מקרבן מנחה ופר העלם דבר של הציבור כחלק מקרבנות החטאת של מנהיגיו). יתרה מזאת, בפרשתנו הקרבנות מתוארים מנקודת מבטו של האדם שהביא אותם ורק בפרשת צו הם יתוארו מנקודת מבטם של הכוהנים, ושם תפרט התורה את הדינים הנוגעים לכוהנים ולעבודתם.

ועוד: פרשת ויקרא פותחת בקרבנות שהאדם מביא מרצונו החופשי, ורק אחר כך עוברת לתאר את הקרבנות שהחוטא צריך להביא. לאדם ניתן מקום לבוא אל הקודש ולהקריב מתוך רצון חופשי, ולא רק כחלק מתוך סדרי עבודה קבועים מראש, והתורה מקדימה את האפשרות הזאת לקרבנות החובה.

ביטוי נוסף למקומו של הרצון החופשי במערך הקרבנות הוא הגמישות שמתאפשרת בבחירת הקרבן: המתנדב יכול לבחור בסוג הקרבן שיביא (עולה, מנחה או שלמים), וגם בסוג החיה המוקרבת (בקר, צאן, עוף או אפילו מן הצומח  – בקרבן מנחה). אלא שבניגוד לצפוי, התאמת הקרבן לאדם לא מסתיימת בקרבנות הרשות, אלא ממשיכה גם בקרבנות החובה: קרבן החטאת משתנה בהתאם למעמדו של האדם ותפקידו. בעבֵרות מסוימות ניתנת לאדם האפשרות להביא קרבן עולה ויורד – בהתאם למעמדו הכלכלי, ובעברות אחרות הוא מביא אשם בהתאם לערכו הכספי.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

נקודה נוספת שניתן לקשור לתלות של הקרבן במביאו היא ההתניה של כלל מערכת הקרבנות במצבו הרוחני והמוסרי של העם כפי שהיא משתקפת בתוכחת הנביאים. הקרבנות חייבים לבוא מתוך עמדה רוחנית ומוסרית נקייה, ואין להם משמעות אם מקיימים אותם כריטואל חיצוני בלבד. התניה זו מקבלת ביטוי חזק יותר בעצם העובדה שקיום המקדש תלוי במצבו הרוחני של העם. כשמצבו של העם מידרדר הוא מאבד כליל את הזכות לקיים את הקרבנות כמערכת תקשורת עם הקב"ה.

נראה שמאחורי כל אלו עומד רעיון האחריות האישית של האדם. הקרבנות נועדו לאפשר לאדם להתקרב לקב"ה, אם כדי לזכות בתוספת קרבה וקדושה ואם כדי לכפר על חטאיו. זכות זו מתחילה במתן מקום ליוזמתו של היחיד, וממשיכה אל האפשרות המותאמת אישית לחיטוי וכפרה.

קרבנות החובה נפתחים בחובתו של החוטא בשגגה. ההתייחסות לחטא בשגגה כאל חטא מעידה על הדרישה הגבוהה מהאדם לאחריות על כל מעשיו, אפילו נעשו בשגגה. ועוד: לאורך כל התיאור של קרבנות החובה נשמר הניסוח של האדם המביא את הקרבן כפועל בעצמו "והביא…", בדומה למתנדב. היינו מצפים שבהקשר של קרבנות החובה של היחיד שבאים כתוצאה מחטא תוזכר גם מערכת אכיפה שתפקידה לאתר את החוטאים, לגזור את דינם ולוודא שיבוצע, אך בתורה אין זכר למערכת כזו.

גם ההתייחסות הנפרדת למנהיגי העם השונים והחזרה על פרטי ההקרבה בכל אחד מהמקרים מלמדת על דרישה לאחריות אישית מיוחדת ממנהיגי העם. העובדה שאדם הגיע לעמדה בכירה יותר אינה סיבה להקל בדינו אם שגג, אלא להיפך – האחריות על כתפיו כבדה יותר, ההשלכות של שגגתו חמורות יותר, ועליו לתת את הדין על כך.

קריאה אל הקודש

אחרי מעמד הר סיני, חטא העגל ובניין המשכן, פותח ספר ויקרא בהעברת האחריות האישית למרכז, ובמתן הזכות, שלצידה החובה, להתקשר לה' באמצעות הקרבנות. הקרבנות יכולים לקרב את האדם לקב"ה ולכפר על חטאיו, אך רק אם אכן ייטול על כתפיו את האחריות האישית המתחייבת.

אם נתבונן בהיסטוריה של הקרבנות נראה שגם היא משקפת נקודה זו. הראשון שהקריב היה קין, ובעקבותיו הבל אחיו. התורה לא מפרשת מדוע הם הקריבו, ומדוע קרבנו של קין נדחה בעוד קרבנו של הבל התקבל, אך מיד אחר כך פונה ה' לקין ומדגיש באוזניו את אחריותו האישית למעשיו. הבא שמקריב הוא נוח, שבדומה לקין יוצא להתחיל דרך חדשה בעולם חדש, אחרי שהעולם הקודם אבד בשל חטאיהם של אחרים. קין אחרי הגירוש מגן עדן, ונוח אחרי המבול. גם אצל נוח תגובתו של ה' נוגעת לאחריותו של האדם, אך הפעם במבט של רחמים: "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה'… לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו…" (בראשית ח, כא). בהמשך מבהיר ה' מה מותר לאדם ומה נאסר עליו, ולבסוף כורת איתו ברית שמבטאת את ההתחייבות ההדדית מתוך האמון שנוצר בין ה' לנוח.

בני ישראל יצאו לא מכבר ממצרים מבית עבדים. הם עמדו במעמד הר סיני ושם קיבלו את התורה במעמד של ברית ציבורית (שגם היא כוללת מעמד של הקרבה בברית האגנות; שמות כד), ואחריה מתחיל בניין המשכן כמפעל לאומי שיש בו מקום גם לתרומתם של היחידים. ספר ויקרא פותח בהסטת המבט אל האחריות האישית. זהו צעד נוסף בהתפתחות העם: אחרי שיצאו מעבדות לחירות, ואחרי שמתן תורה הציב בפניהם דרישה לאמונה בה' ושמירת חוקיו, ספר ויקרא מציע אפשרות נוספת: האדם יכול לקחת אחריות על מצבו הרוחני, הוא יכול ליזום צעד של קרבה לה', ויכול לכפר על חטאיו. בהמשך תורחב אחריותו של היחיד גם לתחום הטומאה והטהרה שמקורן בגופו, אך ביכולתן להשפיע גם על מקום הקודש. הכוח הרוחני שעד עכשיו נדמה כחיצוני לאדם הופך להיות תלוי בו עצמו ובהתנהלותו מול הקודש. פרטי הפרטים של הקרבנות ודרך הבאתם לפני ה' פורסים בפנינו מערכת שבמהותה היא קריאה לאדם לבוא ולפעול בתחום הקודש.

חז"ל קובעים שעל הילדים שלומדים תורה לראשונה להתחיל את הלימוד בספר ויקרא – "יבואו טהורים ויעסקו בטהורים" (פסיקתא דרב כהנא ו ג). לאור עיוננו ניתן להציע שהסיבה החינוכית לקביעתם של חז"ל היא שהצעד הראשון בלימוד התורה הוא ההבנה שיש לאדם זכות וחובה לפעול בעולמו של הקב"ה, ומוטלת עליו אחריות מלאה למעשיו. רק אחר כך יש להמשיך וללמוד את יתר דברי התורה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"ג, 15.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 במרץ 2013, ב-גיליון ויקרא תשע"ג - 814 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: